אוריפידס ראה את הממד המזוויע הנלווה לדמוקרטיה, שלב-לבה הוא תמיד ויכוח, אבל הוויכוח מותיר את מי שאינו שייך לוויכוח כקורבן. "איפיגניה באוליס" הוא בין השאר על היכולת לתמרן את הצדק לכל כיוון
אנסלם פוירבך, איפיגניה, 1869
איפיגניה באוליס, מאת אוריפידס, תירגם מיוונית שמעון בוזגלו, הוצאת אבן חושן, 2009, 165 עמודים
הסיפור של אגממנון, שהקריב את בתו, איפיגניה, לאלה ארטמיס, כדי להמשיך את מסעו לטרויה, מופיע כבר ב"איליאדה" (המאה השמינית לפנה"ס). 300 שנה אחר כך, בתקופת פריחתה של הדמוקרטיה האתונאית, הניע הפשע הזה את עלילת האורסטיאה של אייסיכלוס, שהוצגה ב-458 לפנה"ס. המחזה שלפנינו נכתב ב-408, בשנה שבה גלה אוריפידס מאתונה, שכל כך הציקה לו, וכיוון שמת שנה אחר כך, הועלה המחזה באתונה על ידי בנו, ואף זכה בפרס הראשון. גם במאות הבאות העריצו אותו נתיני הלשון היוונית וכך נשארו לנו 18 מחזות שלו, יותר משנשארו מפרי עטם של סופוקלס (שבעה) ואייסכילוס (שבעה).
אצל אייסכילוס רוצחת האם השכולה, קליטמנסטרה, מקץ עשור את אגממון, שרצח את איפיגניה, כנקמה, ואותה, מקץ שנים, רוצח
תמונה מ"איפיגניה באוליס" בתיאטרון "גלובל" בברוקלין, 2008
בנה, אורסטס, כנקמה על רצח אביו. בסופו של דבר נמחלים רצח האם ורצח הבת. רצח האב והבעל חמור מהם. הנוקם זוכה לחנינה. על פי הפירוש הקלאסי של ג'ורג' תומסון - הסדר הפטריארכלי גובר. אפולו, שאורסטס פעל משמו, כופף את ארטמיס. הבנים ניצחו את הבנות למשך אלפי שנים.
הקרבת איפיגניה מתוארת ב"אגממנון" במונולוג נסער. קליטמנסטרה, אחרי ששתקה, ודיברה על לבו של בעלה, ומילאה את אוזניו בדברי חנופה, והניחה לו להיכנס הביתה כמנצח, בעומדה מעל גווייתו, היא אומרת למקהלה המזועזעת: "אתה חורץ עלי גזר-דין גלות / ומנדה אותי מקהל האזרחים, / אך אז לא התנגדת לאיש הזה, / שעה שהוא, כאילו הוא הורג כבשה, / אחת מני רבות בעדר רב הצמר, / שחט ביתו, את המתוק בפרי צירי" ("אגממנון", תירגם אהרן שבתאי). השימוש הנכון בלשון, ההסתרה והגילוי בזמן, עמדו תמיד לצד הגיבורים בטרגדיות, כחלק מגדולתם.
עד שבא אוריפידס. גיבוריו מתווכחים כדי להשאיר את הקורבן מול הקהל חסר לשון, ובמקום להניח לקהל להתחלחל מגדולת האירועים של העבר, ומחוכמת הדיבור, עליו להבחין עד כמה באים העימותים הללו על חשבון חוסר האונים של הקורבן, זה שמתווכחים על גורלו-שלו. המצביא הגדול של היוונים מתפתל, משנה את דעתו בעניין בתו, בוכה, מתחרט, ובסופו של דבר שוחט אותה מפחד חייליו. אם לא יקריב את בתו, היציאה למלחמה תתבטל, והצבא ישוב בשלום לביתו: "...אין ברירה מנלאוס; / הגענו למצב שמכריח אותנו / לשפוך את הדם של בתי".
כשהמוני בית ישראל מצטמררים מגיבורי ה"יורים בוכים", אין להם, בנבערותם המתפשטת, מושג כמה עתיק הלעג על הרטוריקה הזאת. מנלאוס משיב לאחיו: "מה? מי יכול להכריח אותך / לרצוח את הבת שלך?" ואגממנון מסביר: "כל הצבא שהתאסף כאן".
