משורר בשטח | ומי שתפס את מקום החניה הקבוע נחתך בגרונו
מאת אילן ברקוביץ'
מה טשרניחובסקי היה אומר על חגית גרוסמן, שקראה משיריה במועדון לבונטין 7
חגית גרוסמן. מתנה אהבים עם אהבה ומלחמה
תצלום: גיא מנדלין
שירה פלוס, 20.2, מועדון לבונטין 7, תל-אביב
היתה לי פעם מורה נפלאה לשירה שאמרה לתלמידיה ששירה צריך לקרוא בלילה. כולם הינהנו אז מין הנהון שבהסכמה. גם נסים קלדרון היה מורה שלי ואני מניח שאהבתו לשירה מונעת מאסכולה אחרת. שלושים מפגשים התקיימו עד כה במסגרת הסדרה המשובחת שבעריכתו, "שירה פלוס", במועדון לבונטין 7 בתל-אביב, וכולם התקיימו בימי שישי בשעה ארבע אחרי הצהריים. חוסר התחשבות כזה בקהל הבורגני של הערים הגדולות עוד לא פגשתי! בדיוק בגלל זה אני ממליץ לכם שלא להחמיץ את האירועים הללו, המפגישים בין משוררים לבין מוסיקאים. דווקא האי-נוחות, אין כמוה כדי להעיר את השירה ומשורריה מרבצם. גם את הקהל.
באירוע שהתקיים הפעם - גילוי נאות: באחד האירועים התארחתי גם אני, יחד עם המוסיקאי דני וידר ונגן הקונטרבס אדם בן עזרא - אירחה הזמרת והמוזיקאית ירונה כספי את המשוררים רוני סומק, ללי ציפי מיכאלי, חגית גרוסמן ויעל גלוברמן. היא שרה מאלבומיה השונים, וכן משיריהם של רוני סומק וללי ציפי מיכאלי. אהבתי מאוד את החיבור המוסיקלי בינה לבין שירתה התזזיתית של מיכאלי, שהביצוע לשירה "לא ברורה", מתוך ספר שיריה "צייר אותי בוערת" (כרמל, 2008, עמ' 10) היה מצוין וסוחף.
בסך הכל היה מעניין. באמת. תבואו. אמנם אני באתי הפעם מוטה. לא אובייקטיווי. באתי במיוחד כדי לשמוע את המשוררת חגית גרוסמן. גם בן זוגה האוהב ועוללתם הקטנה הגיעו, אבל בדיוק בשעה שגרוסמן עלתה לבימה האפלולית והאינטימית של המועדון כדי לקרוא משיריה החלה בתה הקטנה לבכות והוצאה מן האולם ביד אביה. בלתי נאמן לתפקידי יצאתי אחריהם כי חשבתי שאוכל לעזור, אבל הם התרחקו במהרה ואני חזרתי פנימה.
ובכן, הנה המלצת המשורר בשטח: לכו לשמוע את המשוררת חגית גרוסמן בכל מקום שבו היא מופיעה עם שיריה! קריאת שירה מפי משוררים היא כידוע אמנות בפני עצמה שלא כל אחד מצטיין בה. שאול טשרניחובסקי סבר שהיא הכרח לידיעה, ושאוי לשירה שאבדה לה דרך הקריאה הנכונה. הוא קרא לזה: הריתמוס של הלב, סוג של התכוונות נכונה אל המוסיקה הפנימית של מלות השיר ואותיותיו, שהמשורר הטוב צריך לדעת לבטאו ("איך לקרוא שיר?", דבר, 21.9.1945). בהקשר הזה, אין לי ספק שהוא היה מהופנט מהדרך שבה גרוסמן קוראת את שירתה.
יש כמה משוררים צעירים שקוראים את שיריהם בדרך מושכת במיוחד. בהם אפשר למנות למשל את מרחב ישורון (ההומוריסטי), נוית בראל (הנמרצת) וסיון בסקין (התיאטרלית). לעומתם, הייתי מכנה את דרך הקריאה של גרוסמן, בהתאם לפואטיקה של שירתה, כטוטלית. היא מביאה אל שיריה המוקראים את כולה, את כל נשמתה ורגשותיה. השירים כאילו נכתבים שוב, מחדש, עם כל הקראה. כאשר היא קוראת והקשב הנכון נמצא, אתה יכול למצוא עצמך מרחף בעולמות עליונים, והמלים רוקדות אתך יחד, פעם בקצב אטי ופעם בקצב מהיר, מתמזגות אתך לכדי שירה גדולה.
גם הפעם זה קרה. למרות הקשיים שעמדו לפניה היא הפליגה בקריאתה למחוזות הבלתי מותנים, שאליהם בדיוק צריכה השירה להגיע. על הבימה היא עמדה עם חוברת אדומה, אבל כעבור שורות אחדות שקראה, היא זנחה אותה, הביטה אל על וקראה בהתכוונות גדולה את השיר "נחלת בנימין 107":
הלכנו בעורף המלחמה
רכונים זה על זה כבתים שקרסו
הגשם פסק ברחוב הצר
וכל אדם וכלב רחקו.
באותם ימים חיפשנו אחר
הקסם שבסרטים על אמנים מתים
ולא קראנו בעיתונים על הגוויות.
