הפנטסיה היא מין נחמה על דלותו ומוגבלותו של העולם הממשי
מאת חגי דגן
מעיר דרומית חבוטה, שאין בה ים אלא רק ריח ים, יוצאים גיבורי ספרו של שמעון אדף למסע בעולם פנטסטי ופיוטי, הממזג יסודות מקראיים עם מיתולוגיה ופילוסופיה; חגי דגן על רומן שמחזיר את הפנטסיה הביתה, למדבר המקראי נורא ההוד שהוא גם הנגב של ימינו
הלב הקבור שמעון אדף. הוצאת אחוזת בית, 273 עמ', 82 שקלים
מיתוסים מבקשים שיספרו אותם שוב ושוב, ובכל פעם אחרת. בתוכם מתחבטים המוני סיפורים ושברי סיפורים שלא סופרו עדיין. יש שם התחלות ללא סופים, סופים ללא התחלות, חידות שמתחננות לפתרון ושתיקות שמתחננות לפתחון פה, למישהו
"הפיתוי של אנתוני הקדוש", סלבדור דאלי, 1946. הציור נמצא במוזיאון לאמנות בבריסל
שיידע להמשיך את מעשה הסיפור הגדול שהוא תשתית הנפש שלנו.
שמעון אדף שומע את הקולות האלה. הוא מפרק את הסיפור הגדול כדי להטליא ממנו מחדש סיפור קטן על שני ילדים בעיר דרומית חבוטה, כי כל הסיפורים הגדולים היו פעם סיפור קטן שמישהו סיפר למישהו אחר. רק ההבנה הזו מחלצת את הסיפורים מקורי העכביש של הקאנוניזציה ומשיבה להם את חיותם.
שני הילדים נקלעים לסחרור ולתעלומה הטורפת את עולמם השגרתי, עולם של אנשים קשי יום ומדוכדכים, וילדים אטומים ומרושעים. הבסיס לתעלומה הוא אחד הסיפורים התמוהים הנחבאים בספר בראשית, סיפור מלחמת המלכים (בראשית י"ד, א-טז), שהוא מין הכלאה חידתית ומופלאה בין יסודות ספק-היסטוריים ליסודות מיתיים ואגדיים. את הסיפור הזה העשיר אדף בעוד שפע אסוציאציות מקראיות ומוטיבים מיתיים ופילוסופיים שונים: מברית בין הבתרים ועד אינסוף העולמות האפשריים של ליבניץ. מכל אלה הוא בונה עולם פנטסטי, כמין נחמה על דלותו ומוגבלותו של העולם הקונקרטי המתגלם ב"עיר מוכת החמסינים הזאת" (עמ' 101), שהיא דלה ועלובה, אבל גם פואטית ובורחסית. אין בה ים אבל יש בה אולי ריח ים וכמיהה לים, והיא מסוגלת לחלום חלומות מקראיים.
הגיבור של אדף (שהקדיש את הספר לרוחות הרפאים של ילדותו), הוא ילד שפירוש אפשרי של שמו, אמיר מור-טל, הוא נסיך בן-תמותה. ילד זה מגלם את ההתלבטות בין הריגוש שבפנטסיה ובחיים הפואטיים, לבין הביטחון והשלווה שמציעים "החיים הרגילים" והמציאות הנשלטת על ידי כללים רציונליים. לאורך כל הספר מתעמתות שתי הפרספקטיבות האלה: כך למשל, מסדר הידעוניות מקושר למקום גיאוגרפי-מיתי בשם "מורדות אור", אבל משמעות השם (אם ניזכר בתקופת ההשכלה) היא גם אלה המורדות באור התבונה.
המציאות המיתית שבה ומוזמנת לפרוץ לתוך המציאות האחרת ולהפר אותה, בין שהמזמינה היא סבתו של הילד, המסוגלת לחוש את נוכחותו של המלאך המשחית, ובין שזו הילדה טליה, המעניקה לחיית המחמד שלה את שמו של עידן אחרית הימים במיתוס הסקנדינבי. לבסוף נכפה העולם המיתי הזה על אמיר, שנקלע למסע בתוך היקום הפואטי שברא אדף, על סמך תורת הגלגלים האריסטוטלית (שאומצה גם על ידי הוגים יהודים ואחרים בימי הביניים). אמיר משוטט בין הגלגלים הללו כמו חנוך בן ירד, שזכה לעלות לעולמות עליונים, וכמותו הוא נחשף גם לצדדים האפלים והמאיימים שלהם. בתוך המציאות הזו מקבלת שפתו של אדף תנופה מיתית של ממש: "בראשו הצטיירו חישוקים עצומים של אור ואפלה, של מים ואדמה, של כפור ולהבה" (עמ' 105); "השחקים הזילו דם והאדמה פירכסה והקיאה יצירי ביעותים שהתרוצצו במעיה. בלהות נולדו מחומר נוגע בחומר" (עמ' 144).
