 |
|
 |
| ננו שבתאי. לב זהב חלול |
|
|
תצלום: נתן דביר |
|
| ילדת הברזל, שירים, מאת ננו שבתאי, הוצאת ידיעות אחרונות, 2006, 73 עמודים
באופן מוזר ראיתי שני שירים מהספר הזה של ננו שבתאי קודם שהופיע, ולא אהבתי אותם, לכאורה החלשים שבספר הזה. ואולם עכשיו, שהם מהווים חלק מספר רחב וערוך היטב, גם הם נוצצים כשתי אבנים יפות על קרקעית הספר (הזורם) הזה. ספר יפהפה. המוסיקה השלטת בו, המוסיקה השירית, היא של דיבור חתוך, מעין התאפקות לא לבכות, ואולי דווקא דיבור צלול, שרק העיניים דומעות, ואילו הפנים מחייכות. בשיר "בנות לוט חוגגות" אומרת המשוררת:
כי באמת הכל התחיל ממשחק
שכב עם אמא
שכב עם דודה
שכב עם סבתא
ורק אתנו לא שכב
עכשיו זה מדגדג
ופעם זה כאב.
האינצסט שהיה והאינצסט שלא היה ביחד עם "אמא בישלה דייסה" משוררים זה נגד זה, או בלשונה של ננו שבתאי, בשיר אחר: "הבכי ינותב מיד / לכתב / תודה לחומרים הקשים". המוסיקה הזאת חוזרת ברוב הגדול של השירים, ומכיוון שהיא לא מוסיקה במובן של משקל וחרוז, היא יוצרת מתח גדול כמעט בכל שיר. לפעמים מוותרת שבתאי על המנגינה, ולשונה אז אלימה, חותכת: "הקאתי שבעה לילות וימים / כי הפחדתי ילד רזה / בעודף משקלי הנפשי / נוזלים ניגרו מכל חור / אז דחפתי לי זונדה בעין / ובראש כל הילדות צעדתי / יוצרת מעגל שבתאי". זה ספר אמיץ. לרגע אין לשבתאי כוונה להתנחמד בלשונה או בעולמה השירי.
תנ"ך האהבה -
בגידה
אזי ארקוד לנעלי זו
שבורחים אליה
אך גם היא
תזדקן לבסוף נטושה
"עלמה שגופה יונק ממנה ואחר כך סולד"
הציטוט האחרון לקוח מתוך "אהבה" מאת אהרן שבתאי, ואין זה בלתי קשור לספר הזה ששבתאי הוא אביה של המשוררת. הסבל שעליו כותבת ננו שבתאי, משלב זעם כלפי האב המשורר, ביחד עם אהבה עזה, לא מתנחמת. במקום כלשהו הופכת המשוררת שיר מפורסם של לאה גולדברג לפסטיש מצוין על אהבתה הנואשת אל אביה. הנה כך מסתיים השיר: "היום אני לאה. / אני שוכבת במיטה. / אני קוראת ספר, 'זוטא'. / ואתה? / לא יודע - זה שעזבני / לא היה לי / יקר ממך / ובפגישה ביום שלישי בטח תשאל אותי: / 'מי?'".
נפלא בעיני המעבר המהיר בשירה הזאת מעדינות גדולה לחספוס גס. המעבר הזה מאפשר לה לקלף באומץ את העור. אבל היתרון הגדול יותר הוא שיש לה מה להגיד, שאין היא נזקקת לתכשיטים לשוניים ותרבותיים כדי לכתוב שירה, וגם כשהיא משתמשת במיתולוגיה היוונית, אין זה עוד מפגן ראווה תרבותני אלא יש לה סיבה טובה: "לפני השינה, כשהייתי קטנה, היה אבי, שהוא מומחה גדול / במיתולוגיה היוונית, / ממציא שירים ומספר לי סיפורים". כאן בא ההסבר לשם ננו, הלקוח מהמיתולוגיה היוונית. ובכן, ננו שבתאי הבינה מתישהו כי להיוולד מתוך אהבת השירה איננו דבר מענג כל כך. שוב ושוב היא מצטטת את מה ששמעה מאביה, או ממה שכתב אביה, כדי לעמת את עצמה עם הנשים שעליהן כתב. "אני קורעת את כולן עכשיו - / תמונות חיים עם אבא", וכאן באה סדרה ארוכה של תמונות כואבות מלאות אהבה, עד לסיום, "ואני משאירה מזכרת קטנטנה - לב זהב חלול / שהוא נתן לי פעם / למלא אותו / באהבה / שאין לו / שיש רק לי / ואי אפשר / לקרוע".