גרנו מעל שוק התבלינים והנגריות
היכן שהעסקים דפקו
ומי שתפס את מקום החניה הקבוע
נחתך בגרונו, גם בשש בבוקר
כשהשמש הקר נגלה,
הסתובבנו אל הקיר ועשינו אהבה
בכל הרצינות הנחוצה לנפשות שטרם דממו.
השיר הזה אמור לראות אור בקרוב בספרה החדש של גרוסמן, "לווייתני האפר" (הוצאת קשב). מדוע הוא כל כך יפה? כי קולה של המשוררת הנפלאה הזאת מצליח להתנות אהבים עם שניים מהנושאים הגדולים של חיינו, אהבה ומלחמה, ומכניע אותם, בזכות יכולת פואטית נהדרת המופגנת לפנינו.
כל שורת שיר כאן מתקשרת אל רעותה, בין השאר, באמצעות תנועות חורזות בסופי השורות (למשל: קרסו, רחקו, דפקו, דממו, שהמשוררת קראה אותן במשיכת קול כבקינה) וחרוזים פנימיים (למשל: רכונים; אמנים; עיתונים; תבלינים), אם כי אלה ניצבים ברקע.
משמעותיים מהם התיאורים הריאליסטיים, הנושאים למעשה את קינת הסופיות של החיים אבל גם את המשכיותם בליריקה מקפיאת דם: הנה הגשם הפוסק ברחוב הצר, המתכתב עם הקסם שבסרטים על אמנים שמתו. הנה גוויות המלחמה המשתקפות בנגריות, "היכן שהעסקים דפקו", והנה העיתונים בני החלוף והתבלינים וריחם המשקר בעתות שכאלה. כאן יש אהבה גדולה של זוג אוהבים ומולה אלימות ישראלית מוכרת עד לזרא, הדנה בתפישת מקום חניה בעיר קשה לחנייה (תל-אביב).
פראזת "שש אחרי המלחמה" נהפכת כאן לשש בבוקר, כי המציאות היא של עורף המלחמה, אבל העורף הרי לא באמת רחוק ממנה. אף פעם. זה אולי מצטלם יפה בטלוויזיה ובא לידי ביטוי מגמתי בכותרות העיתונים אבל כשהמלחמה מכה היא מכה בכל מקום, בחזית ובעורף. בשיר שלפנינו, העורף הישראלי התל-אביבי נטמע במוות. תחושתו לא מרפה, גם בשעת המעשה הארוטי של זוג האוהבים.
פלא השירה נגלה כאן כמו השמש הקר של הבוקר, במלוא הדרו. שימו לב איך שיר המתחיל בשורות קשות ויפות עד כאב כמו: "הלכנו בעורף המלחמה, רכונים זה על זה כבתים שקרסו", מצליח להתרומם בסופו ולהפיח רוח חיים מן ההרס באמצעות מעשה האהבה. אמנם הדוק המלנכולי העוטף את השיר כולו בלתי נמנע גם בסיומו, אבל אין קורא שלא ימשיך מכאן והלאה ויתאר לעצמו את המשך השיר בחיים עצמם. זהו המקום שבו השירה גואלת. זו גם הסיבה שאפשר לקוראה בכל אחת משעות היממה.
שני שירי מניפה עבריים
שני שירי המניפה פרי עטו של המשורר הצרפתי סטפן מלארמה שתירגם דורי מנור ("תרבות וספרות", 6.3) הזכירו לי שני שירי מניפה של המשורר הארץ-ישראלי הנודע ר' ישראל נג'ארה (1550 לערך - 1625). מדובר בשירי חול המשוקעים בתוך חיבורו האפיסטולרי "מימי ישראל" (ונציה, 1600), בפרק "מי מנוחות". חיבור זה כולל 45 איגרות ו-52 שירי חול מאת המשורר, שנודע בעיקר על שירת הקודש שלו.
שירי המניפה של נג'ארה יוצאי דופן בין כל שירי החול שלו. הם נשענים על תחבולה מרכזית אחת של האנשת המניפה והצגתה כחפץ שמדבר על תכונותיו, אולי בדומה לשיר השני שהביא דורי מנור מאת מלארמה, לבתו ז'נבייב. כמו שירי המניפה של מלארמה, גם שירים אלה נכתבו ממש על מניפה, משני עבריה. המשורר הקדים להם דברים אלה:
"וכתבתי בימי נעורים / שירים ברורים / על אוינטאדור (=מניפה, בספרדית) משני עברים / כרקום זהב וכסף מחוטבים / מזה ומזה הם כתובים".
הנה השיר הראשון:
"יד בי תתמוך יושב ציה / תום לבך ישקוט ינוח // עת לי תניף אומר מאר- / בע רוחות בואי הרוח".
ומהעבר השני, השיר השני:
"אותי תניד לך אפוח / מחומך אמציא לך פדיום // בי תמצא איש קורת רוח / הן עד שיפוח היום".
אמנם מדובר בשירים פחות מורכבים מאלה של מלארמה, אבל מלוטשים לא פחות מהם. שני השירים שקולים במשקל התנועות (שמונה תנועות לכל דלת וסוגר) ונשענים על תכונתה המרכזית של המניפה להיות לאדם רוח המקלה מפני החום.
