מחזה של ביאליק שנעלמו עקבותיו, אגדה שביקש להעלות כסרט: על חלומותיו הבלתי ממומשים במלאות 75 שנה למות המשורר הלאומי
ידיעה בעיתון "הבקר", 1939, על גניבת המחזה "דוד המלך" של ביאליק
ארכיון בית ביאליק
יוצר נמדד בדרך כלל לפי סך כל יצירותיו והישגיו בפועל. מבחינה זו קשה להגזים בשיעור קומתו של מי שכבר בהיותו בן שלושים קנה לעצמו את כתר המשורר הלאומי, והוסיף והותיר אחריו ירושה עשירה בתחומים מגוונים של הספרות היפה, כינוס אוצרות התרבות היהודית, החייאת הלשון העברית ועוד. עם זאת, לא ניתן לצייר בשלמות את דיוקנו של ביאליק בלא למנות גם את המשאלות ואת התוכניות שמילאו את נפשו והיו בעצם חלק ממנו, אף שלא זכה להגשימן ב-61 שנות חייו. על אחדות מתוכניות בלתי ממומשות אלה - בתחומי היצירה, הכינוס והמו"לות - אבקש להאיר בדבריי הבאים.
החתירה לחידוש איפיינה את תהליך היצירה של ביאליק, אשר התריע: "אמן - אסור לו לחזור על עצמו. על ידי כך נכנס הוא בלא יודעין למניירה ומתחיל לחקות את עצמו" (חיים גליקסברג, ביאליק יום-יום, 1945, עמ' 64). ואמנם, לצד יצירתו בתחומי השירה, הפרוזה והמסה, ביקש ביאליק לכתוב גם דרמה, שבה ראה סוגה ספרותית מאתגרת במיוחד: "כי מכל סוגי היצירה - הדרמה היא הגבוהה ביותר, שכן היא מרכזת בתוכה
איור: ערן וולקובסקי
את כל שאר הסוגים, ומשתמשת בכלים של שאר האמנויות" (ביאליק, "על הבימה ואמנות החיזיון", דברים שבעל-פה, 1935, עמ' קו). על זיקתו של ביאליק לדרמה עשויה ללמד גם העובדה שכמה מתרגומיו הגדולים נעשו לדרמות, בתוכן "וילהלם טל" לפרידריך שילר, "יוליוס קיסר" לוויליאם שייקספיר (מערכה ראשונה), ו"הדיבוק" לאנ-סקי. כמו כן תמך ביאליק בתיאטרון העברי וליווה את צעדיו.
ואכן, כבר ב-1920 התגבשה אצל ביאליק תוכנית מפורטת לבניית דרמה בת חמש מערכות על חייו של המקובל ומחולל התנועה המשיחית שלמה מולכו. "הוא קרוץ מחומר של נביאים ומשיחים. כולו שבת. כולו חזון וגבורה ומלכות", הבהיר ביאליק לידידו ההיסטוריון בן-ציון דינור מדוע בחר במולכו כגיבורה של הדרמה שלו, ואף הציע לו: "כשנבוא לארץ ישראל נכתוב ביחד את הדרמה הזאת" (ב' דינבורג, "תכניות של ביאליק", כנסת, ספר תשיעי, תש"ה, עמ' כה). אולם מסיבות שאינן נהירות נטש ביאליק את תוכניתו זו, ובשנת 1929 הביע בפני דינור את צערו על כך "שלא יצא כלום מן העניין של מולכו, מן הדרמה". תחת זאת הציע לידידו לכתוב על מולכו מונוגרפיה, שהוא, ביאליק, ידאג לפרסמה (שם, עמ' כו).
עם זאת לא חדל ביאליק לחלום על כתיבת דרמה. לפי עדותו של יוחנן פוגרבינסקי, מזכירו של ביאליק בשנים 1926-1931, שקד ביאליק בסוף 1930 על כתיבת מחזה מחורז בשם "דוד המלך", כחלק מטרילוגיה ששני חלקיה הנוספים נועדו להיות "שלמה המלך" ו"חלוקת המלוכה בישראל". בזיכרונותיו מספר פוגרבינסקי, שהעתיק לנקי שתי טיוטות מלאות תיקונים מכתב ידו של ביאליק למערכה הראשונה של "דוד המלך", שעסקה בפגישה הראשונה שבין דוד לבת-שבע ובשיחה הדרמתית שבין המלך לנתן הנביא.
