לאיזה מחנה משתייך מנחם בן - מחנה אנשי השיר או המחנה ההולך ומתעצם של מלכות ומלכי האמבטיה?
מאת אורי הולנדר
משלמה המלך עד שלמה ארצי, מיונה הנביא עד יונה וולך: שיחות על שירה, מאת מנחם בן, ספריית אוניברסיטה משודרת, משרד הביטחון - ההוצאה לאור, 2006, 175 עמודים
ניקולה פוסן, השראת המשורר, 1630. דוק של היקסמות שירית אופף את העולם
תצלום: מוטי קמחי
מי הם, בעצם, מבקרי הספרות הרציניים בימינו - אלה החורצים גורלות, מתווים מסלולים, ממפים מגמות, מתריעים מפני סכנות ומזהים כשרונות חדשים? אף ששמותיהם של מבקרי הספרות הוותיקים והמעולים ידועים לכל, דומה שבשנים האחרונות חלה בתחום זה אינפלציה מדאיגה - שמות אחדים צצים במוסף ספרותי זה או אחר, פולטים את אבחנתם המבריקה, את קביעתם המשמימה או את תסכולם הפריפריאלי, ואחר כך שוקעים בנשייה. כל בוגרי החוגים האוניברסיטאיים החגים על ציר "מחקר התרבות" הסמיכו עצמם לכתוב על ספרות, והתוצאות לא איחרו לבוא. כתבי עת ומוספים, שעל פי רוב אינם מעניקים בימה קבועה לכותביהם, אף עודדו והשרישו את המגמה.
הפתולוגיה הבלתי נמנעת של הבין-תחומיות טיפחה, למשל, מומחים שאינם מבדילים בין פאלוס לפאולוס, והולידה לא מעט יישויות מלומדות, שאינן דוברות שום שפה פרט לשפת "לאקאנט" (הכלאה טיפוסית של לאקאן וקאנט). לא מעטים מתלמידי החוגים האינטרדיסציפלינריים השונים הצליחו ליצור בשנים האחרונות מצג שווא של
מנחם בן. בין דליה טייב לנינט רביקוביץ
אליטיזם בכתיבתם הביקורתית, ואיימו לחסל כל רצון כלל-ציבורי לקרוא דברים מסוימים, כגון שירה, וחמור מזה - תרמו להדרתו של ה"אליטיזם" מחיי היומיום, מן הדיון הציבורי ומן המחשבה הפרטית, ולהגדרתו כמוקצה מחמת מיאוס.
השירה היא הקורבן הגדול של האי-תרבות הזאת, מפני שכל המחנות התעללו בה. מצד אחד, אנשי תרבות מובהקים כגון פילוסופים של הלשון, חוקרי אמנות וחוקרי ספרות מן הדור החדש לא קוראים שירה כלל, ולא מתביישים להודות בכך. אחדים מהם דווקא קוראים (מעט) שירה וכותבים עליה, ואוי לידיים הכותבות ולעיניים הקוראות. מצד אחר, אנשי אי-תרבות מובהקים אינם מכירים בקיומה של השירה, כשם שאינם מכירים בהיסטוריה, בפילוסופיה, או בכל תחום בלתי יצרני אחר. אבל הנוראים מכל הם ה"בלתי מובהקים" - אנשי התרבות הממצעת, שקוראים קצת שירה וקצת דרידה, ואוהבים את דוד אבידן ותקריניו, ואת יונה וולך ומשגליה, וממלאים דפים שלמים של הבלים אורבניים על כל תחומי החיים. הללו נפוצו לכל עבר, הקימו מאחזים חוקיים ובלתי חוקיים במקומונים, בעיתונים היומיים ובתחנות הרדיו והטלוויזיה, ומשם חייכו את חיוכיהם ובירברו את ברבוריהם בשעותיהם הקבועות, ואימללו בחיוכם את מי שלא ידע שיש, או היתה, תרבות אחרת.
על רקע זוועות מן הסוג הנפוץ הזה, עצם קיומם של מבקרי ספרות - ובמיוחד מבקרי שירה - מסוגו של מנחם בן, הזוכים לבימה קבועה ושרכשו להם קהל קוראים נאמן, אמור להיות נפלא ומעודד: אנשים אוהבי שיר ויודעי שיר, המדברים על שירה בלשון בני אדם. ובאמת, פעם בן היה כזה, ויעידו רשימותיו רבות ההשראה והאבחנות משנות השבעים והשמונים וספרו המצוין "תיק שירה". אבל משהו קרה לו בעשור האחרון - ממבקר רציני הוא נהפך בהדרגה להגיגן רב-תחומי, שפיתח, בין השאר, שיטה ייחודית לכתיבת ביקורות בתחום הפרוזה (במקרים רבים די לו בקריאת עמודים בודדים של ספר כדי לחרוץ את דינו), שמרבה לעסוק בשירה אירוטית או פורנוגרפית, ושאינו מבדיל בין כתיבה על דליה רביקוביץ או יונה וולך ובין כתיבה על נינט טייב או מאיה בוסקילה.
