חברי הטוב ע' הסב את תשומת לבי בשנת 2003 לספר שירה בעל שם ארוך במיוחד. ניגשתי לחנות הספרים, מצאתיו ועיני חשכו: "בכל בוקר מקריח לפחות אדם בלונדיני אחד", היתה כותרתו, ואני חשבתי לעצמי: מי זה מעז כך לשורר עלי, ועוד בכיכר העיר של השירה?
כאשר אנו נפגשים בבית קפה בגבעתיים, עיר נעוריו של המשורר, אני לא מתאפק וממהר לשאול: מה מקור שם הספר הראשון שלך? ובן משה משיב: "הכוונה לשפע שנקצר, המקריח הבלונדיני הוא אני. הייתי בלונדיני אש בילדותי, והספר מנציח תחושה של אובדן, ריקות. הרי בכל בוקר מישהו מקבל מהלומה".
"אני לא אוהב כותרות ליריות", משלים בן משה, "אני רוצה שמשהו יישאר אחרי, שיבינו את המשפט". השיחה אתו קולחת. נוסף על היותו משורר הוא משמש עורך ספרותי בבית ביאליק בתל-אביב ומנחה סדנאות לכתיבת שירה ופרוזה בהליקון ובסמינר הקיבוצים. מה החלום שלך כמשורר, אני שואל אותו, ותשובתו מפתיעה: "החלום שלי הוא להפסיק לכתוב. להיות בתוך העולם ולא מחוצה לו. לאכול, לישון. כשאתה כותב אתה לא משתתף באיזו חגיגה, יש אוטובוס של מקובלים שעושים חיים ואתה כותב את המספר של הרכב. החלום הוא לשכוח. להיות נתון בשכחה. לא לפחד שיסתכלו עלי, על מה שאני כותב".
הליבה של שירתך עוסקת בפירוק הגוף מהנפש, הבשר מהנשמה. בזה עיקר יופיה לדעתי, אבל אתה לועג לעצמך על כך, על קצה כוחה של השירה: "אין קול מלבד העט הדוהר על הנייר, ובכל זאת הרעש כאן מחריש אוזניים", אתה כותב באחד השירים בספרך הראשון, תוכל להסביר את השניות הזאת?
"השפה היא מין פלסטלינה; כמו קובייה הונגרית; בעזרת 22 אותיות אפשר להרכיב הכל. נורא קל לכתוב שיר, זה מקסימום אני באותו רגע, בתודעה שלי. הכתיבה היא דיבור על ריק, אז לפחות שזה יהיה מפואר. אני מאמין ליצרים, לחומרים שיוצאים ממני, לשתן, לזרע. הדיבור הוא שפת הפיתוי, דבר שקרי. אני לא מרגיש שאני כותב שירה. אני מרגיש שאני מדבר דיבור. המשוררים שאני מעריך הם אהרן שבתאי ודליה רביקוביץ, כי יש תחושה שכשאתה מנער ספר שלהם אף מלה לא נופלת. הם גם לא משוררים של אופנות. השיר שהכי השפיע עלי בזמן האחרון הוא ?מודעה' של שבתאי, המתחיל כך: ?אני אלמן / מחפש אשה חדשה' וגו', השיר הזה מייצג דיבור שירי נכון בעיני".
השירה כדיבור היא תימה שחוזרת ועולה במשך השיחה בינינו, ומתברר כי גם סגנון כתיבה של שירה בפרוזה, הרווח אצל בן משה, מסייע לו לממש אותה בלי עכבות: "בשירה בפרוזה יש תחושה שאני מרים איזה תריס. אתה שקוף לגמרי בחצי דקה. השירה בפרוזה נתנה לי את האופציה לכתוב שירה מלוכלכת, לא מכובדת, לצחוק, להשתטות, להשתעשע".
אני שואל אותו על מצב השירה בארץ, שדורש תיקון יסודי בעיני, והוא נחרץ בביקורתו: "לא מדברים אצלנו על פואטיקה. מדברים על הגמוניה. אנחנו חיים בתרבות של אס-אם-אס. חסר נוף ספרותי. אנחנו חיים ב'שירת כוכבים'. אני אישית לא מצטרף למסלול הזה (של משוררים בעלי קריירות). סירבתי שלוש פעמים להופעות בחו"ל, גם בשל פחד במה שיש לי אבל לא רק, גם מתוך עמדה עקרונית. יש משוררים שיזמו ופעלו בחו"ל וזה רק הועיל לכתיבה שלהם. יש משוררים שזה הזיק להם. זה סוג של נהנתנות מסוימת שאפשרית אבל יכולה גם להזיק לשירה עצמה".
אנחנו נפגשים ביום העשירי של המלחמה בחמאס ברצועת עזה. לבן משה אין שירים פוליטיים אלא מעין פרודיות פוליטיות ייחודיות, המייצגות את עמדתו הצינית על כוחה של שירתו להשפיע על מצב הסכסוך הישראלי-הערבי. בשיר "שישו את ירושלים", הניצב בפתח ספרו השני, הוא משורר בקרנבליות מזהירה את אבסורד המצב הקיומי של רווק תל אביבי צעיר: "לבסוף נפרדתי מאלינור בגלל החמאס. ודווקא במסעדת פלורנטין. / לא יכולתי לסבול את העובדה שהיא מצדיקה פיגועים ?בגלל הכבוד / של הפלשתינאים'. מיד הקפצתי את צלחת הזיתים על השולחן / והודעתי שהסיבה היחידה שאני ממשיך לדבר אתה / היא בגלל שהיא ילדותית, חסרת ביטחון ומנסה למצוא חן / ?כמו פעולה בנוער העובד'". אלינור וגיבור השיר יוצאים את המסעדה למסע סהרורי ברחובות תל-אביב, שבשיאו הדובר מנסה לשיר את "שישו את ירושלים" ונכשל, ואילו היא מצליחה: "שמאלנית דשמאלנית, אוהבת שירי ארץ ישראל", הוא סונט לעברה בתסכול משעשע. השיר נחתם בהגחכת המשמעות של ההתעניינות בפוליטיקה מצדן של אהובות אפשרויות לרווק שוצף, שכל רצונו באהבה (עמ' 6).
"לדעתי אין למשורר שום אובייקט חוץ מהגוף שלו. חוץ מהארוטיות והארוס שלו", אומר יקיר בהמשך לדברים. "התשוקה שלי לא נמצאת בכתיבת שירים פוליטיים. אני מת מפחד שייפלו טילים על תל-אביב. אמנם אני שמח על משוררים שהולכים להפגנות וכותבים שירה פוליטית, אבל אני עוד לא גמרתי לעסוק בעצמי ואני מרגיש כמו משפחה מרובת ילדים. אני לא משורר של מחוות פוליטיות כי אני לא אגיד למישהו אחר מה לעשות. בכלל", אומר לי יקיר בסוף הראיון, "אני לא מרגיש שאני משורר".
