סיפוריו של ראובן מירן הם סיפורים שכותב אדם זר, אורח, במקומות שנעצרים בהם לרגע אחד בלבד
שלדגים ראובן מירן. הכבשה השחורה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 128 עמ', 64 שקלים
לפעמים יש כוח בזרות; היותך בודד, אחר, שונה, בלתי-מוכר, לא מחויב למקום, זר לא ידוע שמותיר בדרכו את טביעת רגלו החולפת. בין שאתה סוכן חשאי הפועל מטעם ארצך, בין שאתה גולה מארצך ובין שאתה תייר
מזדמן, זרותך מתקיימת, אבל אפשר שתוליד מתוכה גם חוויית חירות אדירה שבכוחה לפצות על הניכור, והחירות הזאת תוליד בתורה גם מפגשים אינטימיים קצרי-מועד.
סופרים רבים - בעיקר גברים שהזדמנה להם (או שנכפתה עליהם) האפשרות לנוע בחופשיות ובלבדיות במרחב שבין יבשות תרבויות וארצות - רותקו אל תערובת הניכור והאינטימיות הזאת, שהפיח בהם מגעה המעורר של הזרות-המקומית. אחדים אפילו התמכרו לזה. בהקשר הספרותי הרחב אפשר לחשוב, בין היתר, על פול ת'רו, ברוס צ'טווין ובלז סאנדרר, וגם על גרהאם גרין, ארנסט המינגווי ומלקולם לורי, חלקם כותבים-נוסעים מובהקים, וחלקם סופרים שבחרו למקם את עלילותיהם הגדולות ואת גיבוריהם החד-פעמיים באזורי עולם זרים ומרוחקים.
בהקשר הישראלי המודרני מצטמצמות העלילות הזרות, ומתכווצת יריעת הסיפור עליהן. גם גיבורי הספרות שנחרתים בזיכרון הם בסופו של דבר גיבורים המייצגים את המקום הזה על נפתוליו ועל חולייו. הסיבות מורכבות; אולי מפני שדי לנו בנדודים, אולי משום שטעם הזרות היה בסופו של דבר מר כלענה ומשפיל בדרכו ולא הפיח את הבטחת האינטימיות המקווה, אולי מפני שאנו נגועים בכיבוש ולפותים עד צוואר במועקה הזאת שאוחזת בגרוננו מבפנים ואיננה מרפה.
במובן זה יש משב מרענן ב"שלדגים", ספר סיפוריו הקצרים של ראובן מירן. 17 סיפורים קצרים עד קצרים מאוד מחזיק הספר הצנום הזה, שתצלום שחור-לבן של רציף תחנת רכבת זרה וריקה על כריכתו כמו מבשר על הנוסע חסר הנחת שלכוד בין דפיו, זה שירד מרכבת אחת ועצר כאן לרגע בדרכו לאי-שם - היה לפני רגע, וכבר איננו כאן.
ואכן, עשרה מסיפורי הקובץ מתרחשים במקום זר ועוין על-פי דרכו: גבר בודד נקלע בעונת החורף למלון ריק בצפון המזרחי של ארה"ב, ורק בעלת בית קפה מקומי חושפת אותו לעוולות המקום המושתקות שצפונות מתחת למעטה הקרח והכפור; דייר זמני בבניין דירות ישן בפאריס מוצא מזור לבדידותו בחברת שני מהגרים אינדיאנים; גבר שזהותו בדויה פוגש ברחוב פריסאי גבר אחד שזהותו בדויה ושניהם מפוגגים לאחר צהריים אחד זה את בדידותו הכפויה של זה; בן נזכר בטיול משותף, אחרון, שערך עם אמו בוונציה; סוכן חשאי ממתין בחדרו החשוך במלון זר לסימן המוסכם שיתיר אותו לפעולה; איש מתעורר בחדר זר ומהרהר בתצלום סבו המת ובחשבון חייו שלו.
