ממקומו של המשורר הרב-תרבותי, הרבה דברים קשים יותר לאמירה
מאת נעמה גרשי
שירה פלסטינית
משאיר את הכעס לאחרים נעים עריידי. הוצאת גוונים, 46 עמ', 48 שקלים
בחזית העטיפה מקטע, כך נראה, מתצלום גדול יותר. קצה צמרת של עץ ומעליו עננים לבנים סמיכים, שביניהם מציצים שמים בהירים, תכולים-אפרפרים. הרחק באופק מופיעה צללית של ציפור, קטנה מאוד, רחוקה. על הרקע, במרכז,
נעים עריידי
מופיע שם הספר באותיות דפוס מקושטות כמו אותיות מספרי קודש: "משאיר את הכעס לאחרים". בגב העטיפה נכתב: "נעים עריידי הוא תופעה ייחודית בנוף השירה העברית. אולי הקול הישראלי האותנטי ביותר שאפשר. כבן בית במידה שווה בתרבות הערבית ובתרבות העברית, הוא הופך את שירתו לבית משותף לשתיהן".
כיצד מתחילים לקרוא ספר שירה כזה? איך ניגשים לשירה שמגדירה את עצמה במונחים של זהות, שייכות, בית והשפעה, ובו-בזמן מבקשת להתנער מהם, לשים את עצמה מעליהם, כלומר לשחק במלים הגדולות והכבדות הללו, שמשמשות חומר-נפץ בכל הקשר שבו מבקשים לחבר ביניהן, אך לעשות זאת על גבי אותו רקע שמימי שבו אפשר להכיל את שני הניגודים? איך אפשר להיות גם עברי וגם ערבי, גם להדגיש זאת וגם לחוש בהרמוניה שמצליחה להשאיר את הרגשות השליליים בחוץ, לעיסוקם של אחרים?
אני ניגשת לספר בסקרנות מהולה בחשש. קשה לקרוא שירה שעל כתפיה מונח מן הרגע הראשון משקל רב כל כך של משמעות. ובכל זאת אני מקווה, מוזר ככל שזה נשמע, שאולי דווקא השירה תצליח לעשות מה שנראה כרגע בלתי-אפשרי בשדה הפוליטי.
הספר משתדל לקיים את ההבטחה שניתנה על עטיפתו. שיריו של עריידי מגוונים מאוד. המרחבים הפרטיים, סיפורי אהבותיו והקשר לאשתו ולילדיו - כל אלה משולבים בתוך הקשרים רחבים יותר, העוסקים במעבר מן הכפר לעיר, בהתמודדות עם תחושת הזרות המתמדת ועם הזדקנות המסורת וההורים, לצד שירים כמעט "ציבוריים", שעוסקים בירושלים, בסכסוך הישראלי-ערבי, בחיפה ובהתמודדות עם הבחירה הפוליטית כל כך לכתוב דווקא בעברית.
שיריו של עריידי גם משלבים בתוכם התייחסויות רבות לשתי התרבויות; למסורות החברתיות והתרבותיות שלהם וגם למסורות הכתיבה. כל שיר נכתב בסגנון קצת שונה. חלקם מחורזים בסופם, חלקם עם משקל, חלקם מצומצמים מאוד, כמעט מכתמים, וחלקם מפורטים מאוד, עשירים ברגש ובתיאורים. במשך הקריאה מקשה שפע הסגנונות והנושאים לשמוע את הקול האישי הדובר בספר, את האופן שבו הוא דובר את עצמו בכל אחד מהשירים. תנועת הקול מופיעה לרגע ונסוגה במהירות, מכסה על עצמה בשכבות של נושאים חשובים שבהם יש לדון ובמשפטי חוכמה והגות שלקוחים ממחוזות אחרים.
