איך יכולה אשה לקרוא בשירתו של אורי צבי גרינברג? בדיוק כך
מאת אורית מיטל
באיזה אופן מעמידה את עצמה חוקרת מול טקסט של משורר, שלדעתו האשה מיועדת "להריון ולתענוגי לילה רבים"? כיצד היא יכולה לקרוא ולאהוב את שירת אצ"ג, שכתב "כי שנאתי את האשה ברחמים נוקשים כמתכת"? אורית מיטל על ספרה של תמר וולף-מונזון ועל העניין המחודש בשירת אצ"ג
לנגה נקודת הפלא: הפואטיקה והפובליציסטיקה של אורי צבי גרינברג בשנות ה-20 תמר וולף-מונזון. הוצאת הספרים של אוניברסיטת חיפה, הוצאת זמורה-ביתן, 399 עמ', 84 שקלים
תמר וולף-מונזון היא החוקרת הראשונה שמפרסמת ספר על שירת אצ"ג, אבל ספרה אינו מזמין קריאה נשית. בכל זאת
איור: שירלי אגוזי
קראתי אותו כאשה, כלומר לא באופן שבו התכוון להיקרא. קריאתי מלווה בשאלות שהספר "לנגה נקודת הפלא" אינו עוסק בהן ישירות, ובמיוחד בשאלת היחסים בין החוקרת לבין שירת אצ"ג, שוולף-מונזון - אם לומר זאת בעדינות - אינה הקוראת המועדפת עליה, שהרי שירת אצ"ג אינה פונה לנשים. "אמיתיים הגברים כשאין אשה בם/ ואין רטט השמא בפני הברי", הוא כותב. הנשיות מזוהה בשירת אצ"ג עם היסוס, עם ספקנות, עם "רטט השמא", ועם רוך ועדינות, תכונות שהדובר-הגבר של שירת אצ"ג חוגג את סילוקן: "פרולטרים בישראל קראו לי להיות פיטנם ולשלח את הרך ואת/ הענוג - לעזאזל!".
באיזה אופן מעמידה את עצמה החוקרת מול טקסט של משורר, שלדעתו האשה מיועדת "להריון ולתענוגי לילה רבים"? כיצד היא מציבה את עצמה מול פואטיקה של קיטוב מגדרי, שמכוננת אחווה בין גברים ומדירה את האשה על ידי צמצומה לכלל אובייקט המיועד לשימושו של הגבר: כרעיה, כאם, כבתולה או כפרוצה? איך בכלל יכולות נשים לקרוא - ולאהוב - את שירת אצ"ג, שכתב "כי שנאתי את האשה ברחמים נוקשים כמתכת"?
כקוראת, הן של שירת אצ"ג והן של "לנגה נקודת הפלא", אני מחפשת את עמדתה של וולף-מונזון כלפי הטקסט שעליו היא כותבת, ומבקשת לזהות, לצד המשיכה כלפיו, את רתיעתה ממנו, ללמוד ממנה אופני סירוב כלפי מי שמגדיר אותנו כ"אחרות". קריאה, כותבת אורלי לובין במאמרה "אשה קוראת אשה" ("תיאוריה וביקורת", 1993), היא מיומנות נרכשת, שנשים מחונכות לבצע לא כ"נשים" אלא כ"קורא/ת כללי 'סתמי'". מטרתה של "קריאה כאשה" היא איפוא לחלץ את הקוראת מעמדה נייטרלית כביכול זו כלפי הטקסט, ולאפשר לה לקרוא באופן חתרני ומתנגד. קריאה כאשה, כלומר כמי שמסרבת להיות כלולה באותה אוניברסליות משוערת של קורא "כללי 'סתמי'", אף היא מיומנות נרכשת. היא מלמדת אותנו - נשים וגברים כאחד - לזהות את ההטיות המובלעות בטקסט ומכוונת אותנו לשאול שאלות הנובעות מתשומת הלב לכך שקיימת עמדת סובייקט שונה לגמרי, זו של אשה.
