כי כמו קליידוסקופ, הם חיים ומשתנים עם כל תזוזה קלה בזווית ההתבוננות; כי הם מזכירים לנו שכאשר נפתח את דלת הבית, למטה מתחיל הרחוב; שירה סתיו על סופר שסיפוריו חוזרים אל קוראיהם בחלומות
שמיים אחרים חוליו קורטאסר. תירגמה מספרדית: טל ניצן. הספריה החדשה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, ספרי סימן קריאה, 287 עמ', 88 שקלים
את הסיפור הכי יפה בעולם קראתי לפני עשר שנים אולי, וזה היה סיפור של קורטאסר; זה היה סיפור על בחור שמעביר את כל ימיו בנסיעות במטרו בפאריס,
במסלולים משתנים. הוא מנסה למצוא מישהי שתיסע בדיוק באותו המסלול שקבע לעצמו מראש בבוקרו של אותו יום, שתחליף בדיוק את אותם קווים שהוא מחליף, ובאותן התחנות. יש בו תשוקה נואשת להפוך את היעד לייעוד, להפוך את המקרה לגורל. הוא מכריז מלחמה על השטף האפור, הבולע-כל, של חיי היומיום. ואז, יום אחד, הוא פוגש אותה.
מי שיקרא את הסיפור הזה ("כתב יד שנמצא בכיס", מתוך הקובץ "מתומן", בתרגומו של יורם מלצר, בבל, 1996), לא ישכח אותו. אבל מה יש בו, בקורטאסר, שעושה אותו לסופר מרגש כל כך, נדיר כל כך, מזעזע ומשכנע וכה בלתי-נשכח, שהסיפורים שלו חודרים אל תוך החלומות וממשיכים ללוות את הקוראים במחשבותיהם, בנסיעותיהם, בטקסי היומיום שלהם, עוד ימים ארוכים, שנים אפילו?
הקובץ החדש מאגד 28 סיפורים מתוך שבעה קבצים שונים של קורטאסר, מבחר מתוך למעלה מ-20 שנות כתיבה. שמו של הספר - "שמים אחרים", על שם אחד מסיפורי הקובץ - רומז משהו על ייחודיותם ועל זרותם של הסיפורים, של העולמות הנפרשים בהם, של הדמויות המשוטטות בהם.
הסיפור הראשון בקובץ נפתח כך: "מוזר שאנשים חושבים שלהציע מיטה זה בדיוק להציע מיטה, שלתת יד זה תמיד לתת יד, שלפתוח קופסת סרדינים זה לפתוח עד אינסוף אותה קופסת סרדינים. הלא כל דבר הוא יוצא מן הכלל" (עמ' 11). וזה אולי הכלל הראשון בסיפורים של קורטאסר. מן המשפט הזה ואילך, ולאורך הספר כולו, לשבת בתיאטרון זה לא בדיוק לשבת בתיאטרון, לסגור דלת זה לא תמיד לסגור דלת, למתוח שעון זה לא לגמרי למתוח שעון, וכן הלאה. העולם נעשה מוזר, ועם זאת, באורח פלא, נעשה מוכר באיזה אופן קרוב ואינטימי מאוד, מדויק להפליא.
הדבר הזה שנולד עכשיו על הדף ומרטט בסינגולריות מדהימה, כזו שמייחדת אותו מכל אחיותיו למלה - האפרסק הספציפי הזה מכל האפרסקים, חד פעמי משום שהוא נורא, בשר לח בידיה של הבחורה הקולפת ופוצעת אותו - זו הדרך המפעימה שמוצא קורטאסר להיאבק במונוטוניות המנוונת של חיים הנעים במסלולים צפויים לעייפה. להילחם ב"חובה לפלס לך דרך במאסה הדביקה הזאת שקוראת לעצמה עולם", לצאת נגד "שביעות הרצון הכלבית מכך שהכל נמצא במקומו, שלצדך אותה אשה, אותן נעליים, אותו טעם של אותה משחת שיניים, אותה עגמומיות של הבתים שממול" (עמ' 213).
לכן, כל הדמויות של קורטאסר משוטטות. מסתובבות, תרות אחר דבר מה, מגע חולף, מבט עין, חסד אקראי, התרחשות כלשהי, תמיד בעיניים קרועות לרווחה, באוזניים כרויות, עם איזו רגישות יוצאת דופן, שוברת לב, למראות השגורים, לקולות היומיומיים, כמו עטו על עיניהם עדשות תלת-ממד ואוזניות מיוחדות שמאפשרות לשמוע תדרים על-אנושיים.