באחד מהשירים האישיים והיפים בספר, "ליד מיטת החולים של אבא", עריידי כותב בכנות עליו ועל אמו העומדים מול מיטת חוליו של האב, ועורכים חשבון נפש עם כל מה שאבד להם בחייהם ולא יוכלו שוב להשיג: "מזמן אני חי את הלילות/ כמו את הימים, ואת החורף, כמו את הקיץ, ואין/ אביב בארצנו ואף לא סתיו. מי שנשאר נשאר/ ומי שמאס כנראה לא ישוב לעולם./ עוד מעט אהיה יתום ואמי, בת השמונים, תהיה אלמנה./ בזמנה החפשי היא חולמת להיות חופשייה, אך/ מי יודע מה מחכה לה, כי אין יורשים את החי!/ ובקושי את המת אנחנו מבכים וזה לא די./ ודאי יש מי שחושב אחרת, אחרת אנחנו לא בני אדם/ וממילא אין לקחת את החיים ברצינות/ כי ממילא אף אחד לא יוצא מהם חי" (עמ' 31).
ההתחלה האישית והכואבת של השיר, שמציגה חשבון-נפש עם העבר ועם העתיד, שהאפשרויות הולכות ומתכווצות לקראתו, נהפכת לקראת סופו להתפלפלות מילולית עם העברית, למשחקי משמעות וחריזה. העצב החזק, המדויק, מתפוגג מאחורי המשפטים השגורים, המוכרים כל כך בעברית. בשיר הזה וגם בשירים נוספים, נדמה שהעברית על משקעיה התרבותיים, משורריה וגיבוריה, נהפכת לנוכחות מכבידה. היא צצה כל פעם שנדמה כי רגש חזק מבקש לעלות, בכל פעם שנדמה כי הנאמר בשירים אינו "בן בית" באופן זהה בשתי התרבויות, כפי שנאמר על הכריכה. המגוון הגדול וההקשרים התרבותיים הרבים ממסכים בכתונת של אינטלקטואליות ורב-תרבותיות את קולו האישי של המשורר.
בשירים מעטים, אולי מעטים מדי ביחס לשפע המוצע בספר, מתקיימים אותם רגעי חסד שבהם מרגישים את הקול האישי הזה. בשירים אחרים קיימת תחושה חזקה מאוד של מלאכת ליקוט מתוך שתי התרבויות, המנסה לאחוז בידיה דברים רבים כל כך ומאבדת בשל כך את הדברים המעטים הקרובים אליה יותר. בשיר "אמי", שנכתב בעקבות שיר של יהודה עמיחי כפי שמצוין בספר, עריידי כותב על כוחה הגדול של אמו שאינו מתכלה עם הזמן והשינויים שעוברים על בנה, כוח שקשור בעבותות לאמונתה ולתחושת המשמעות שהיא גוזרת ממנה: "אמי אפתה לי את החיים על הסאג'/ והגישה לי אותם עם שמן וזעתר/ וככל שהתקשיתי במשהו/ הוסיפה לי את הירקות וברכת האל/ והתודה לבורא עולם" (עמ' 10).ההתייחסות לשיר של עמיחי, הניסיון להישען על תבנית מוכרת לקוראי עברית, מגבילה את השיר במקום לאפשר לו את המקום הייחודי שהוא נזקק לו. עריידי מבקש לכתוב על אמו ועל אהבתה הגדולה, אך הפנייה לעמיחי משלחת אותו למחוזות אחרים, גם של תוכן וגם של שפה. בסוף השיר לא ברור איך מצטלבות שתי הדרכים, איך עמיחי תורם לשיר שמוקדש לאם הערבייה.
אותן נגיעות רגש מעטות, המצליחות לחדור דרך העברית ולבוא לידי ביטוי בשירים על הכפר ועל המשפחה, מרוסנות כמעט לגמרי בשירים העוסקים במרחב הציבורי. בשירים הפוליטיים יותר נהפכת המחויבות לשתי התרבויות למעין סד, המחייב בכל פעם יצירת איזון בין שני הצדדים. כעס וביקורת כמעט אינם מופיעים בשירים אלה. נקודת המבט מתרוממת הרחק אל מרחבי ההסתכלות מלמעלה, ממעוף הציפור, מגמדת את ההבדלים ומטשטשת רגשות שליליים. עריידי מסביר בשיר שממנו נלקח שם הספר, "משאיר את הכעס לאחרים": "עכשיו אני נח/ לוקח לי פסק זמן עד שהזמן/ יתעייף וייקח לו פסק זמן/ וחוזר חלילה./ הלילה החמצתי כמה משאלות/ כוכבים רבים נפלו/ ונשארו שם הרבה/ ואני די אופטימי./ אולי בכעס הבא, שיצטבר,/ אני אצא ממנו/ והוא יישאר -/ שוו בנפשכם כעס/ מסתובב לו ברחובות/ ואף אחד אינו אומר/ האם זה יכול להיות!" (עמ' 42).
