מאות השנים שחלפו מאז כתב דני דידרו את "הנזירה" לא גרעו מעוצמת היצירה ומן האקטואליות שלה בשאלת החירות האנושית
דני דידרו. הנזירות מנוגדת לטבע האדם, שהוא יצור חברתי מעצם ברייתו
הנזירה, מאת דני דידרו, תירגמה מצרפתית ניצה בן-ארי, הוצאת ספרות יפה, 2008, 240 עמודים
הסופר והפילוסוף הצרפתי דני דידרו (1713-1784) ידוע כאחת הדמויות הבולטות בתנועת ההשכלה, שקידמה באירופה של המאה ה-18 את ערכי הרציונליזם, הסובלנות וחירות הפרט. את חצי הביקורת שלהם כיוונו הוגי תנועת ההשכלה אל הדעות הקדומות, האמונות הטפלות, העריצות הפוליטית והכפייה הדתית. ברומאן "הנזירה" מתבטאת הביקורת הזאת בחריפות רבה. "הסאטירה האכזרית ביותר שנכתבה אי-פעם על המנזרים", כך הגדיר את "הנזירה" המבקר הגרמני פרידריך מלכיור גרים, ידידו של דידרו.
במרכז הרומאן עומדת עלמה ושמה סוזאן סימונן, המגוללת את סיפור חייה הטרגי ומעלה אותו על הכתב. ראשית סבלותיה של סוזאן בשחר ילדותה: אף שהיתה נבונה ויפה משתי אחיותיה, הוריה נהגו בה ביתר קשיחות. אפליה זו עוררה בה, כבר בגיל צעיר, את החשד שהיא בת לא-חוקית אשר נולדה לאמה מחוץ למסגרת הנישואים. כאשר הגיעה לפרקה, נשלחה סוזאן למנזר. תחילה חשבה שמדובר בסידור זמני בלבד, אך עד מהרה נחרדה לגלות שהוריה מייעדים אותה לחיי נזירות.
קשי לבם של הוריה וסירובם המוחלט
תמונה מן הסרט "הנזירה" בבימוי ז'אק ריווט. לא רוצה להיות כלואה
לחזור בהם מהחלטתם מוכיחים לסוזאן כי היא ממזרה. אמה אף עתידה להתוודות על כך בפניה, ולומר לה בפירוש שהפיכתה לנזירה נועדה לכפר על החטא שבו נולדה, לנשל אותה מן הירושה ולטהר את התא המשפחתי מן הכתם המוסרי של הבת הלא-חוקית. סוזאן נהפכת איפוא לנזירה בעל כורחה. בתחילה, כדי לקנות את לבה, מרעיפים עליה במנזר פינוקים ודברי חלקות; אך משמתברר כי היא מסרבת להשלים עם מצבה, כל סוגי האלימות הנפשית והגופנית כשרים על מנת לשבור את רוחה: איומים, הלשנות, השפלות, הפחדות, חרם, נידוי, הרעבה, כליאה בצינוק ועינויים.
המנזר, כפי שמצייר אותו דידרו, הוא התגלמותם המובהקת ביותר של תחלואי הכפייה הדתית: מוסד שבריות צעירות נכלאות בו לכל ימי חייהן, נתונות לשרירות לבם של הממונים עליהן ומנותקות כמעט לחלוטין מן העולם החיצון. חשוב לציין כי השימוש של דידרו במנזר כסמל לדיכוי דתי בפרט ולדיכוי חברתי בכלל, מושתת על הדגשת צדדיו האפלים של מוסד זה וטשטוש היבטים פחות שליליים. אף על פי שהוא עומד במרכז הספר, המנזר אינו מייצג כאן אלא חוליה בשרשרת של מוסדות חברתיים המסוגלים לרמוס ברגל גסה את כבוד הפרט וחירותו, החל במשפחה המבקשת להיפטר מן הבת שנולדה בחטא ולהבטיח את מלוא הירושה לצאצאים החוקיים, וכלה בבתי המשפט, אשר בשם השמירה על הסדר החברתי דוחים את ערעורה של סוזאן על נדר הנזירות שנאלצה לנדור: "ערעור מהסוג שהגשתי מתקבל תמיד בעין-לא-אוהדת מטעם פוליטי, מתוך חשש שאם נזירה אחת תצליח לבטל את נדרה, יקומו אינספור אחרות וילכו בעקבותיה. יש תחושה סמויה שאם יפתחו את דלתות בתי הכלא האלה בפני אומללה אחת, יסתערו עליהן המון אחרות ויבקשו לפורצן" (עמ' 80).