בתוך השיטוט הזה טמונה אפשרות רחוקה, זעירה, חמקנית אך יחידה, לגאולה. וזו גם הגאולה החבויה בשיטוט של העיניים הקוראות בין המלים על הדף, משום שברגע המסוים הזה, כמו שאומר קורטאסר, "מתרחשים המעבר, הגשר, הפעפוע, הסימנים, התגליות" (עמ' 279). חלק מן השוטטות הזאת מתבטא באופן הכתיבה עצמו, במתח המתמיד בין המשפטים הארוכים, המורכבים, הנמתחים לעתים על פני פסקאות שלמות, לבין קוצר הנשימה המדהיר אותם בתוך קטיעות וקפיצות, ללא הפסק. היעד של המשפט נדחה כל הזמן אל סופו המרוחק, אל הנקודה, רק כדי לקפוץ מעל לנקודה הזאת ולהשתרך הלאה, בין ריצות והשתהויות, אל המשפט הבא.
על כך יש להודות לטל ניצן, על התרגום היפהפה, הזורם למשעי, המשכיח את עצם-היותו תרגום, וכשמדובר בקורטאסר אין זו משימה פשוטה כלל ועיקר. יש בדיבור של קורטאסר משהו שמזכיר את ההליכה עצמה, ברחוב בעיקר: הצעידה מותווית ממקום אחד למקום אחר, אבל הרגליים מסתבכות לפעמים, הנשימה מאבדת את סדירותה, והמראות החולפים מול עינינו הולמים בנו תמיד רק כמה מטרים אחרי שכבר חצינו אותם.
כן, תמיד הן משוטטות, הדמויות, אפילו כשהן לא יוצאות מן הבית. שוטטות יכולה להיות גם מעבר בין חדרי הבית, או התבוננות בנמלים עמלות בתוך קופסת חול. השיטוט יכול להיות תודעתי לחלוטין, ביכולת לשייט בחופשיות בין הווה לעבר. ובעיקר, השיטוט יכול לחצות את גבולות הזמן והחלל. בואנוס איירס יכולה להתמלא בתי קפה פריסאיים. המתים יכולים להלך בינינו, רזים משהיו, אך מוכרים עדיין. ובתוך הדברים הקפואים רוחשת תנועה מתמדת. בסיפור הנפלא "כביש דרום", דווקא הקיבעון של פקק תנועה אינסופי הוא שפותח אינספור אפשרויות חיים, מגע וזרימה, ואילו שטף המכוניות הזורמות אל העיר הוא שמשרה ייאוש, בשל החזרה אל חיים ידועים מראש, שהם כמוות.
על פי עיקרון דומה, בשניים מן הסיפורים צופות הדמויות בתצלומים שמתחילים להתנועע ולרחוש חיים, לספר סיפור אחר מזה שבתמונה הקפואה. אחד מן הסיפורים הללו, "הרוק של השטן", שימש אחר כך כנקודת מוצא לסרט "Blow up" של אנטוניוני. בסיפור השני, "אפוקליפסה בסולנטינמה", הגיבור הוא קורטאסר עצמו, שחוזר לפאריס ממסע באגם ניקרגואה עם ידידיו הסופרים, ויושב להתבונן בשקופיות שצילם להנאתו באיי האגם - צילומים של יצירות אמנות נאיבית ושל נופים פסטורליים. אלא שבביתו מתחילות השקופיות פתאום להקרין מראות אחרים, של ילדים הנורים במצחם, של עינויים, התפוצצויות וחלקי גופות. מתוך התמונות פורץ המודחק שנקבר מתחת לשלוות האיים. היד הלוחצת על הכפתור המריץ את השקופיות היא גם היד המפעילה את חומרי הנפץ שבתמונה, והחלחלה התוקפת את הצופה, את הקורא, אותנו, היא תשובה הולמת על כל מה שאנו מסרבים לראות, גם כאן, מדי יום ביומו.
אי אפשר לשכוח את הסיפורים של קורטאסר. מפני שהם פועמים והולמים. מפני שהם חיים, רוחשים ומשתנים בכל פעם, כמו קלידוסקופ, עם כל תזוזה קלה בזווית ההתבוננות. מפני שהם תמיד מזכירים לנו ש"לא הכל אבוד. כשאפתח את הדלת ואצא למדרגות, אדע שלמטה מתחיל הרחוב. לא התבנית המוכרת, לא הבתים שכבר ידועים, לא המלון ממול; הרחוב, היער הרוחש חיים, שכל אחד מרגעיו יכול להסתער עלי כמו מגנוליה, שהפרצופים ייוולדו בו ברגע שינוח עליהם מבטי, ברגע שאתקדם עוד קצת, ובמרפקי ובריסי ובציפורני אתרסק ביסודיות כנגד ה עיסה של לבנת הזכוכית ואהמר על חיי תוך כדי שאתקדם צעד-צעד לקנות את העיתון בפינת הרחוב" (עמ' 214).
שירה סתיו מלמדת וכותבת עבודת דוקטורט בחוג לספרות עברית באוניברסיטת בן גוריון