"הייתי כאיש שעברו יין. לא האמנתי, כי אפשר להלביש את המשפטים הפשוטים המסופרים בשמואל ב' מחלצות כאלה", נלהב פוגרבינסקי מסצינות שהעמיד ביאליק והוסיף: "הנה בת-שבע והמלך ועיניו הבוערות מתאווה ומתימהון על היופי שנגלה לפתע לנגד עיניו... הנה הפגישה בין אוריה לדוד המנסה להשפיע עליו כי ילך לביתו ולאשתו, ואוריה התמים אינו מבין מה למלך ולאשתו..." (יוחנן פוגרבינסקי, "חמש שנים עם ביאליק - ביאליק כותב מחזה", הדואר, כרך כ"ד עמ' 348). אך גם את המחזה הזה לא הצליח ביאליק להשלים; וכל אימת שהיה מזכירו מעוררו על כך - השיב לו המשורר "בתנועת-יד מיואשת ותו לא". לא זו בלבד, אלא שכל כתבי היד של "המלך דוד" נעלמו מבית ביאליק באופן מסתורי, וכך נותרנו אף בלא הטיוטות, שהכילו 48 ו-64 עמודים בשתי מחברות.
אל דוד ושלמה שב ביאליק וחזר במחרוזת האגדות שלו (שכינס ב"ויהי היום", 1934), אשר מתוכן חלם להעלות כסרט את "אגדת שלושה וארבעה". על ניסיונות למימוש חלום זה מעיד ג' חנוך, אשר בתיאום עם ביאליק עיבד את האגדה כ"סצנריו לסרט קולנוע בעשר מערכות", ועניין בכך חברות סרטים בינלאומיות: "כל המטפלים בדבר הודו, כי השילוב הזה של דמיון-פלאים וריאליזם תיאורי מוחשי שבאגדה זו - עושה אותה ראויה ביותר לסרט קולנוע תנ"כי מודרני. אפשר היה בלי ספק למזג את הטקסט השנון, החריף והלירי כאחד, עם העלילות המופלאות: הסערה באניה, הנשר, מרבד הפלאים, סצינת המחול של קציעה ועוד ועוד" (ג' חנוך, "ביאליק על הבמה", דבר, 6.5.1955). אך גם מאמץ זה לא עשה פרי; ואולי יימצא עוד איש סרטים אשר ירים את הכפפה שזרק לנו ביאליק.
לאחר הדפסת "ויהי היום" פנה ביאליק אל ידידו דוד רוטבלום בשאלה: "עם יציאת הספר הזה בוצע זממי, לכנס את נפוצותי שבכתב אל מקום אחד. עתה יש מפתים אותי לכנס אל קובץ אחד גם מקצת מנאומי. מה הדבר בעיניך? הכדאי הדבר?" (איגרות ח"נ ביאליק, בעריכת פ' לחובר, כרך ה, תל-אביב תרצ"ט, עמ' שיא). שאלת ה"כדאיות" ביטאה דילמה שליוותה את ביאליק במשך שנים. מצד אחד היה ער לערך נאומיו ולצימאון של הציבור לראותם. אך מצד שני הכיר בכך שהעברת דבריו לכתב עשויה להיות כרוכה בעבודת התקנה מפרכת, שכן: "קיים הבדל רב בין דיבור שבעל-פה ואות שבכתב. ובייחוד כשהדברים נאמרים בשטף ?אקספרומט', והם בעצם זרימתם ורתיחתם, בלא גיבוש וניכוש; ומשהם עוברים אל הכתב הרי הם מחויבים עריכה וחיבור ענייני וצירוף פנימי, כדי לכוון אל הרוח והכוונה האמיתית של אומרם" (מרדכי עובדיהו, מפי ביאליק, תל-אביב, 1945, עמ' קג. וראו לעומת זאת: עוזי שביט, "למקומם ולמעמדם של ה'דברים שבעל-פה' ביצירת ביאליק", עתון 77, גיליון 54-55, יוני-יולי 1984, עמ' 26-27).
למורכבות שבהעברה מז'אנר אחד למשנהו, מצטרף קושי נוסף הקשור לצורה המקוטעת והמשובשת שבה הובאו חלק מנאומיו של ביאליק בעיתונים. ביאליק הקפדן הגיב על כך בזעם: "מורגז אני עד דכא כשאני קורא דברים שנמסרו מפי - אם בנאום ואם בשיחה - כשהם מסורסים ומסולפים ומצורפים מין צירוף פרוע, מעשה תעתועים ממש" (מפי ביאליק, עמ' קב). באותו הקשר חזר ביאליק ומחה: "יש רק להצטער על העיתונים, שממנים לרשימת הרצאות רשמנים בורים, ואחר כך מתפרסמות רשימותיהם בלי עריכה, וטעויותיהם הגסות נתלות בצוואר המרצה" (איגרות ביאליק, כרך ה, עמ' קנג).