מה עושה ספר כל כך אישי לטקסט חודר כל כך? רק ייסוריה של בת, שאת הצד האחר של הביוגרפיה שלה, כלומר של אביה, קראנו בספרי השירה שלו? ושמא הידע הפסיכולוגי המוקדם שלנו, שהאהבה לאב היא האהבה הגדולה ביותר של הבת, וכאב לכתו יהיה תמיד כאב היותו של מישהי אחרת? קשה להשיב. הרי שירה בונה קודים ונבנית עליהם, וההבדל בין שירה טובה לשירה לא טובה קשור בנכונות להפוך את הקודים לבלתי נסבלים, לכואבים, לחודרים. השירים אינם רק על מה שאנחנו יודעים כבר במובן האוטוביוגרפי. הם מזכירים, שוב ושוב, עולם מוכר וזר, כואב ומכאיב: "על מה את חושבת כשאת דוחפת אצבע לגרון / או שתיים או שלוש / אנחנו אוהבות גדול / שנכנס חזק / עד שהכל נשפך". וגם זה:
וזה שווה לתחת
שכל ערב צריך לכווץ אותו
למעלה ולמטה חמישים
פעם כדי שהוא
יהיה מוצק למרות ש -
כל הגברים נבלים ובוגדים
וסבתא רק מלמדת להוציא את
הכעס לקרוע את כל עיתוני
האופנה והעולם
החרא הזה...
אלמלא היה משהו ממשי בקריאה הזאת לעזרה, בפחד מפני האהבה, בידיעה המרה של שבתאי שהאהבה אל הגוף היא בת חלוף ומהירה, ובפחד שלה כאילו חוק טבע הוא מתישהו ננטשת הנאהבת המתבגרת מפני אהבה לאשה אחרת, כי אבא יש רק אחד, והוא הגבר, ונשים יש הרבה; אלמלא היה משהו ממשי בעולם שרב בו המאיים על הידידותי, לא היינו מבינים במה מדובר. אני לא בטוח שצריך לקרוא את השירה הזאת כשירת מחאה, אבל יש משהו מזוויע בקילוף העור הזה. הנה, מקצת מן השיר "ילדה מושלמת":
כשעזבוה, עזבוה
לנפשה, שלוש
שנים שלשונה
דבקה, לפני זה
פרפרים שמרו
אותה, בטנה היתה
ביצה חומה, על דשא
מצחקקת, חמימה, אך זה
היה, כשהיא היתה קטנה.
המוסיקה הזאת, המושכת כמו רוק כבד, כאילו בליווי של גיטרה בס, לחלק השני של השיר, המוקדש למישהי בשם טליה: "עישנו ושתינו עד ש - / לא ידענו כלום מלבד / הנשיקה וזה ש - / בטח יש אהוב, אבל האלכוהול היה / יחיד זכר עם / השפעה, והגברים הסתובבו סביבנו / כמו זבובים לטעום / את מרירות המתיקות של פרח שלומד לתפוס, כזב".
כאן בא הסיום, מה שמוטב לכנותו, ריקון המשמעות של השיר, היוותרות הקורא עם מה שאין לאומרו כלל, כי מהי ילדה מושלמת שהובטחה לנו בתחילתו? אולי אין דבר כזה, אולי זו רק תקווה, אולי הנחמה שהשיר המר הזה מציע: "בנות שנעזבו ולא גדלו, כמו / עץ יפני גמדי, השקענו בצבעים, ונשכחו / השורשים, תפסנו אברים, רקדנו בלי / חושים, חלמנו / גם אחת על השנייה, אבל / אנחנו עוד נלד אחת את השנייה, / ילדה מושלמת, / חדשה". אפשר היה, כמובן, ללגלג על כך שנולדה עוד משפחה ספרותית. יש לנו כמה משפחות כאלה והן לא ממש מבריקות. ננו שבתאי לקחה את המשפחה הזאת והפכה אותה לחומר הכואב ביותר, לא בגלל הרצון להיות משוררת, אלא בגלל הרצון להיות אדם שנולד בין שירים. |