הספר הוא ספר פנטסיה על פי דרכו, המשלב מחזות דרמטיים בנוסח מדע בדיוני עם האופי הצנוע והתמים יותר של אגדות ילדים. אבל אדף מחזיר את הפנטסיה הביתה, למדבר המקראי נורא ההוד שהוא גם הנגב החבוט של ימינו. הוא מגייר את הפנטסיה: טולקין נשען על מוטיבים גרמאניים, איסלנדיים ואחרים, ואילו אדף חוזר אל הזיות היהודים.
חרבו של אראגורן נקראת אנדוריל, ואילו כאן, במדרש לשון מבריק, מקבלת חרב הגיבור את השם להט, שהרי נאמר "להט החרב המתהפכת", ולהט לא חייב להיות תואר, אלא שמה של החרב. ההוביטים יוצאים לדרכם מתוך נוף אנגלי כפרי, ואילו כאן מושגת "קפיצת הדרך" אל העולמות הנסתרים דווקא באמצעות החפצים הפרוזאיים ביותר של העזובה המקומית. אבל "החזרה למקורות" איננה שבלונית או צפויה: הדמות השטנית כאן אינה סמאל או עזאזל, אלא דווקא אמרפל.
כמו בקבלה, גם כאן מתברר שהעולם נפגם בבריאתו, ושהוא עשוי כולו צירופי אותיות. לכן היכולת האלוהית המתוארת במדרש בראשית רבה, לברוא עולמות ולהחריבם, שמורה גם לילד שניחן בדמיון ובמעוף, וגם לסופר המבוגר המחייה את עולמו של הילד ההוא, היודע כמותו להבחין בין ראייה לעיוורון. הסיפור על הבריאה הארוגה אותיות היה ונשאר תקוותם הגדולה של המכורים למלים, פריקים של תשבצי היגיון, תלמידי חכמים ומשוררים. המאגיה המילולית המאפשרת את שינוי המציאות מתפקדת כאן גם כחידוש טעמן הנשכח של המלים, כגעגועים לחיוניות ולעוצמה של השפה בעידן שבו המלים נשחקות ונגרסות, או הופכות "מלים ריקות, שכל תפקידן (...) להכיל כוח" (עמ' 227). יש משהו הרסני במלים, אבל יש בהן גם עוצמה מחייה ונשכחת: "המלים טיהרו את גרונה מן האבק שנשמה בחדר, ועלו מקרקעית שלא ידעה על קיומה, מתרוננות בחלל. היא חשה ברעב אליהן" (עמ' 170).
הספר משופע בצירופי לשון יפים ומחיי נפשות כמו "גליל ארוך של עלטה" (עמ' 67); "עיניו, שני פנסים שהפיצו לילה וכאב" (עמ' 138); "העשב הכסוף, העגום, שרחץ באור החלבי" (עמ' 154); "כוכבים דהים הבליחו כנשימות אחרונות" (עמ' 205). חלקם ממש מתבקשים, אלא שצריך התבוננות מדויקת דיה כדי לנסחם. למשל "ריח דשן של גויאבות" (עמ' 33). בחיי, חשבתי לעצמי, הוא באמת דשן.
פה ושם ממציא אדף מלים, מוצלחות בחלקן, כמו "תזועה"; פה ושם צצים גם משפטים מסורבלים מעט, שעריכה קשובה יותר היתה יכולה לשנות. לפעמים הגיבורים מדברים שפה קצת גבוהה מדי לטעמי. אמיר מדבר לא פעם לשון מקראית, הנשמעת מעט מלאכותית בפיו, על אף הסיטואציה המיוחדת שבה הוא נתון. כמעט כולם מדברים עברית נכונה, כולל צורת הפניה בציווי שכמעט נעלמה לצערי מהשפה המדוברת: "האמן לי", "הבט" וכו'. לעומת זאת הזרזיר, למשל, מדבר זרזירית של ממש.
אני רוצה לסיים בהרהור נוגה: פעם היו ילדים שחיו את התנ"ך כסיפור, והפנטסיה התנ"כית העצמאית שלהם היתה גורפת אותם לתוך עלילה כזו. כיום נותר בעיקר לקוות שמעשיה כזו תגרוף אותם לתוך פנטסיה תנ"כית, תגלה להם את עצם האפשרות של פנטסיה כזו, ושמתוך כל ממלמלי התהילים ערלי הדמיון יימצא מי שאוזניו כרויות אל הסיפור שבתוך הסיפור.
ספרו של חגי דגן, "יהדויות: תמונה קבוצתית", ראה אור בהוצאת אוניברסיטת תל אביב
