רוץ, חייל טורקי נסים אלוני. הוצאת הקיבוץ המאוחד, הספריה הקטנה, ספרי סימן קריאה, 109 עמ', 49 שקלים
ארבעת סיפורי הפלא של נסים אלוני, הידועים גם כנובלה בשם "הינשוף", פורסמו כספר בשנת 1975 (זה היה ספר המאה של ספריית "תרמיל" המיתולוגית, בעריכת ישראל הר), ומאז ראו אור
נסים אלוני
איור: מורן ברק
בהוצאה מחודשת בהוצאת הקיבוץ המאוחד ובגרסה מקוצרת בסדרת "קלאסי כיס" של בתיה גור. עכשיו הם מופיעים שוב, ושמם חדש ומפתיע: "רוץ, חייל טורקי".
מודעות הפרסום הראשונות לספר הזה, עם שמו המוזר, העלו את החשד שמא אלוני מוסיף לתעתע בקוראיו ובאין רואים כותב ומשכתב לאחר מות; אשליה שנהפכה למציאות בלא מעט מקרים, אצל לא מעט סופרים, מתוקף נסיבות שונות ומשונות (מחזה חנוך לויני גנוז הרי ראה אור לפני חודשים אחדים באותה הוצאה). אלא שהפעם דיבוק הליטוש והתיקון אחז דווקא בעורכים, מנחם פרי ומירי צפריר, המדגישים בפתח הספר כי הוכנסו בו "שינויי עריכה קלים". גם אם בעלי הזכויות על כתבי אלוני איפשרו להם לעשות זאת, המהדורה הנוכחית של "הינשוף" - ויש להתעקש על השם הזה - צופנת בחובה כמה וכמה הכרעות עריכה שאינן עושות צדק עם תאוותו של אלוני לדיוק צלילי וריתמי.
עצם פרסומה המחודש של הנובלה הנפלאה הזאת משמח וראוי להערכה; אבל אי אפשר להצפין גרגירי עריכה בלבו של מי שהיה, כך על פי המסופר, מוכן לצאת לקרב על כל קמץ או פסיק ("הדקדוק זה רק פסיק", אומרת אנג'לה במחזה "אדי קינג"). כך, למשל, כתב דורי פרנס בהקדמה ל"דודה ליזה": "זכור לי שבוע שלם שבו היה אלוני כמעט-מאושר שמצא פתיחה טובה יותר למחזה מן הפתיחה המקורית: תשובתו של לובצו לשאלתו של מקס 'מה אתה עושה?' הפכה עתה ל'ציפצפתי לציפור הזה', ולא, כפי שנכתב קודם, 'ציפצפתי לציפור הזאת'".
השם "רוץ, חייל טורקי" (אין זה ציטוט מדויק מן הנובלה: "קפוץ, חייל טורקי, נתר באוויר, תהיה גיבור בגיבורים, קום", עמ' 23), חוטא לרוח הכתוב בדינמיות הכפויה שלו ובישירותו, ואילו "הינשוף" הוא שם פשוט וילדי ובה בעת שומר על מטענו המיתי עתיק היומין. אבל נניח שהוצאה מחודשת דורשת שם חדש; מדוע, לעומת זאת, לערוך שינוי ריתמי בקטע כזה, המופיע כבר בפתיחה האפית: "היתה מלחמה בעולם. סודות כמוסים קפצו כמו מתגוששים מקצה גבול המגרש אל תוך החושך הגדול ואנחנו הפלגנו, עם הרכבת, מתחת לגשר הגדול הסמוך ליפו, אל שדות הקרב שבמדבר, דהרנו על אוכפי סוסים לבנים, דילגנו על פני תהומות, ישבנו בבתי הזונות שבקצה רחוב אלנבי, ליד הים, עם החיילים. סאלאמון סיפר שדודו העיוור לוקח אותו אתו ליפו, בשבתות" (עמ' 8, גרסת תרמיל).
הפסיקים הרבים המופיעים כאן ולכל אורך הספר הם חלק מן הריתמוס הייחודי של אלוני - הסודות הכמוסים הקופצים ומתגוששים, המעידים לפעמים על מבט אירוני, לפעמים על פליאה, ולפעמים על שילוב של פסקנות והשתוממות - כדרך הילדים, וכדרך המשוררים. מי שזרימה טבעית אינה משכנעת אותו, יוכל להצביע על טכניקה דמוית פאראטקסיס (יצירת סמיכות או רציפות בין משפטים או אימאז'ים שונים זה מזה) שאלוני עושה בה שימוש - פאראטקסיס על דרך הקיטוע: "ישבנו בבתי הזונות שבקצה רחוב אלנבי, ליד הים, עם החיילים"; הרחוב, הים והחיילים הם חלקים של אותה תמונה - אבל גם עומדים ברשות עצמם, וכך גם בכל הנוגע להפלגה, לרכבת ולגשר. אם הם קשורים זה לזה הקשר ביניהם צריך להיראות מקרי, ואם אינם קשורים זה לזה מקריות הקשר היא המהדקת את קיומם התמונתי. זה חלק מהותי באפוס הסיפורי של אלוני.
וכך נשמע הקטע בגרסה החדשה (ההדגשות שלי): "היתה מלחמה בעולם. סודות כמוסים קפצו כמו מתגוששים מקצה גבול המגרש אל תוך החושך הגדול, ואנחנו הפלגנו עם הרכבת, מתחת לגשר הגדול הסמוך ליפו, אל שדות הקרב במדבר, דהרנו על אוכפי סוסים לבנים, דילגנו על-פני תהומות, ישבנו בבתי הזונות שבקצה רחוב אלנבי ליד הים עם החיילים. סלמון סיפר שדודו העיוור לוקח אותו אתו ליפו בשבתות" (עמ' 7-8). התערבויות פסיקיות מועטות, וכבר אלוני נשמע אחרת.
שינויים יש גם בתחום התחביר; אם אלוני רצה לומר שהבת של מואיז לאלו "שמנה, ובין רגליה צלב" (גרסת תרמיל, עמ' 8), מדוע לכתוב "שמנה, ובין הרגליים שלה צלב"? (עמ' 8). אם אלוני רצה מוות מחייך בין עצמותיו של חייל טורקי ערוף ראש ("נדמה היה לי שהמוות מחייך בין עצמותיו, כאילו בדיתי את המעשה הזה", גרסת תרמיל, עמ' 9) מדוע לשנות זאת למוות "מחייך אל עצמו": "היה נדמה לי שהמוות מחייך אל עצמו בין עצמותיו", עמ' 8)? שינויים קטנים, אבל משמעותיים.
ובעצם, אולי ההתערבות העריכתית במחוזות הילדות שאבדו בזמן אינה אלא עדות נוספת למשחק הישן, שכל דמויותיו התיאטרליות של אלוני לוקחות בו חלק. החיים, היצירה - לכל תחום שיקולי עריכה משלו, ואין לדעת איזו יד תהיה לבסוף על העליונה. דמותו של סופר-הצללים, המופיעה בגרסאות שונות במחזותיו של אלוני - אותו כוח נראה ואינו נראה השולט באירועים ומוליכם, בדרך כלל, אל האסון - כוח זה יצא בנובלה הזאת מן הצללים אל האור, מפני שסביבתו היא סביבה מיתית בריאה. בסביבה כזאת אין משוגעים, אין צבעוניות ריקה מתוכן ואין פולקלור, מפני שכל אחד הוא מספר סיפורים: "החברים קראו לי אדירנה. סלמון קאבילי סיפר סיפורים על דודיו ודודותיו, ואחיו זקולה מילא אחריו בקריאות. מיקו סיפר סיפורי בלשים. שמיל סיפר על מלחמות אביו במדבר המערבי. אני סיפרתי סיפורים על אדירנה" (עמ' 11).
כשהמיתוס פולש אל החיים הוא נהפך לאלימות. את זה ידע למשל פזוליני, שמותו המסתורי היה חייב להתחולל בליל כל הקדושים, בחוף אוסטיה. באופן דומה, גם תעודת פרס ישראל של אלוני היתה חייבת להתגלגל אל חנות המכולת של מי שטיפלה בו בשנות מחלתו, ומוצאה, במקרה, פיליפיני. "כשתרבות נגמרת", אמר יוסל ברגנר בשעתו, "נשאר פולקלור". אבל "פולקלור", בדומה ל"פרובינציאליות", הם מונחים שליליים רק בעבור מי שאין לו תודעה מיתית. ועולה בזיכרון משפט מפתיע מעט של פליני, שצץ בין רשמיו על עיירת ילדותו רימיני - אני גר היום ברומא, הוא אמר, מפני ששם אני מכיר את כל האנשים וכל המאוויים והמחוות, וכך החיים לא נהפכים לפולקלור.