לאמיתו של דבר, יחסו הביקורתי של דידרו אל הדת הקתולית ואל הנזירות לא היה כה חד-משמעי כפי שאפשר להסיק מדברים אלה, שכן הסופר עצמו גדל במשפחה אדוקה, קיבל חינוך דתי ואף שקל להפוך לנזיר. אחותו, שהיתה לנזירה, לקתה בשיגעון ומתה במנזר. הדיו של אירוע טראומטי זה ניכרים בכמה מן האפיזודות המצמררות ביותר בספר, שבהן מתוארות נזירות שדעתן נטרפה עליהן; ולמרות זאת, הסאטירה החריפה של דידרו על המנזרים מכילה גם כמה גילויים של חמלה, חסד וחברות אמיצה.
בחשבון אחרון, דידרו סבור כי הנזירות מנוגדת לטבע האדם, שהוא יצור חברתי מעצם ברייתו. ההסתגרות נראית לסופר תופעה הרת אסון, המעוותת את הגוף והנפש, מובילה לטירוף ומולידה מערכות יחסים הומוסקסואליות (שדידרו, כרוב בני דורו, ראה כסטייה). ואמנם, במנזר השלישי שאליו מועברת סוזאן, היא נתונה לניצול מיני מתמשך מצד אם המנזר. כמו כן, במסגרת חברתית כה נוקשה ורוויית מתחים, האדם חשוף מאוד למניפולציות: כאשר אם המנזר מבקשת להעניש נזירה סוררת, היא יכולה לשסות בה את יתר הנזירות כחיות טרף.
למרות מכבש הלחצים האימתני המופעל עליה, סוזאן ממאנת להשלים עם גורלה. לעתים קרובות מצטיירת גיבורה זו כהתגלמות התבונה יותר מאשר דמות בשר ודם. אף כי ידוע לה שחייה בעולם החילוני עלולים להיות קשים מחייה במנזר, היא דבקה בחירות כערך עליון: "לא ראיתי דבר גרוע מאשר להיות נזירה בעל כורחי" (עמ' 18); "אני לא רוצה להיות כלואה, לא כאן ולא בשום מקום אחר" (עמ' 56). זאת ועוד, חרף יופיה היוצא דופן של סוזאן (היא מעידה בענווה על המחמאות הרבות שחולקים לה), אין בה שמץ יצריות.
אחת מן הפסגות הסאטיריות של היצירה היא הדו-שיח בין אם המנזר הלסבית, המנסה להדיח את בנות חסותה למתירנות מינית, לבין סוזאן, שדבריה מעידים לא רק על תמימות מוחלטת, אלא גם על חשיבה רציונלית הדוחה כל חושניות. כאשר אם המנזר שואלת אותה אם ברצונה ללמוד את "שפת החושים", משיבה סוזאן בשלילה נחרצת: "אני לא יודעת כלום, ואני מעדיפה לא לדעת כלום, מאשר ללמוד להכיר דברים שירעו את מצבי עוד יותר. אין לי יצרים, ואני לא רוצה לחפש יצרים שלא אוכל להשביע אותם" (עמ' 123).