יש משהו עמוק עוד יותר באירוניה הזאת. אוריפידס ראה את הממד המזוויע הנלווה לדמוקרטיה, שלב-לבה הוא תמיד ויכוח, אבל הוויכוח מותיר את מי שאינו שייך לוויכוח כקורבן. שוב ושוב מציב אוריפידס את האירועים העתיקים מהמיתולוגיה אל מול אזרחי הדמוקרטיה האתונאית, וברקע מהדהד הטבח הנורא שטבחה הדמוקרטיה באי הקטן מלוס: כל גבריו נרצחו ביד הדמוקרטיה האתונאית. כך מסר לנו תוקידידס את דבריו של פריקלס, מנהיג אתונה, על האינטרס להילחם: "אל תדמו לעצמכם שאתם נלחמים על שעבודן של ערים מסוימות או עצמאותן. יש לכם אימפריה ואתם עלולים להפסיד אותה. סכנה צפויה לכם מאיבת השונאים את האימפריה שלכם. לפרוש עכשיו (...) האימפריה שלכם הפכה לעריצות, עניין הנחשב לבלתי-צודק, אבל אי אפשר לוותר עליו בביטחון".
ניטשה שנא את אוריפידס, ובחיבורו "הולדת הטרגדיה" הוא מקדיש לו הרבה מקום. "על ידי אוריפידס הועלה הצופה על הבימה... אנוש של חיי יומיום חדר בעזרתו מאולמות הצופים אל הבימה, והראי אשר עד כה לא שיקף אלא את הקווים הגדולים והנועזים, מגלה עתה שרתנות נאמנה, המעתיקה בקפידה מצפונית אף את הקווים הכושלים של הטבע" (תירגם ישראל אלדד).
הרטוריקה של אתונה באמת העסיקה את אוריפידס. הוא הפך את העימות הלשוני לתיגר על היכולת לתמרן את הצדק לכל כיוון והפך דווקא את הטיעונים המשכנעים למרכז האירוניה שלו. גם במחזה המאוחר שלפנינו. שוב ושוב משנות הדמויות את עמדתן. והשיא הוא כמובן בעמדתה של איפיגניה עצמה, המשנה את דעתה במהירות גדולה (מהירות שאריסטו גינה בפרק 16 של "הפואטיקה"). תחילה היא נושאת מונולוג קורע לב על אי יכולתה לשכנע, אלא באמצעות דמעות (ההיגיון של המלודרמה):
אבא, אילו יכולתי
לשיר כמו אורפיאוס
להקסים את הסלעים
עד שהיו הולכים אחרי, ולכשף במלים שלי כל אדם בעולם - הייתי משתמשת ביכולת הזאת.
אבל היכולת היחידה שלי ברגע הזה
נמצאת רק בדמעות: הנה, קח אותן, אבא!
ואז מגיעה התפנית: "אמא, אני רוצה שתקשיבי לי! / (...) אין טעם בזה. יש דברים / שהם מעבר ליכולת שלנו". ובהמשך: "נגזר עלי למות. אם כך, / אני רוצה למות באצילות, / להשליך ממני כל פחדנות". יש הרבה "נצרות" במחזה הזה. מי שטוען כי הנצרות צמחה מתוך ההלניזם ולא מן היהדות, יכול למצוא לעצמו חיזוקים מהסיום האפיפאני של המחזה הזה, שכל החוקרים מסכימים כי חלקים ממנו נוספו לו ברבות השנים.
אוריפידס מייצר סצינות דרמטיות מותחות, ומפליא להציג את השליט הגדול, המצביא, כפחדן, ואת הצבא כקולקטיב צמא דם, ואת השגת שיווי המשקל ביניהם במחיר שחיטתה של ילדה חסרת אונים, (הבת אומרת: "אסור לי / לאהוב את החיים שלי; / אמא, / את ילדת אותי לטובת כל יוון, / לא רק לעצמך!"). אבל יותר מכל, אוריפידס הוא משורר ענק. המקהלה שלו נושאת את השורות היפות ביותר בשירה היוונית הקלאסית.
אהרן שבתאי כבר תירגם את "איפיגניה באוליס" לפי עשרים שנה. הנה המקהלה של שבתאי: "איך נישא המנון הנישואין / לצלילי החליל הלובי / הגיטרה המרקידה, / לקול המיית חלילי הקנים". וכך מתרגם את השורות הללו שמעון בוזגלו.
איזה שיר כלולות הזדמר
לצלילי האבוב הלובי
והנבל חובב הריקוד
ונעימות חליל הקנים?
בדרך כלל מתעלם בוזגלו מאורך השורה שבמקור ומקריב את התבנית הזאת, כאילו אמר: שבתאי ויתר על המשקל היווני העתיק, שאוזן מערבית כבר אינה שומעת אותו, ואני אוותר גם על הנאמנות לאורך השורות. הנה דבריה של קליטמנסטרה לאכילס אצל שבתאי, שלוש שורות, כמו במקור:
אתה מחליט. אני בעצם שפחתך.
אם יש אלים, יש לקוות שהם טובים
כמוך, ואם לא, מה יש להתאמץ?
אצל בוזגלו שורות קצרצרות, שונות, להוטות לפשט עוד יותר את הטקסט האירוני:
