הסיפור המוזר של ד"ר ז'יוואגו מתרחש בכלל מחוץ לרומן
מאת אנה איסאקובה
יש רומנים שסיפור ההתקבלות שלהם מרתק אפילו יותר מהסיפור שהם מספרים; זהו המקרה של "ד"ר ז'יוואגו", הרומן האפי של המשורר הרוסי בוריס פסטרנק. במערב הוא התקבל בתשואות ובפרס נובל ונהפך לסרט מתקתק, ברוסיה הסובייטית הוא עורר סערה וקריאתו נאסרה, וגם כיום הוא מעורר מבוכה בקרב האינטליגנציה הרוסית. אנה איסאקובה על רומן אניגמטי, שאף אחד בכלל לא בטוח שהוא רומן טוב
ד"ר ז'יוואגו בוריס פסטרנק. תירגם מרוסית: פטר קריקסונוב. הוצאת כתר, 2 כרכים, 138 שקלים
כאשר נודע לי שפטר קריקסונוב מתרגם לעברית את "ד"ר ז'יוואגו" מאת בוריס פסטרנק, חשבתי שמדובר בהתאבדות מקצועית. הרומן הזה, העטור בפרס נובל ובמיתוסים מסוגים שונים, לא נחשב כיום
עומר שריף וג'ולי כריסטי, מתוך הסרט "ד"ר ז'יוואגו" (דיוויד לין, 1965)
להצלחה ספרותית. המבקרים מציינים כי האפופיאה ההיסטורית הזאת מלאה בחיסורים ובשגיאות היסטוריות גסות. הסיפור דל, העלילה נתקעת ודורשת תכסיסים לא אמינים להתפתחותה, הדמויות שטחיות, שפת הגיבורים איננה אישית אלא מעמדית וגם בתור שכזו אינה מדויקת. בדרך כלל מגיעים למסקנה שמשורר, ואף משורר ענק כמו פסטרנק, אינו בנוי לכתיבת פרוזה הדורשת אורך נשימה, קצב וצורת כתיבה אחרים לגמרי מאשר השירה הלירית.
כאשר לא רוצים לפגוע בשמו הטוב של פסטרנק מאשימים את המתרגם. הרי לא ייתכן שהספר המפורסם כל כך רע; קרוב לוודאי שתירגמו אותו לא טוב. אמהר לומר כי התרגום של קריקסונוב מצוין: המתרגם מעביר היטב את האינטונציה הפסטרנקית הטיפוסית, מדייק בהגדרות ומשתמש במילון פסטרנקי, זאת אומרת - מסתמך על פירושים שנתנו הסופר עצמו או חוקריו המלומדים לתכנים ולדימויים שונים. נזכיר שעדיין לא קיים תזאורוס של פסטרנק בדומה לתזאורוס של ג'ויס, ושבכתיבה של פסטרנק - לא פחות מאשר בכתיבתו של ג'ויס - הנסתר עולה על הגלוי.
קריקסונוב עשה עבודת נמלים בליקוט של קווים מנחים המאפשרים לתרגם כל מלה בדיוק מרבי. זאת ביחס לפרוזה. באשר לשירים המסונפים לרומן התמונה היא אחרת, אך במאמר זה לא נתייחס לכך. יוצא איפוא כי המתרגם איננו אשם וכי הרומן הזה הוא באמת כישלון ספרותי. אבל לא בהכרח כך; קודם כל נציין כי כאשר מדובר ב"ז'יוואגו" המטא-טקסט עולה באיכותו ובמורכבותו על הטקסט עצמו, ובהרבה. המתרגם ניסה להסביר זאת באחרית הדבר, אך לדעתי לא ממש הצליח, וזאת עקב מורכבות עצומה של דברים אשר קרו מסביב ל"ז'יוואגו" - רומן שעודו כותב את הסאגה של עצמו בלי להזדקק לסופר שהתחיל במלאכה.
*
לא ניתן לספר את סיפורו של הספר הזה מנקודת ראות מערבית ורוסית בנשימה אחת כי לא רק התגובות, אלא גם המניעים לאותן התגובות, הינם שונים בתכלית משני צדי הגבול הגיאוגרפי, התרבותי וההיסטורי. כאשר בוריס פסטרנק הסכים לפרסם את "ז'יוואגו" בהוצאת "פרינלי" האיטלקית, המערב ראה בזה מהלך ראשון, צעד מהפכני ואמיץ במיוחד מצד סופר סובייטי נודע. לא כך פסטרנק עצמו. הוא לא היה ממתנגדי המשטר ולא חשב את "ז'יוואגו" לספר אנטי-סובייטי.
כתיבת הספר נמשכה עשר שנים, פרקים ממנו טיילו ברחבי ברית המועצות וללא ספק מצאו את דרכם לק-ג-ב, אך המגן המסתורי שהיה פרוס מסביב לפסטרנק בימי סטלין (ויש אומרים בהוראתו) לא נסדק. ב"שוכן השמים", כפי שסטלין כינה את פסטרנק, לא נגעו. מדובר בשנות ה-40 וה-50 המוקדמות של המאה הקודמת, כאשר הטרור הסטליניסטי איבד כל היגיון והפך לטירוף, אך פסח על בוריס פסטרנק. אמנם את שירתו פירסמו בכמויות מזעריות, אך איפשרו למשורר המוערך להתפרנס מתרגומים והתייחסו אליו בכבוד. אין כל קשר בין כתיבת "ז'יוואגו" והקשיים שהערימו על פסטרנק כמשורר. הסיפור הוא אחר לגמרי.
בשנות ה-30 ראה השלטון בפסטרנק מועמד ראוי לתואר המשורר הבכיר של המהפכה הסובייטית. פסטרנק התחמק. "משרה של משורר", כתב, "הינה מסוכנת אם היא לא פנויה". השלטון בלע את הצפרדע. מייקובסקי נהיה למשורר הסובייטי הבכיר בזמן שאת פסטרנק הפסיקו להלל ולפרסם, אך הוא נשאר חופשי והמשיך להימצא בצל השלטון, ואף תחת חסותו - אם כי בריחוק מסוים. איך ולמה ההוקוס פוקוס הזה הצליח לפסטרנק, ורק לו מכל המשוררים הסובייטיים, זו חידה לא פתורה וספק רב אם היא תיפתר אי פעם. אנה אחמטובה כינתה את פסטרנק בר מזל. הוא באמת היה כזה, אם זוכרים מה קרה למנדלשטם, לצווטייבה, לאנה אחמטובה ולרבים רבים אחרים.
כתיבת "ד"ר ז'יוואגו" לא שינתה את המצב. כאשר הרומן הבשיל, פסטרנק הביא אותו למגזין ספרותי נודע בכוונה לפרסמו. הוא לא חשב שבידיו פצצה מתקתקת והעורכים של המגזין גם לא חשבו כך. הם הציעו לערוך שינויים; פסטרנק לא הסכים ונעלב. התחילה סחבת מו"לית טיפוסית, ואז קומוניסט איטלקי בשם פרינלי הציע להוציא את הספר באיטליה. אם מדובר בהוצאה קומוניסטית, אז מבחינת פסטרנק הכל נשאר במשפחה. בתחילה, השלטון הסובייטי כנראה לא חשב להגיב. אבל כאשר האינטלקטואלים המערביים יצרו הילולה מסביב הספר והוא הועמד לפרס נובל, התחילה המהומה.
ננסה להבין מה כל כך הקסים את האינטלקטואלים במערב ב"ד"ר ז'יוואגו". לגבי מתנגדי המשטר הסובייטי העניין ברור - עצם הוצאתו של הספר במערב כבר סיפק את העילה לתמוך בו, אך את רוב התמיכה "ז'יוואגו" קיבל דווקא מהשמאל האינטלקטואלי. יש לזכור כי זמן קצר לפני כן פרש חרושצ'וב לפני חבריו הקומוניסטים, בברית המועצות ובמערב, את הפשעים של הטרור הסטלינסטי - והנה גדול המשוררים של המהפכה הסובייטית (אשר אינו מזוהה עם השלטון) מספר את סיפורו של יורי ז'יוואגו, רופא ומשורר, בצורה שאינה פוגעת ברעיון הקומוניסטי.