הספר הנוכחי רק מחריף את האי-נעימות שגורמת כתיבתו העכשווית של בן לאותם מתי מעט המשוועים לדיונים רציניים בשירה, וכמהים למסגרת דיון רצינית, שמסוגלת להכיל ויכוחים, סתירות, מאבקים עקרוניים, שנאות אישיות ובריתות סתרים; כמקובל בתרבות נורמלית. לאיזה מחנה משתייך היום בן - מחנה אנשי השיר או המחנה ההולך ומתעצם של מלכות ומלכי האמבטיה?
מי שנתקע בין שני המחנות נמצא בבעיה; אדם לא יכול להקים את ביתו במושב לצים ובה בעת לזעוק על ההתנוונות התרבותית. ואולם בן מנסה ליהנות משני העולמות - גם להשתתף בדיון התרבותי על משקלה של נינט וגם לדון במצב השירה. אפשר לעשות את זה כל עוד ההייררכיה ברורה ואין ספק באשר לנלעגותו או לנחיתותו של העיסוק האחד ולחשיבותו של האחר. אלא שלדעתו של בן, כמשתמע מן הספר הזה, אין הייררכיה ברורה; דין הפזמון כדין השיר, "למשוואות הכי מסובכות" יש "פתרונות הכי פשוטים" (כך נכתב על גב הספר), "אין הבדל בין ביקורת אוכל לביקורת שירה" (עמ' 152), והכל מקסים, מקסים, מקסים.
רבות מן השאלות שמוצגות בספר הן שאלות חשובות, וכולן יכולות להיות כר לדיונים מרתקים - מה זה שיר? איך מבינים שיר? מה קרה לשירה העברית בדורות האחרונים? מה מקומו של אלוהים בשירה העברית? לאן מועדות פניה של השירה העברית? ואולם למרבה הצער, כמעט לכולן מוצעות כאן תשובות בעייתיות, ולפעמים מגוחכות, לא רק בשל פשטנותן אלא בשל מוחלטותן הילדותית, שאיבדה אפילו את חן הפרובוקציה. אין די מקום ברשימה זו כדי להתחיל להתפלמס עם הטענה שביאליק הוא משורר מוגבל למדי ומיושן, או עם הפרקים המביכים למדי על "קיצור שירת ארץ ישראל" ו"אלוהים בשירה הישראלית", ועם הקביעה המופרכת ביותר בספר הזה: "מה שהולך להיעלם, כנראה, וכבר נעלם למעשה, הוא שירת הכתב החדשה, שאיבדה את רוב התוקף שלה. לעומת זאת יש הווה גדול לשירה המולחנת ועתיד גדול לשירת הנבואה החדשה, בעל פה, שעוד תבוא" (עמ' 142).
נביאי השירה שבעל פה, לפי בן, עתידים להכניס "את העולם כולו לטריפ אלוהי" (עמ' 150), ואף שמפתה להשיב לדבר ההתגלות הזה חשוב יותר להתייחס לקביעה אחרת שלו, ולפיה "גם לאדם העוסק רוב חייו בשירה, אין יתרון על מי שקרא שירים ספורים בחייו, וכל העסק לא מעניין אותו" (עמ' 155). קביעה זו קשורה קשר ישיר לאימוצו של בן את מדד הפופולריות וההיקסמות כקריטריון הערכה בלעדי של שיר, המקנה לבעליו "כוכבות אמיתית" (עמ' 149).
ואמנם, הספר הזה מיועד למי שאינו מבין דבר בשירה, כלומר לקורא הישראלי הטיפוסי. אבל נניח שאותו קורא בא אל השיר מאהבה ורוצה באמת ובתמים להבינו - המסר המועבר לו כאן הוא שדוק של היקסמות שירית אופף את העולם, וצריך רק "להתחבר" אליו, כמו בסדנה רוחנית משובחת. לא צריך להרבות בקריאה (כי אפשר להבין כל שיר מתוך עצמו, אם הוא מקסים), לא צריך ללמוד שפות (כי העברית היא שפה אלוהית), וכל דבר הוא שיר. "במידה מסוימת ניתן לומר כי כל אדם שנמצא במצב של התרגשות, מדבר שירה, וכל דיבור מתרגש הוא שירה, כי ההתרגשות היא מטבעה מוסיקלית. אם מישהי תצא מתוך ים אילת הכחול, נניח, ותגיד: "איזה מים נהדרים, איזה מים" היא תדבר שירה (עובדה הניכרת בין השאר בעצם הכפלת המלים "איזה מים" - עמ' 17).
