דודו בוסי - "אמא מתגעגעת למלים" הוא ספרו השלישי של הסופר והעיתונאי (בעל טור בעיתון "העיר") דודו בוסי, יליד 1963; קדמו לו "הירח ירוק בוואדי" (עם עובד, 2000), ו"פרא אציל" (כתר, 2003)
תצלום: דניאל צ'צ'יק
אמא מתגעגעת למלים
דודו בוסי. הוצאת כתר, 264 עמ', 84 שקלים
האם המתגעגעת למלים משמו של הרומן הזה, היא נזימה, אמו הטוטאלית והמסורה ללא קץ של עובדיה, בן יחיד וסורר, ואשתו הנרצעת של רחמים. דרך משפחה עיראקית לא טיפוסית זו ברמת גן של שנות ה-70 וה-80, מבקש הסופר דודו בוסי להעביר לנו שלושה סיפורי זהות מזרחיים של הדור השני והשלישי בארץ הזאת.
הסיפור הראשון הוא סיפורו של רחמים, הלא-מרכזי בספר; רחמים מנסה לשקם את גבריותו המזרחית החבולה - זרעו בוגד בו, ובמשך 14 שנה הוא לא מצליח לעבר את רעייתו הצעירה - וכאשר הוא מצליח לבסוף בעזרת טיפולי פוריות, הבן שנולד, עובדיה העצמאי והדעתן, לא מספק את הכבוד שלו מייחל האב הגאה, המפליא בו קללות לרוב, אך לעולם לא מרים עליו יד. לבסוף מתכנס רחמים בבית הקפה העיראקי שלו כמו בתוך בועה של עולם שהיה ואיננו עוד.
הסיפור השני הוא סיפורו של הבן עובדיה, הנקרע בין הבית העיראקי והשכונה המזרחית לבין חבריו האשכנזים בקן של השומר הצעיר; כביכול בין מסורת למודרניות, בין העבר לעתיד. בבגרותו הוא מתחבט בין הציונות שנגלית לו כבוגדנית לבין המזרחיות החמקנית והלא-ברורה, שפעם מרגשת אותו ופעם היא עלובה בעיניו, כמו הוריו ועולמם.
אך סיפור הזהות העיקרי והסיפור המרכזי של הרומן בכלל, הוא סיפורה של נזימה, האם והרעיה, המגלמת בדמותה ובחייה את סיפור המפגש המזרחי עם הארץ הזאת ועם אנשיה, והפעם בדגש נשי. נזימה נרמסת כפליים תחת מכבש ההישרדות: כאשה וכמזרחית. היא אובדת ותועה ולא מצליחה להגשים את עצמה כאשה צעירה מול העולם הגברי המזרחי, הנתון גם הוא לדיכוי. היא נכשלת גם בניסיון להכות שורש ישראלי דרך בנה המתנכר ומתרחק, ויותר מכל היא מקריבה את כל כולה לחיזוק עמודי הבית ההולך ומתמוטט על ראשה.
הבחירה בסיפור הלא-טיפוסי הזה היא מבריקה ומפתיעה, ועל פניו יש כאן עלילה מורכבת ומרתקת. אלא שבתהליך הכתיבה ועיצוב הרומן נפלו כמה החמצות מצערות, בעיקר החלטות בעניין המבנה והשפה, הקשורות זו בזו כמובן. בספרו הראשון והמצוין של בוסי, "ירח ירוק בוואדי", הוא מצליח להמציא (בעקבות יוצרים כמו בני תורתי, בני זאדה ואחרים) שפה חדשה, מקומית ואוניברסלית גם יחד, המתנהלת בעולם שלם שפעם כיניתי "השכונה האוניברסלית". השפה הזאת, במוסיקה המזרחית, בקולנוע של תורתי וזאדה וברומן הראשון של בוסי, נהפכה לכלי אמנותי. זוהי לא שפה נמוכה ונלעגת כפי שהיא נתפסת בעיני כותבי הקומדיות בטלוויזיה, או כפי שתפסה בטעות שרה שילה במונולוגים הצורמניים של האם ב"שום גמדים לא יבואו", אלא שפה עצמאית ולגיטימית המוכרת לנו משכונות רבות בעולם, כמו אצל השחורים בארה"ב, למשל.