עם זאת, סוזאן האידיאליסטית והתמימה ניחנת גם במעשיות. בהתאם למצב העניינים, היא נוקטת אמצעים שונים כדי לקדם את שחרורה: אין היא נרתעת מפרובוקציות, התמרדות ופנייה לערכאות משפטיות, אך בעת הצורך היא יודעת גם "להוריד פרופיל" ולנהוג בכניעות. לבסוף, משאבדה תקוותה לצאת מן המנזר באמצעים חוקיים, היא נמלטת באישון לילה. אך בכך לא מסתיימות תלאותיה, שכן היא נאלצת להסתתר מחשש שתיתפס. ממקום מחבואה הארעי היא כותבת למרקיז דה קרואמאר את קורות חייה, בתקווה שהלה יחמול עליה ויעניק לה מקום מסתור בטוח.
עד שלב זה בעלילה, כלומר הבריחה מן המנזר, היצירה מבוססת בחלקה על סיפור אמיתי: סיפורה של נזירה ושמה מרגריט דלאמאר, שלאחר מות אביה תבעה את התרת נדרה. ב-1756 החליט בית המשפט לדחות את בקשתה, ואף הערעור שהגישה ב-1758 נדחה. גם המרקיז דה קרואמאר, אשר לו מיועדים זיכרונותיה של הנזירה הנמלטת, הוא דמות היסטורית. הוא היה ידיד קרוב של דידרו, שהצר על החלטת המרקיז לעזוב את פאריס ב-1759 ולהתבודד בנחלתו שבנורמנדי.
ב-1760 החליט הסופר, עם כמה מידידיו, לרקום מהתלה שמטרתה להחזיר את דה קרואמאר לפאריס: הם ידעו שהלה התעניין מאוד בגורלה של מרגריט דלאמאר וניסה להתערב לטובתה בעת משפטה, ושלחו לו אפוא מכתב בדוי מן הנזירה, המודיעה לו על בריחתה ומשוועת לעזרתו. דידרו וחבריו קיוו שהמרקיז אציל הנפש יאוץ לפאריס כדי לסייע לאשה האומללה. דה קרואמאר נשאר אמנם בנורמנדי, אך נפל בפח והחל להתכתב עם הנזירה המתחזה.
חליפת מכתבים זו, המהווה כשלעצמה מופת ספרותי של מזיגה בין מציאות לבדיון, מצורפת ליצירה כנספח. זה הגרעין שמתוכו התפתח הרומאן, אשר עבר כמה וכמה גלגולים והושלם רק כעבור עשרים שנה, ב-1780.
המתרגמת ניצה בן-ארי הוסיפה לספר אחרית דבר מקיפה ומאירת עיניים, הדנה בין היתר באתגרים והקשיים המיוחדים שמלאכת תרגום "הנזירה" הציבה לפניה. היא מסבירה שם את החלטתה שלא לחפש בעברית משלב לשוני מקביל לצרפתית הארכאית של המקור, אלא ליצוק את היצירה אל תוך עברית בת ימינו. ואמנם, החלטה זו מיושמת לכל אורך התרגום בעקביות ובמיומנות. אחרית הדבר נחתמת בהרהורים על הרלוונטיות של היצירה לקורא העברי בן ימינו: "הקורא העברי ישפוט בעצמו אם העניין בה לא פחת, אם היא עדיין אקטואלית, מביכה ומעוררת למחשבה" (עמ' 211). אני סבור כי קוראיו של תרגום "הנזירה", שיש לקוות שירבו, יוכלו לענות על שאלה זו בחיוב. לא נתייחס כאן לאחרית הדבר התמוהה של המוציאים לאור המופיעה בסוף הספר, ובה מועלות טענות לכאורה נגד התרגום.
שהרי רומאן זה נוגע, ברגישות ובדייקנות יוצאות מגדר הרגיל, בכמה שאלות יסוד אנושיות: מה כוחו של הפרט לנוכח חברה שכל מוסדותיה (המשפחה, הכנסייה ומערכת המשפט) עושים יד אחת כדי לשעבדו לרצונם? מה מקומה של החירות בסולם הערכים האנושיים? מה עשוי לעלות בגורלו של אדם שחירותו נשללה ממנו? אכן, "הנזירה" היא מסוג יצירות המופת שמאות השנים החולפות אינן גורעות כמלוא נימה מעוצמתן ומן האקטואליות שלהן.