קריאה כזו מגלה כי כתיבתה של תמר וולף-מונזון מנסה למקם את עצמה מחוץ לשדה של יחסי הכוח שאצ"ג מכונן, ומתעלמת מהאלימות המופנית כלפיה מן הטקסט. ספרה אינו כתוב כטקסט נשי, אלא מבליט תכונות אחרות, שאינן מקודדות מגדרית כביכול: אקדמיות נטולת פניות, בקיאות, קפדנות ועבודת מחקר מקיפה ורחבת יריעה. תגובתה למיזוגניה של הטקסט, המעדיף על פניה קורא גברי, היא אפוא התעלמות.
ההתעלמות מן הפוליטיקה של המגדר היא חלק מגישתה הכוללת של וולף-מונזון, המבקשת להימנע בכלל מקריאה פוליטית של שירת אצ"ג. גישה זו נובעת מן ההיסטוריה של חקר שירת אצ"ג, שבמשך שנים רבות סבלה מקריאות פוליטיות חד-צדדיות ומגמתיות: פרשנים שנטו אחר דעותיו של המשורר הימני השתדלו להוכיח את מעלותיה, בעוד קוראים מן השמאל הוקיעו אותה כשירה רדודה וצעקנית, פלקטית ופשיסטית. כבר בפתח ספרה ממקמת את עצמה וולף-מונזון בשדה הביקורת על שירת אצ"ג כיורשת צוואתו הרוחנית של ברוך קורצווייל, מי שביקש לשחרר את שירת אצ"ג מן הקריאות הללו: "שנים רבות נדונו שירתו של אורי צבי גרינברג ומפעלו הפובליציסטי להתייחסות אמוציונלית, בין הערצה והתבטלות לשנאה והוקעה. תקופה ארוכה מדי היה הממד האידיאולוגי-פוליטי גורם מכוון להעדפת הביקורת לעסוק בהשקפותיו של המשורר ופחות במורכבות הפואטית של יצירתו ובעושרה ההגותי. כבר בראשית שנות ה-60 קרא ברוך קורצווייל לשחרור המחקר והביקורת מן המעמסה המיותרת של מחויבות פוליטית או אידיאולוגית, אך רק מעטים נענו לאתגר זה". מטרתה של וולף-מונזון היא איפוא להיענות לאתגר שהציב קורצווייל, ולהסתפק במחקר שכוונתו "לעקוב באופן שיטתי אחר התחלותיה של יצירת אצ"ג בעברית".
אבל האם אפשר לקרוא ספרות, שירה, ובמיוחד את שירת אצ"ג, קריאה לא אמוציונלית, ולא פוליטית? אפילו קורצווייל עצמו לא הצליח בכך לגמרי, כשכתב על אצ"ג כי "נרצה או נמאן, וגם כל הנוהגים כמתנגדיו החריפים ביותר, כולנו מדברים, מקוננים, מתייאשים, משתוללים, צועקים, צוחקים ובעיקר בוכים מתוך שיריו, והוא מדבר בשמנו גם בשעה שאיננו מסכימים לדבריו, בשעה שרצוננו עז להתנגד לו - ויש מה להתנגד - אבל בעשותנו כן אנו מתנגדים לעצמנו, לגורלנו".
דומה שוולף-מונזון מצליחה במקום שקורצוויל נכשל. כתיבתה רחוקה מן הפאתוס של המשורר, שנהג להציג את עצמו כנביא, כסנה, כפצע מדבר, ושהציע את שירתו כפרץ של לבה לוהטת, כנשק, כשדה קרב. גישתה מתרחקת במכוון גם מן התגובות הלוהטות שאצ"ג זכה להן, הן מצד אוהבי שירתו והן מצד מתנגדיה, שעל פי רוב ענו לו בשפה שלמדו ממנו עצמו: מושחזת, מכוונת למטרה, פוגעת.
בניסיונה להימנע מן הדו-קרב הרגשי עם אצ"ג, שבנה לעצמו קריירה פואטית של משורר נרדף, מקולל ונבחר, חוזרת וולף-מונזון אל שנות ה-20, השנים שלפני הקרע הגדול בינו לבין רוב קוראיו, ומתארת אותן בשיטתיות, תוך הבלטת קווי דמיון בין אנשי תנועת הפועלים ומחנה השמאל לבין המשורר, ששנים ספורות אחר כך הוקע מקרבם. המתודולוגיה שלה תיאורית, היסטורית והשוואתית. השירה המוקדמת מושווה לכתיבה הפובליציסטית באותה תקופה, שיריו של אצ"ג מושווים לשירי משוררים אחרים בני זמנו, ושירתו בשנות ה-20 מושווה לזו שנכתבה באירופה, לפני בואו לא"י.