כשהחיים והמיתוס דרים בשכנות, ונוהגים זה כלפי זה בחשדנות ובכבוד, מקבלת הצבעוניות הפולקלורית - השיניים בסיפורים האלה "לבנות מאוד", הצלקת "אדומה מאוד", הזקן "זקן מאוד" והגובה "גבוה מאוד" - את הריח, הטעם, התקווה והטירוף הפרובינציאליים. אז מגלה היסוד האלים של המיתוס את פניו השיריים. הגרון החתוך, המלך העצוב, המלכים הסמויים ("אבטיח", אומר אלוני, "אוכל אפילו מלך", עמ' 99), הראי הקטן שישמיד את השמש, תנור האופים הצועק בלילה - כל אלה שזורים במרקם הריאליה הסיפורית, ומאפשרים להביט במוות בעין נכונה; עינו העתיקה והנבונה של הינשוף.
במחזות של אלוני חייב להיות רצח, כי כך דורשים חוקי המשחק, ואין ינשוף שירחיק את המוות ("זקן קטן, כחול, קירח") אל מרום עמוד החשמל, ואת השטן אל בית הקפה של האדון פינטו. בסיפורים המוקדמים המוות איננו רצח, הוא פשוט מוות - חלק מהחיים, אחד מפלאיה של אותה הישנות מחזורית שהינשוף מופקד עליה, בפורשו את כנפיו לעת ערב. (עדות למוות מסוג אחר, שריחף על פני הסיפורים בעת כתיבתם, מצויה בספרו של משה נתן, "כישוף נגד מוות", עמ' 11: "עכשיו, למשל, אני כותב סיפור לספריית 'תרמיל' של צה"ל. עורך הסדרה הוא חבר שלי: ישראל הר. הוא עשה לי את המוות כל זמן הכתיבה. וזה יפה!").
קורא טיפוסי בן-זמננו, שעיתון הבוקר הוא תפילת שחרית שלו, המלחמה המצולמת היא תפילת מנחה שלו וכוכב נולד הוא תפילת שמונה-עשרה שלו, יתבונן בינשוף של אלוני ולא יראה דבר חוץ מינשוף. אבל הינשוף רואה אותו, ויודע ש"אולי מחר השמש לא תזרח" (עמ' 66), ומכיר על-פה את שורותיו של אוג'ניו מונטלה, בתרגומו של דן צלקה: "לעולם אין חלומי נובע מחיק העונות,/ אלא חי באל-זמן שם נעלמות הסיבות/ ורק אלוהים יודע אם הגיע הזמן; או היה לשווא" ("כסניה, מחזור שירים", הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1979).
מי שלא מכיר את מחזותיו של אלוני יזכה עם הקריאה בנובלה זו בתשתית מוצקה של "אמת" סיפורית, כהכנה למבחני האשליה והשיקוף שעוד נכונו לו. ומי שיחזור אל הסיפורים אחרי גלות ארוכה בחיק המחזות יגלה, כי בניגוד למעשה התיאטרלי הטיפוסי של אלוני, התזזיתי ורב-הגרסאות, הסיפורים מלוטשים, מהוקצעים, חתומים וגמורים - ומדוע לא לומר, בעצם, מושלמים. עין הינשוף עודה נוצצת כפנינה בים הלא-מיתי והלא-פואטי שיש המכנים, משום מה, פרוזה עברית עכשווית.
נסים אלוני
המחזאי, הסופר והמתרגם נסים אלוני נולד בתל אביב בשנת 1926 ונפטר בה בשנת 1998; בין מחזותיו: "אכזר מכל מלך", "הנסיכה האמריקאית", "אדי קינג", "נפוליון חי או מת!" ואחרים. אלוני גם כתב ופירסם פרוזה (סיפור שכתב בשנת 1950, "המשורר, החייל והאיכר", זכה בתחרות סיפורים של עיתון "הארץ"); ספרו האחרון, "רשימות של חתול רחוב", ראה אור שנתיים לפני מותו
ספר שיריו של אורי הולנדר, "הפסנתר הנודד", ראה אור בהוצאת קשב לשירה