הכעס של עריידי אינו כעס אימננטי, פיסי, המלווה אותו לכל מקום. אפשר לבחור מתי להשתמש בו, וכיצד. סגולה זו מאפשרת למשורר לוותר על הכעס כאשר אינו נושא פירות, לצאת מתוכו ולהיוותר נטול-כעס לחלוטין. המשורר, על פי עריידי, גמיש מאוד ביכולתו לבחור בכל עת מה להכניס ומה להוציא מתוכו, ביכולתו להיות בו בזמן בשני בתים. אך גמישות זו, ועמה היכולת להיות מודע בכל רגע, לשאוף ללא הרף למצב של שילוב ושל איזון ולהכיל את הניגודים מבלי להתפרק, גובה מחיר גבוה. הוא אינו משאיר לאחרים רק את הכעס, אלא גם רגשות אחרים שאותם ודאי היה יכול היה לחלוק לולא ויתר עליהם כל כך בקלות.
מה שנדמה בתחילת הספר כסגולה גדולה של סבלנות ומחשבה רחבה ובוגרת נהפך, ככל שנמשכת הקריאה, לביטוי של הקושי להחזיק את מה שקשה וכואב ועצוב לכתוב ולומר; הקושי להישאר עם מה שאינו נעלם גם כשמנסים להגביה עוף ו"להכיל את שני החלקים".
בהשאירו את הכעס לאחרים, בנסותו להתאים את עצמו ללא הרף לסד הרב-תרבותי, עריידי מוותר על אותם חלקים שמנצנצים מדי פעם בין דפי הספר; אלה יכלו להיות עוצמתיים ומרגשים יותר לו היה נשאר שם כמה רגעים נוספים, מבלי לנסות לצאת מתוכם מיד אל העברית, להתאימם כל העת גם לביתו השני.
ייתכן שעריידי יודע זאת. בשיר "נעשיתי אדם שקול יותר" הוא כותב כפרפראזה על עצמו, על שירו "מבט לעבר ירושלים" מסוף שנות ה-70, שהפך אותו למשורר מוכר וחלק מהקאנון הישראלי: "נעשיתי אדם שקול יותר/ בשנות הארבעים לחיי/ אני אומר/ נעשיתי אדם שקול.// מוזר/ יותר לא אוכל לומר:/ אולי נאסוף את כל האבנים הזרוקות/ בהרי ירושלים/ כדי לבנות עיר אחרת/ ולא בהרי ירושלים" (עמ' 28).
ממקומו של המשורר הרב-תרבותי, המכיל את שני הצדדים בהרמוניה, דברים רבים כנראה נהפכים לקשים יותר לאמירה. אולי דווקא בשל ההבנה שהוא אינו יכול ממקומו, ממעמדו, לשוב ולכעוס, אין לו ברירה אלא להצביע על המקום האחר, שאינו מצליח עוד להתקיים בשירתו, ולהשאיר את הכעס לאחרים.
נעים עריידי
נעים עריידי, יליד הכפר מע'אר ב-1950, הוא משורר, סופר וחוקר ספרות דרוזי הכותב עברית. עבודת הדוקטור שלו מאוניברסיטת בר אילן עוסקת בחקר שירתו של אורי צבי גרינברג. בין ספריו: "בחמישה ממדים" (ספריית פועלים), "חיילים של מים" (מעריב), "חזרתי אל הכפר, שירים" (עם עובד, 1986), "זיקתן של תבניות יסוד ב'רחובות הנהר' בשירת אצ"ג" (אוניברסיטת בר אילן), ועוד
סיפורים ושירים מאת נעמה גרשי ראו אור בכתבי העת "מטעם" ו"מעין"