אמנם, כשלוש שנים לפני מות ביאליק החל העורך ג' אמיתי ללקט את נאומיו של ביאליק מן העיתונות והבמות הספרותיות שבארץ ובתפוצות, ואף יגע להשוות נוסחים שונים של אותו נאום ולהשלים מנוסח אחד אל משנהו (ג' אמיתי אל ביאליק, ג' במרחשוון תרצ"ד, ארכיון בית-ביאליק). אך ביאליק לא התיר לאמיתי לפרסם את דבריו אלא לאחר שיעבור עליהם בקפידה ויאשרם. את הפנאי לכך מצא ביאליק רק ב-1934, ומותו החטוף סתם את הגולל גם על תוכנית זאת, כפי שמעיד אונגרפלד: "בנסיעתו האחרונה לחו"ל, לשם הניתוח האחרון, לקח עמו את חבילת החומר (=שנאסף בידי אמיתי), כדי לעבור עליו לאחר שיעבור הניתוח בשלום. ואולם לא זכה ישראל והמשורר נסתלק מן העולם, והכתבים הוחזרו לארץ בלי תיקון והכשרה אחרונה ביד מחברם. וכך כונסו ונכנסו לתוך שני כרכי ?דברים שבעל-פה' על כל שיבושיהם, שהכניסו בשמו העיתונאים הרושמים" (משה אונגרפלד, "על ביאליק שבעל-פה", דבר, 11.7.1969).
החמצה נוספת קשורה לזיקתו ההדוקה של ביאליק אל הספרות העברית בימי הביניים, ולפועלו הנרחב להפצתה. כשנשאל על ידי עגנון מדוע אין הוא מרבה בכתיבת שירים, השיב לו ביאליק: "אפשר צדקת, אפשר שהייתי כותב עוד כרך שירים, אבל אומר לך - כל זמן שמשוררנו הגדולים גנוזים, כל זמן שלא עשינו חובתנו להם, חרפה היא לנעוץ עט בדיו" (ש"י עגנון, "ביאליק", הביאה לדפוס אמונה ירון, ידיעות גנזים, חוברת 108-109, תשנ"א, עמ' 64).
בכינוי "משוררנו הגדולים" כיוון ביאליק למשוררי תור הזהב בספרד, אשר בגאולת יצירתם והנחלתה לרבים ראה חובה מן המעלה הראשונה, שאינה נופלת בסדר קדימותה מעיסוק ביצירתו שלו. בחזונו ראה ביאליק הוצאה של כ-25 כרכים מהשירה הספרדית; ובשיתוף עם עמיתו י"ח רבניצקי הספיק לערוך בן היתר שלושה כרכים גדושים משירי שלמה אבן גבירול ועוד כרך משירת משה אבן עזרא. ספרים אלה לוו בהערות, בביאורים ובחילופי נוסחאות - פרי יגיעתם המדעית של העורכים. על הערכתו העמוקה למשוררי ספרד ועל קורת הרוח שהסב לביאליק עיסוק זה, מלמדים בין היתר דבריו הבאים: "מצאתי בשירי הר' משה בן עזרא יותר מודרניזמוס מאשר בשירים של הרבה משוררים מן האחרונים. פעמים שאני מקנא בעצמי על שזכיתי לחפור ממטמונים את כל אוצרות הזהב ההם" (איגרות ביאליק, כרך ד, עמ' כח).
והנה ביולי 1926, בעת שהותו בלונדון, מצא ביאליק אצל האספן דוד ששון "אוצר נפלא שאין כדוגמתו" - דיוואן שלם של שמואל הנגיד, וברוב התלהבות החליט: "פרסום דיוואן זה קודם לכל דבר, ואפילו לכרך השלישי של רשב"ג. לא חלמתי כי ככה ייקר הדיוואן הזה! יש בו משום הזרחת אור על אישיותו הנפלאה של הנגיד... והשירים עצמם! יחיד האיש במינו ואין דומה לו" (איגרות ביאליק,כרך ג, עמ' קיח). במבט ראשון שיער ביאליק שעריכת הדיוואן (שכלל את "בן תהילים", "בן משלי" ו"בן קהלת") תיארך שלושה חודשים, אך ככל שהעמיק לעיין בהעתקה מלאת השיבושים שהעניק לו ששון ובהעתקה הפוטוגרפית שבידו - נכח עד כמה רבה עוד המלאכה.
בתוך כך יידע ביאליק, כדרכו, את עמיתיו החוקרים (שבהם נהג להיעזר) בעבודתו זו, בלא ששיער שיהיה זה מנוגד לרצונו של ששון. אך כשנודע לששון שביאליק העביר לפרופ' ישראל דודסון את רשימת השירים שבדיוואן - ראה בכך מעין הפרת אמון והחליט לשלול מביאליק את הזכות לפרסם את השירים. כך נגוז חלומו של ביאליק, ועמו ירדו לטמיון למעלה משנתיים ימים של יגיעה דקדקנית על התקנת הדיוואן לדפוס.