כל אחד מרסיסי החיים הקצרים הללו צופן בחובו טעם של חשאיות ושל ארעיות. המבט המתבונן בעולם השונה הזה הוא כמעט תמיד מבט חשדני וחסר אמון של מי שמצוי מעבר לזכוכית, תרתי משמע. זהו מבט של מי שנוכח במקום לזמן קצוב ולכן אסור לו להיחשף ולהתגלות באמת, מבט של מי שרואה ומבחין בפרטים הקטנים ביותר אבל חושש להותיר אחריו אפילו חותם זעיר מעצמו. מן המבט הזה עולה גם שאלת המחיר: מהו מחירה של נגיעה חטופה? מהו מחירו של מבט מעבר לזכוכית החלון? מהו מחירו של מגע שאין בו התחייבות אמיתית לא למקום ולא לאנשיו? מה המחיר הפנימי ומהו המחיר הספרותי שמשלם מי שהורגל להיות אורח לרגע במקום?
המחיר הוא לכתוב במצומצם, רק על "פתקים קטנים", כמו שאומר המספר בסיפור שכותרתו האירונית "במקום שאוהבים לא מוכרחים לחיות": "אני כותב רק על פתקים קטנים. פתק קטן אפשר להחביא בתוך קפל בד בז'אקט, מכנסיים או מעיל. ומקסימום אפשר ללעוס ולבלוע" (עמ' 69). בסיפור הזה, שהוא לטעמי החזק בסיפורי הקובץ, נקלע המספר - גבר ישראלי לבן - לעיירה של כורי-זהב בדרום אפריקה, ומתעורר בו קונפליקט רגשי ומוסרי ביחסו לשחורים בני המקום שעליו לנהל באתר בנייה. הזדהותו עם הפועלים המקומיים השחורים, שנשללת מהם אפילו הזכות הבסיסית לדפוק מסמרים בקורות עץ, מעוררת את חמתו של מנהל העבודה האפריקנר.
המתח הבין-גזעי שמתלקח דווקא בין שני הגברים הלבנים הוא רגע בעל פוטנציאל דרמטי רב: מכאן דרום-אפריקאי לבן שמאמין ש"אתה אדם לבן ובזכות זה אתה עולה על כל יצור שחור או צבעוני גם בתחומים שבהם לא עסקת מעולם" (עמ' 62), ומכאן ישראלי, "זר לבן" שנחשד כ"אוהב שחורים" ומסולק בשל כך מעבודתו וממגוריו: "אתה לא מנהל עבודה לבן. אתה בטח לא מנ הל עבודה, ואני לא בטוח בכלל שאתה אדם לבן" (שם). גילוי טבעה ההפכפך של הגזענות בסיום הסיפור הוא רגע נפשי חזק שכרוך בבושה כפולה, עצמית וחברתית, ודווקא משום כוחו הוא מדגים את מה שחומק מסיומם של מרבית הסיפורים האחרים: אותו רגע של גילוי עצמי, שהארעיות הידועה מראש כמו מכתיבה את הוויתור עליו.
אצל מירן הטקסט תמיד מחובר בזיכרון אל המקום המסוים שבו נחווה ונכתב, כי שם עצם קיומו. רגישותו הגדולה למקום ולזיכרון מחדדת לעיתים את אופי התיאור, מתמקדת בפרטי-פרטים ומעניקה להם איכות כמו-צילומית. לכך מסייעת הלשון הנקייה והדיווחית, ומסייע בכך גם תחביר הסטקאטו הקצוב. אלה יוצרים לא פעם אנרגיה שכוחה בצמצום. ובכל זאת, עם סיום הקריאה בקובץ המעניין הזה נשארת תחושה כי משהו במבנה הקצרצר של הסיפורים אולי מאפשר נגיעה בגלעין קונפליקטואלי של זהות, אבל מונע התפתחות לכדי מלאות סיפורית. ואולי אין בכוחו של המגע עם מקום זר לספק תובנות על העולם המוכר, אלא אם כן תזהה שם משהו משל עצמך.
ד"ר אילת שמיר מלמדת ספרות באוניברסיטת חיפה ובמכללת אורנים. ספר פרוזה מפרי עטה יראה אור בקרוב