זו יכולה להיות שירה, מפני שהכל תלוי הקשר - וזו הנקודה החשובה. לא ההתרגשות ולא זרימת הנפש ולא נביעת הנפש הן ההופכות דיבור לשירי, אלא הטרנספורמציה של אותה התרגשות לכלל מבע אסתטי. אפשר להתווכח על חשיבותו של העידון במקרים כאלה, על מידת התערבותו של המוח העורך את פרצי הריגשה, על עצם הריסון הדרוש או לא דרוש כדי לשלוט בהשראה מצד אחד, וכדי לא לחנוק אותה מצד אחר. אבל לא כל דבר כהווייתו הוא שירה, ולא כל דבר יפה הוא שיר (גם לא נשים שיוצאות מהמים) וכדי לדון בשאלה מה ראוי שיהיה שיר דרושה מידה מינימלית של השכלה, שבן לא מצפה מקוראיו לרוכשה.
אלא שבן אינו מסתפק בעצם הקביעה שכל דבר הוא שיר, ומטפח בעקביות את אידיאל ההיקסמות על חשבון המשמעות או המובן: "ממש כפי שאנחנו מרשים לעצמנו להתאהב בפזמון עוד לפני שהבנו אותו, כך אנחנו יכולים להרשות לעצמנו להתאהב בשיר רק על פי הלשון וצבע המלים והמוסיקה. לכן, אין שיר בלתי מובן, וכל השירים מובנים מיד ברגע קריאתם, כפי שכל פזמון מובן לנפשנו ברגע שמיעתו" (עמ' 22). שמה של השיחה השנייה בספר הוא "איך להבין כל שיר מיד", וההבנה-אינסטנט הזאת, כמו אבקה הנהפכת לפודינג, היא חלק ממקסם השווא שבן מנסה להציג לקוראיו. דווקא הכיתוב בתוכן העניינים, שמקורו בשגיאת הגהה הולמת, מציג כותרת ראויה יותר: "אין להבין כל שיר מיד". זאת, לא מפני שהשירה היא אמנות אליטיסטית (ואין בזה כל רע) ולפיכך אי אפשר להבינה, אלא מפני שרוב הקוראים אינם מעוניינים לאמץ את שכלם או לכלות את זמנם בלימוד, שיקנה להם מיומנויות בסיסיות בקליטה ופענוח שיריים.
מי שבקיא בספרויות, תרבויות ולשונות רבות מביא את בקיאותו אל כתיבתו, ומי שאינו בקיא בכלום מביא את בקיעותו אל קריאתו. מה לעשות, בשביל בורים ועמי ארצות (שבמקומותינו נהפכו לעורכים ספרותיים, בעיקר של כתבי עת מחתרתיים, או למנחי תוכניות תרבות) לא כל שיר יהיה בעל מובן, מפני שהם לא רכשו את הכלים הנחוצים להבנתו. הם יוכלו, כמובן, להבין משהו מן השיר - שהרי גדולתה של יצירה מתבטאת ברב-ממדיותה (אפשר, למשל, להתפעם מצליליות היצירה, כפי שבן מזכיר לא פעם, ואף מזהה בטעות את הצליליות כשם נרדף למוסיקליות) אך לא יהיו להם, בשום פנים, כלים נאותים להעריך את היצירה, ולא תהיה להם יכולת לקיים עמה דיאלוג פורה ומפרה. כמובן, אין תחליף לאינטואיציה - ולמנחם בן, כשהוא רוצה, יש הבנה אינטואיטיווית מזהירה של שיר - אבל אין גם תחליף להשכלה. וכן, למרבה הצער ישנם מקרים שבהם הכל אבוד ממילא, שהרי בעולמנו העגום משייטים גם בערים מכורח הגנטיקה.
למרות כל האמור לעיל, אותו קורא מתחיל המחפש את דרכו ביער השירה (ועדיין אינו רוחש מזימות גרפומניות) צריך לקרוא את הספר הזה. עליו לקרוא אותו בעין ביקורתית, לגבש דעה עצמאית בסוגיות הנדונות בו, לעיין לצדו במדריך לשירה "מזשיר", שפירסם זה מכבר שמעון זנדבנק (כתר, 2002), לחפש מאמרים של משוררים על משוררים עמיתים, לקרוא מסות ומחקרים, לפקוד מפעם לפעם את מדפי השירה האומללים בחנויות הספרים, ואם זה יהיה הפתח להתעניינות ציבורית ולדיון ציבורי רציניים יותר בשירה - דיינו. מי יודע, אולי זו ראשיתו של טריפ השירה האלוהי.