ועתה ל"יד החזקה" - היא "משנה תורה" לרמב"ם - מספרי היסוד של ההלכה היהודית, שביקש ביאליק לפרסם בהוצאת הספרים "דביר" שבראשותו. כמתקין מהדורת "היד החזקה" בחר ביאליק בחוקר תרגומי המקרא וההלכה היהודית הרב ד"ר חיים הלר, ובמכתב מפורט ביקש ממנו לאמץ כללי עריכה שיקלו על נגישותו של הספר לקהל הרחב: "הערות וביאורים - הללו צריכים להיות קצרים ומצומצמים בתכלית הצמצום... אין בשום פנים לנטות הצדה לשם חריפות ופלפול... במקום שיש הכרח גמור להאריך - יש לתת את ההערה בסוף. בפנים הספר תבוא רק הסולת הנקייה. אין לשכוח שכל מגמתנו להחיות שוב את כוח הספר הגדול הזה ולהגביר פעולתו על כל האומה... עבודת המחשבה המסובכת והמורכבת, שתלווה את מעשינו בספר זה - צריכה להיעלם מאחורי הקלעים, כמעי מכונה בנרתיקה, ולעיני הקהל ייגלה רק פריה של אותה עבודה".
"הרמב"ם הוא אחד מהתוכניות שאת הוצאתן לפעולה עשיתי לי למטרת חיי, ולפעמים מציק לי הפחד שאסתלק מן העולם בלי שאשיג את התכלית ששמתי לי", ניבא ביאליק בפני ידידו דוד רוטבלום את העתיד, והוסיף: "אולי תהיה פעולה זו הגדולה שבימי חיי, מפני שעל ידי כך אתן את הרמב"ם לעם. דבר זה חשוב לפיתוח התרבות בבית-הלאומי לאין ערוך מכמה וכמה בחינות" (ד' רוטבלום, "ימיו האחרונים של ביאליק", הארץ, 16.7.1934).
בכלל השאיפות שלא הצליח ביאליק לממש נמנית גם תוכניתו לרתום את הסופרים העברים בארצות הברית לתרגום שייקספיר במסגרת חברת הבת של "דביר" - "חברים". ביאליק העריץ את שייקספיר, ואף תירגם בעצמו מערכה אחת מתוך "יוליוס קיסר", אך הוא היה ער לכך שתרגומו מכלי שני (הן לא שלט באנגלית) אינו אידיאלי. תחת זאת סבר ש"כך נאה וכך יאה, שמשוררים עברים המושקעים בתרבות האנגלוסכסית ייעשו שושבינים לשקספיר, להכניסו תחת כנפי השכינה העברית" (איגרות ביאליק, כרך ד, עמ' מ). ביאליק העריך שהוצאה של סדרת מחזות שייקספיר עם מבואות תמציתיים עשויה להשתלם לחבורה האמריקאית גם מבחינה כספית, אך אלה, משום מה, לא נלהבו לרעיון, והתוכנית התפוגגה.
אל שייקספיר וקלאסיקונים נוספים היפנה ביאליק - כאשר עם צאת "אגדת שלושה וארבעה" שלו הוטחה בפניו הביקורת הבאה: "כיוצר וכמשורר קיווינו שתחדש נושאים וצורות, ולא תשוב בשנות העמידה למין פסבדו-קלאסיות מקראית ואגדית, שבכל יופייה, ואפילו באפיות שבה, הרי לא לכך אנו ואתה זקוקים בדור זה של השכלה ותחייה". ועל כך השיב ביאליק: "יצירה אמיתית, בעל כורחה מן העם ועברו היא יונקת ואליו היא שבה. צא וראה בגדולי הספרות: שכספיר לקח תמיד מן המוכן, מן האגדה, אם של עמו או של עם אחר, אבל מן המקובל והמסור דור לדור. שינה צורה ועשה גדולות, אבל לא חידש נושאים. והוא הדין בדנטה ובגתה ובכמה מיצירות פושקין. וזו היא הדרך האמיתית של ספרות, דרך המלך. ואם באומות העולם כך - אצלנו על אחת כמה וכמה. כיצד נחדש ונחיה עם וספרות, אם לא על ידי התקשרות בטבורה של ספרותנו, המקרא והאגדה?" (ברוך קרופניק, "שיחת לילה עם ביאליק", בוסתנאי, 30.6.1937, עמ' 14-17).