בסיפור חייו של ד"ר ז'יוואגו יש קשיים אך אין זוועות. פרצופו של השלטון איננו חייתי. להיפך - השלטון, בדמותו של האח המסתורי של הגיבור הראשי, פורש מעליו מגן בדומה לאותו מגן שהיה פרוש מעל פסטרנק עצמו. האח-השלטון משמש מעין דאוס-אקס-מכינה, שעוזר לז'יוואגו לשרוד ולמחבר להניע את העלילה. ז'יוואגו וחבריו מחייבים את המהפכה, נכנעים בפני הצרכים הבלתי נמנעים שלה, אך קובלים על הרס התרבות האותנטית ועל דיכוי חופש הפרט ומבטיחים גאולה בדור הבא. מסר בהחלט מתקבל על הדעת בחוגי השמאל, על אף הגילויים על אכזריותו של פולחן האישיות.
אילו השלטון הסובייטי לא היה מגיב בהיסטריה לפרסומו של "ז'יוואגו" באיטליה ולמועמדותו של פסטרנק לפרס נובל, יכול להיות שכל הסיפור היה נשכח ו"ד"ר ז'יוואגו" לא היה הופך לאייקון תרבותי. הרי כעבור זמן לא רב התפרסמו ספריהם של סולז'ניצין, שלמוב ורבים אחרים, שעל ידם "ז'יוואגו" נראה כרומן סובייטי כשר למהדרין. השלטון לא הבין זאת והתחיל במסע רדיפות חסר תקדים. החברה הסובייטית נחלקה לאלה שמחייבים את "ז'יוואגו" ומהללים את פסטרנק ולאלה ששונאים את פסטרנק ושוללים את "ז'יוואגו" - אף אם לא קראו את הספר כי קריאתו היתה אסורה.
כך קרה שדווקא "ד"ר ז'יוואגו", עם כל החיסורים ההיסטוריים והחסרים הספרותיים שבו, הפך לנייר לקמוס על פיו הוגדרה שייכות של אזרח סובייטי למחנה של מחייבי המשטר או מתנגדיו. "אני נגד פסטרנק אף אם לא קראתי את הספר" או "אני בעד פסטרנק אף אם קראתי אותו", הפכו לססמאות שעל פיהן הגדירו אנשים את עמדתם המוסרית. הקוטביות הזאת של נגד ובעד לא איפשרה דיון ענייני ב"ז'יוואגו" בחברה הסובייטית ואף בחברה הפוסט-סובייטית. הביקורת נאמרה בלחש או לא נאמרה בכלל, משום שהתייחסות ביקורתית ל"ז'יוואגו" העבירה את המבקר למחנה אליו הוא בשום פנים ואופן לא רצה להשתייך.
*
המצב השתנה רק לאחרונה. כיום "ד"ר ז'יוואגו" שוב נמצא במרכז ההתעניינות של האינטלקטואלים הרוסים. ספרו עב הכרס של דימיטרי ביקוב, "בוריס פסטרנק", נחטף מהמדפים, והטלוויזיה הרוסית מציגה בגאווה ובהמשכים את הגרסה הקולנועית הרוסית ל"ד"ר ז'יוואגו". המערב, בינתיים, איבד מזמן כל עניין בספרו הבעייתי של פסטרנק. הרי מה עולה כיום במוחו של צרכן תרבות ההמונים במערב כאשר הוא שומע את השם "ז'יוואגו"? בושם אופנתי וחיוך של עומר שריף מסרט אמריקאי ישן. מעטים זוכרים שבשנת תרפפ"ו הוענק פרס נובל לסופר סובייטי שכתב את הספר. מיעוט שבמיעוט מכיר את השם בוריס פסטרנק ואת תוכנו של הספר. רוב שבמיעוט הזה יגדיר את הספר כרומן רומנטי. אין סיבה להתבייש בכך, הרי אפילו ולדימיר נבוקוב, אותו קשה להאשים בבורות, הגדיר את "ד"ר ז'יוואגו" רומן למשרתות. האמנם?
על פניו באמת מדובר ברומן רומנטי שמציג משולש נאהבים בנאלי, על רקע היסטורי לא כל כך אמין. אלא שאין לשכוח כי מדובר בספר של משורר ענק, שעד סוף חייו היה משוכנע ש"ד"ר ז'יוואגו" הוא גולת הכותרת של יצירתו. עמדתו של פסטרנק (אותו קשה להאשים בחוסר ביקורתיות כלפי עצמו), מחייבת מחשבה נוספת והסתכלות מעמיקה יותר על תוכנו וצורתו של הרומן.