אלא שברומן הזה של בוסי, השפה מקבלת טיפול מן המורה ללשון. למרות הניסיון לשמר את העגה בלשונם של ההורים, עדיין מורגשת התחושה שמישהו ביקש "לשפר" פה ושם את העברית בפיהם של בני השכונה. אני האחרון שאדרוש מבוסי לדבוק בשפה הזאת ובעולם הזה בכתיבתו; זכותו לכתוב בכל שפה שיבחר, אבל הוא כן בוחר לכתוב על אותו עולם חברתי-תרבותי, וההתרחקות מהשפה שהוא עצמו יצר פוגמת באמינות ובזרימה של הסיפור. גם המספר הוא אותו מספר, למרות שהפעם הוא פיצל את עצמו לשלושה דוברים: רחמים ועובדיה הדוברים בגוף ראשון ונזימה שמשום-מה מדברת לעצמה ועל עצמה, ונוסף עליהם מספר-על מיותר שמגיח מדי פעם באופן לא מנומק.
השפה היא כמעט הכל ברומן - היא מכתיבה את זרימת הדם ואת קצב הלב של העלילה ודמויותיה, ולכן חוסר עקביות הוא כמו דופק לא סדיר. ברוב שורות הרומן הזה בוסי מצליח במשימת השפה, אך לא תמיד. רחמים מרבה לקלל כדי להישמע אותנטי (קללות המתורגמות מיד לעברית, ולמה בעצם?) אך זה לא תמיד מספיק. עובדיה, שעובר שינויים חדים מאוד בזהותו ובתודעתו, מיטלטל ונופל גם בין העגות (כפי שכתב פעם ארז ביטון), אך לא מצליח להיות עקבי: פעם הוא ילד שכונה שקולו לא נשמע כמעט ואז הוא הופך שמו"צניק המתכחש להוריו ומתבייש בעולמם וכבר מדבר בשפת התנועה, בלי תהליך בדרך; פעם הוא קצין פטריוט בצנחנים ומיד אחר כך הוא מזרחי פגוע ומאוכזב מהציונות, וכתוצאה מכך עוזב את הארץ לברלין ושוב שם הוא מתהפך ונהפך לפטריוט יהודי המבקש לנקום על כבודם של ששת המיליונים ועל הדרך לעשות כמה מרקים.
הדילוגים האלה גדולים ומהירים מדי, ולא מצליחים להיות מנומקים אלא בסמלים פלקטיים: הבר-מצווה המזרחית כסמל העולם הישן מול השומר הצעיר; הסלקטור במועדון שמונע מהקצין השחום להיכנס ובכך מביא להתפכחותו מהציונות; המעבר לברלין כמעין "דווקא" לאשכנזיות, ושם השימוש בטלאי הצהוב מול הימין הגרמני כהתרסה וכגימיק מסחרי ועוד. לא מספיק סלקטור גזעני בפתח מועדון תל אביבי כדי להבין שהציונות היא אנטי-מזרחית מבחינה תרבותית. גם לא מספיק שעובדיה יתחיל לשאת נאומי תודעה בשפת השיח המזרחי הרדיקלי של שנות ה-90. מאיפה זה בא לו? מההכרזה שהוא בלע כל ספר בנושא? לא משכנע.