גם הקריאות בשירים עצמם מנסות להשוות בין גרסאות, או עומדות על זיקות בין הטקסט של אצ"ג לטקסטים אחרים, בין כותרות שיריו ללשון הנהוגה בעיתוני התקופה, ועוד. אל מול הייצוג הנשי העולה משירת אצ"ג היא מעמידה דימוי של חוקרת למדנית וזהירה. לדוגמה, כדי להוכיח שהמלה "פרספקטיבות" שאצ"ג משתמש בה אינה חידוש שלו, אלא מעוגנת בלשון העלייה השלישית, בדקה וולף-מונזון את כל הפעמים שבהן הופיעה המלה "פרספקטיבות" בחוברות "הפועל הצעיר" ו"קונטרס" בשנים 1923-1925 (עמ' 35), חילקה אותן לקבוצות על פי הוראותיהן השונות, השוותה את השימוש שעושה אצ"ג עם אחת מהקבוצות הללו ואף איתרה את המקור: קונטרס שפירסם טרוצקי בשנת 1906 בשם "פרספקטיבות המהפכה הרוסית", שעיתוני התקופה בא"י תיארו אותו בהרחבה.
במקומות אחרים רוחב היריעה שהיא פורשת הופך לסיפור מרתק, למשל בשני הפרקים הראשונים של הספר, שבהם מצטיירת דרכו הספרותית של אצ"ג באירופה, בתקופה הסוערת שבין שתי מלחמות העולם ובשנותיו הראשונות בא"י. הפרטים הביוגרפיים, שכבר תוארו בעבר, מאורגנים כאן בשטף ובבהירות, המאפשרים לצייר תמונה חיה לא רק של המשורר, אלא גם של חיי החבורות הספרותיות בבתי הקפה וסביב כתבי העת של התקופה בחיוניות רבה.
רוחב היריעה ההיסטורי מזה, והשיטתיות המחקרית מזה, מוצעים כאן אפוא כתשובה לטקסט המתייחס לנשים כיצורים חושניים, מפתים ומסוכנים; וולף-מונזון אינה מסוכנת לאצ"ג. קריאתה בשיריו אינה חתרנית או מתנגדת בגלוי, ובכל זאת היא מציבה את עצמה מולו באופן שונה מהמגבלות שהטקסט מאפשר. קשה לספר להישאר מנותק בשיח שכולו מקוטב מגדרית ופוליטית. גם ניסיונה להתרחק מהתמודדות פוליטית אינו אפשרי למעשה. גישתה המארגנת, המכוונת להפוך את שירת אצ"ג נהירה יותר לקוראים, וניסיונה להרחיק את הדיון לתקופה שבה העימות עם אצ"ג אינו בשיאו, הם חלק ממטרת הספר להשיב את שירת אצ"ג למקום של כבוד בחיק הקונסנסוס. עמידתה מול שירת אצ"ג כמיילדת המבקשת לסייע לטקסט למצוא את דרכו אל קוראיו, לאפשר להם גישה נוחה יותר אל שירה סבוכה וקונטרוברסלית זו, נוקטת עמדה ברורה בתהליך הקאנוניזציה מחדש שעוברת שירת אצ"ג בשנים האחרונות.
ואמנם, דומה כי תוקפו של החרם על המשורר שכונה פעם "המלך הגולה" של השירה העברית, שספריו הוחרמו, ששיריו לא נלמדו בבתי הספר, לא נחקרו באוניברסיטאות ולא נמכרו בחנויות הספרים - פג במקצת. שירתו, שהיתה מוכרת בעבר בעיקר לאנשי ימין, נהפכה לנגישה יותר בעקבות המפעל המונומנטלי של פרסום כל כתביו בעריכת דן מירון בהוצאת מוסד ביאליק. ספרה של וולף-מונזון מצטרף לרשימת מכובדת של קוראי אצ"ג, שבתוכה אפשר למצוא, נוסף על ברוך קורצווייל ובנימין הרושובסקי, גם את דויד וינפלד, חנן חבר, דן מירון, יורם ברונובסקי, אריאל הירשפלד, יצחק לאור ועוד רבים, שכותבים על שירתו בהערכה גם אם עמדותיהם הפוליטיות שונות משלו. כמו הדרתו של אצ"ג בשנות ה-30 על רקע פוליטי, כך גם על תהליך חזרתו האטית מן השוליים אל המרכז נרשמים שינויים פוליטיים וחברתיים, ובכלל זה התפוגגות המחיצות ההיסטוריות בין הימין לשמאל בחברה הישראלית.