יש המנסים לראות ב"ז'יוואגו" טקסט של משורר, כמו הפרוזה של מנדלשטם או צווטייבה, כזה שבו המלים והדימויים מכתיבים לא רק את הלחן והקצב, אלא את התוכן עצמו. אלא שפסטרנק ביודעין כתב פרוזה, והיה משוכנע ש"ד"ר ז'יוואגו" הוא יצירת מופת ריאליסטית, המשתווה לפרוזה ההיסטורית של לב טולסטוי: סאגה משפחתית המגלה את האמת האחרונה על דורו-שלו, דור שלם של צעירי רוסיה אשר התעמתו עם מהלך היסטורי בלתי רגיל. ריאליסטית אמרנו, אך מה זאת מציאות כאשר מדובר בפסטרנק?
ממכתבים שפסטרנק כתב לאנשים הקרובים אליו ביותר, כמו בת דודתו אולגה פריידנברג שעמה התכתב במשך 40 שנה, או מרינה צווטייבה אהובתו המסתורית, עולה כי המשורר באמת (כפי שאמרו עליו) חי בבועה, היכן שהמציאות שונה בתכלית מהמציאות שאותה אנחנו מכירים. במציאות הזאת הרכבת שבה פסטרנק נסע לפגישה עם אהובתו היא יצור חי, מציאותי מאוד בעל דינמיקה פנימית, ייחוס היסטורי, קווים ותכונות ייחודיים. אין כל בעיה לזהות את הרכבת המסוימת הזאת על פי תיאורו של פסטרנק והזיהוי באמת מצליח. עם זאת, מיותר לנסות ולדלות מהמשורר פרטים מציאותיים לא פחות כמו מתי הרכבת הזאת יוצאת ממוסקבה, כמה זמן נמשכת הנסיעה ולאיזה רציף היא מגיעה. הרי זמן הנסיעה תלוי בעזות הציפייה של מפגש עם האהובה ומתחושותיו בעת הנסיעה, הזמן מתקצר ומתארך יחד עם הרגשות והמחשבות המתחלפות. באשר למספר הרציף... מה זה משנה כבר? מי שמנסה לחקור את יצירות פסטרנק, בשירה או בפרוזה, חייב לקחת בחשבון את הייחודיות של דרך מחשבתו - רגשית, סימבולית, אימפרסיוניסטית, שמות רבים לה.
ואם אנו מחליטים ללכת בדרך זו, יורי ז'יוואגו חדל להיות גיבור של מלודרמה. הוא הופך להתגלמות של אינטליגנציה רוסית, דור של אנשי רוח ומצפון, שמרצונם מוכנים לעלות על מזבח המהפכה כדי להביא את הגאולה העתידית. אם כך, אז ז'יוואגו הוא לא פחות מאשר ישו הנוצרי, שקיבל על עצמו את כל כאב העולם כדי להציל אותו. ואם ז'יוואגו הוא ישו אז לארה היא מריה מגדלנה וכך הלאה. שירים המסונפים לרומן מחזקים את ההשערה כי מדובר במשוואה: ז'יוואגו (וחבריו, הדמות מתפצלת אך זאת אותה דמות, לכן אין צורך לתת לכל גיבור מאותו המעמד שפה משלו) שווה אינטליגנציה רוסית שווה ישו שווה גואל העם הרוסי והעולם כולו, שמקבל (מקבלת) בהכנעה את המשקה הממית מידי דהשלטון, או מידיה של המהפכה, למען האושר העתידי של האנושות.
באינטרפרטציה הזאת אין כל חשיבות ליהדותו של פסטרנק או להתנצרותו כביכול (למעשה הוא לא התנצר), ואין חשיבות לאי-דיוקים היסטוריים. האספסוף בדמותו של השרת מרקל למשל, הוא אותו אספסוף שהציק לישו בדרכו לגרדום ואין לדון אותו בפרספקטיבה היסטורית רגילה. הרי ז'יוואגו גואל את מרקל בלי שהשרת מבין זאת או מסוגל להבין. האינטרפרטציה המובעת כאן איננה היחידה המוצעת כיום: הטקסטים המושתתים על "ד"ר ז'יוואגו" מתרבים ויוצרים מעטפת חדשה לרומן המוזר הזה, שממשיך לתפוח ולעורר ויכוח ים. עם זאת, בהחלט ניתן להתעלם מכל הסופיסטיקציה המטפיזית הזאת ולהתענג על קטעים של פרוזה יפה להפליא ומתורגמת לעברית בכישרון רב.