ועכשיו נזימה. אילולא סיפורה של נזימה הייתי מאבד עניין בספר כבר בראשיתו. ככל שהתקדמתי בקריאה גברה אצלי התחושה שיש כאן רומן חזק ומקורי, אלא שהוא קבור בתוך ערימות מלותיהם של הגברים בחייה. הרומן הוא מלותיה של נזימה נטו. סיפורה עובר באופן מאוד אמין וחלק יחסית (אילו רק לא דיברה לעצמה כל הזמן), הן מבחינת השפה והן במורכבות דמותה והתפתחותה האמינה. בשלב מסוים פשוט קראתי רק את קטעיה של נזימה תוך דילוג על קטעיהם של רחמים ועובדיה ונהניתי מאוד. אחר כך שבתי לקרוא את דבריהם ולו כדי לגלות שלא החמצתי דבר. אינני יודע מה תהליך העריכה שעבר הספר, בין המחבר לבין העורך, ולכן אומר ששניהם החמיצו כאן רומן גדול, שנקבר בתוך המלל המיותר של הגברים, כולל מספר-העל התמוה. דבריה של נזימה לבדם ובגוף ראשון הם המלים של הרומן הזה, ותמוהה מאוד ההחלטה למנוע ממנה קול עצמאי בהנמקה הנדושה שהיא עומדת מול המראה ומדברת לעצמה. למה הגברים מדברים חופשי, צועקים ומקללים, ורק נזימה מדברת בקול חצי משוגע? היא הרי לא משוגעת, היא פשוט מדוכאת - וההבדל גדול.
הסיפור כולו, גם של רחמים וחבריו ושל עובדיה וחבריו, צריך היה להימסר כולו מפי נזימה הנחנקת והמדוכאת מכל הכיוונים והדורות: על-ידי הוריה שמחרימים אותה בגלל גילוי עצמאות קטן; על-ידי בעלה שאהב אותה מאוד לפני הנישואים אך מיד אחריהם הוא כולא אותה בבית; ועל-ידי בנה יחידה המתבייש בה בצעירותו וחסר-סבלנות כלפיה בבגרותו, מלבד אהבתו למאכליה המצוינים (נו, בחייאת...), ומעל כולם ודרך כולם היא נרמסת על-ידי המולדת הכפויה החדשה שלה, שבה היא אינה מוצאת את עצמה כאשה, כיהודייה וכמזרחית.
נזימה מבקשת לפרוץ, לשבור את הקירות ולהשתחרר (כמו דמות האשה בשיריה של ויקי שירן), אבל היא נכנעת שוב ושוב ומוותרת למען הגברים בחייה ולמען "הסדר הקיים", לטוב ולרע, עבורה תמיד לרע. המחבר היה צריך לבחור בנזימה (האשה והמטפורה) ולסתום לגברים את הפה.
אני אוהב את כתיבתו של דודו בוסי, שללא ספק כבשה לה מקום וקוראים רבים; כשקראתי את ספרו הראשון, הביוגרפי, קיוויתי מאוד שהוא לא ילקה בתסמונת הקשה והקטלנית: "סופר של ספר אחד (ביוגרפי)", כפי שקרה לרבים, כמו אלברט סוויסה עם "עקוד" ואנטון שמאס עם "ערבסקות", אם להזכיר שניים מהרומנים הטובים ביותר שנכתבו בעברית בדור האחרון.
כמובן, אין חוקיות בעניין הזה ואין צורך להתרחק מחומרים ביוגרפיים כדי להצליח בספר השני והשלישי, אך חומרים ביוגרפיים אינם ערובה להצלחה. בוסי כתב סיפור טוב, סיפורה של נזימה, שדרכו סיפוריהם של הגברים המזרחים מקבלים פרספקטיבה חדשה, מפתיעה ואמיצה - אלא שקולה כבול בכבליהם עדיין. אני מאמין שלא מאוחר ואף כדאי לנסות לחלץ את סיפורה של נזימה מתוך ערימות המלים הנדושות והמיותרות של הגברים לכדי קול עצמאי. זה יכול להיות ניסוי ספרותי מרתק.
סמי שלום שטרית הוא משורר ומרצה במכללת ספיר ובאוני' UCLA