כבר מכותרת ספרה של וולף-מונזון אפשר ללמוד על כוונתה למצב מחדש את אצ"ג, שבשנות ה-20 סימן את עצמו כמשורר הלאומי הבא, בדור שאחרי ביאליק. הכותרת "לנגה נקודת הפלא" מחזירה את הקוראים אל אחד ממבקריו המרים ביותר של אצ"ג, אל דויד כנעני. "לנגה עץ רקב" (1950), ספרו של כנעני, איש השומר הצעיר, הכיל התקפה חסרת תקדים נגד אצ"ג, שכבר ידע כאמור תגובות משולחות רסן עוד קודם, לכל אורך דרכו הספרותית.
כנעני לא הסתפק בביקורת שירה, אלא שירטט דיוקן אישי לא-מחמיא של המשורר על רקע הביוגרפיה שלו. על פי האנליזה של כנעני, אצ"ג סבל ממה שהיינו מכנים היום "הפרעת לחץ פוסט-טראומטית" בעקבות מלחמת העולם הראשונה. מסקנתו חסרת האמפתיה היתה שאצ"ג הוא אדם חולה, "שנפגע במרכז עצביו". אדם כזה אי אפשר לקבל כמנהיג, ודאי לא כמשורר לאומי: "אצ"ג היהיר, האגוצנטרי עד שורשי ציפורניו, שכל העולם סובב סביב צירו וטבורו, המכתיר עצמו נביא ומחוקק ואיש סודו של אלוהים (...) ואני ואפסי עוד. אצ"ג - נציג של עם? ביאליק ההומניסט ואצ"ג הפשיסט. זה גם זה משורר לאומי?"
"לנגה נקודת הפלא" חוזר אפוא אל אחד הרגעים הגרועים ביותר בביקורת על המשורר ומבקש להעלות משם ניצוצות, לאזן את ה"רקב" באמצעות ה"פלא" (שמות שני הספרים מבוססים על שורות של אצ"ג עצמו). הפלא הוא האהבה העזה ששררה בין המשורר לקוראיו לפני הכל. אחד הגילויים המעניינים בספר הוא על כנעני עצמו, גילוי שוולף-מונזון מסמנת כפרדיגמטי ביחס לשירת אצ"ג: "בנעורי הייתי 'משוגע אחרי' אצ"ג", כותב כנעני במכתב אישי. "מאות שורות שלו ידעתי על פה (...) היודע אתה את עוצמתה של אהבה נכזבת המתקלקלת בהיפוכה?". את האהבה הנכזבת הזאת מסמנת וולף-מונזון כמקור לצרות של אצ"ג אחר כך: "הזעם והתסכול שעלו בשנות ה-30 ביחסם של החלוצים כלפי אצ"ג ושירתו חושפים ומלמדים עד כמה עמוק היה הקשר ביניהם בראשית שנות ה-20, ועד כמה כואבת היתה בשל כך עוצמת הפגיעה".
המסע של וולף-מונזון נועד אפוא להשיב את הפלא, לסלול נתיב מחודש לאהבה בין שירת אצ"ג לקוראיה הפוטנציאליים. ספרה יאפשר לקוראים רבים לצעוד בנתיב הזה ולהתוודע לשירתו של אחד המשוררים המרתקים שכתבו בעברית. אחדים מהם אולי לא יסכימו להצעתה, לוותר על העונג שבקטטה עם שירת אצ"ג, אבל עבודת המחקר שלה מהווה כלי רב ערך במחקר שירתו.
אורית מיטל כותבת עבודת דוקטור על יצירתו של אצ"ג ומלמדת בחוג לספרות עברית באוניברסיטת בן גוריון
