והיא תהילתך, מאת ניצה בן דב, הוצאת שוקן, 2006, 336 עמודים
ניצה בן דב מגלה לנו את אמריקה. היא מספרת לנו, ותומכת זאת בארבעים עמודי מבוא ראשונים, שהסופרים א"ב יהושע ועמוס עוז הושפעו השפעה מכרעת מיצירתו של עגנון. היא מספרת לנו את הידוע מראש. ספרה מחולק לשני חלקים עיקריים. החלק הראשון מתבסס כולו על ניתוח יצירות עגנון: "בדמי ימיה", "הרופא וגרושתו", "כיסוי הדם" ו"שירה". החלק השני מתמודד עם יצירותיהם השונות של יהושע ועוז בראי עגנון.
יוצא, אם כן, שמחקרה המקיף של בן דב מונע על ידי מוטיווציה בנאלית לחקור את החקור. נותר, לכן, לחפש רעננות רעיונית בניתוחים עצמם. ספקנות, הפיכת הדברים על ראשם, קריאות חדשות, עומקים אחרים. בן דב מנסה לעשות זאת אבל לא ממש מצליחה לספק את הסחורה, לא ממש מצליחה לחרוג מהגבולות הידועים מראש של היצירות אשר נסחטו במחקר עד דק, ננברו עד לשד עצמותם, מוצו עד תום.
הפרק הראשון בספר עוסק בניתוח של "בדמי ימיה" לאחור. כלומר ניתוח המבוסס על תבניות מהאפילוג. שיטה זו נוקטת החוקרת גם בפרק העוסק ב"הרופא וגרושתו" וגם, למרבה הצער, ב"שירה". הנה ידוע מראש ראשון. רק שוטה ינתח יצירה של עגנון בלי להניח את כובד משקלו של הניתוח על הסוף. והנה ידוע מראש שני. מעמד החתונה שבין תרצה לעקביה מזל נתפס בעיני בן דב כמעמד אירוני: "פשטותה השערורייתית של החתונה, שהפכה לתקדים 'בעירנו' - תקדים העושה שימוש הפוך בנוסחת האושר הידועה אשר מסיימת סיפורי אהבים היוצאים מהסיפור כשכל תאוותם בידם - יש לה כמובן ממד אירוני חריף" (בן דב, עמ' 48) כאילו דה!!!
בכלל, הפרק כולו עוסק בניסיון להבין את הסיום של "בדמי ימיה" כסיום פמיניסטי, וזה הידוע מראש השלישי העוטף את הכל. אלא שאפילו לשיטתה מתקומם הקורא, כי בפרשנותה ליצירה נהפך עקביה מזל לגיבור הראשי של הסיפור ודוחק את תרצה ממעמד זה (שם, עמ' 67-68), עניין שמשתלב באורח תמוה עם ניסיונה של החוקרת להציג סוף פמיניסטי. טיעונה בהקשר זה קלוש. אחרי שלמדה תרצה מעקביה מזל, אביה הרוחני, לכתוב זיכרונות, תוכל כעת להיפנות לכתיבה על "הנשים בעירנו". ובלומה מ"סיפור פשוט", באותו הקשר, היא ממשיכתה וראויה ל"ספר בפני עצמו" (שם, עמ' 71). לי זה נראה כמו סיום שובניסטי דווקא. ישפוט הקורא.
בדיון העוסק ב"רופא וגרושתו", בפרק הבא, עושה בן דב הקבלה טקסטואלית בין הסיפור הזה לסיפור המקראי על אונס דינה. זהו ידוע מראש נוסף. בתוך הניתוח עצמו מתעלמת החוקרת, בביטחון מוזר, מהאפשרות הפרשנית המתבקשת למן הפסוק הראשון בסיפור המקראי - "ותצא דינה בת לאה אשר ילדה ליעקב לראות בבנות הארץ" (בראשית, ל"ד, א') - והיא שדינה יצאה מרצונה החופשי ובעצם יותר משהיה זה אונס מוחלט היה כאן מימוש של עצמאותה ונשיותה. כך גם אפשר להבין את שתיקתו של יעקב והתמהמהותו. האחים, בהסתכלות כזאת, אינם נוקמים את אונס דינה אלא את כבודם הרמוס: "הכזונה יעשה את אחותנו" (שם לא). אבל אצל בן דב, כשהידוע מראש חוגג, דינה לא רק נאנסת אלא אף נהפכת לבת ערובה (בן דב, עמ' 80).
למרות זאת, ולמרות שדיון נוסף על הקשר ההדוק שבין הנובלה של עגנון לסיפור המקראי אינו נחוץ במיוחד, מספקת לנו הפרופסורית סיפא מעניינת לפרק זה בהתעכבות על הלבלר אשר אתו היו לדינה דברים. אותו לבלר בא, כזכור, לבית החולים ונהנה מיחס מועדף מידי הרופא. הרופא מאכיל אותו עד כי הוא נראה כמו אשה מפוטמת, ובכך, בעצם, מסרסו: "מסירות היתר של הרופא, שפיטם בדבקות את החולה והקהה את חושיו, היתה בבחינת מזימה להופכו לאשה, דהיינו, לפגוע בגבריותו ולסרסו. זוהי, כאמור וריאציה מודרנית למזימתם של האחים שגרמו לזכרים של שכם לפגוע ישירות באיבר הזכרות שלהם, ולהורגם על משכבם בהיותם קהי חושים, חסרי אונים וכואבים" (שם עמ' 87).
בניתוח "כיסוי הדם" בהמשך, סיפור שיש לשער כי נכתב בהשפעת הסופר י"ח ברנר ודומה מבחינה מבנית ותימטית ל"עצבים" שלו, מסתפקת בן דב בתיאור יפה אמנם, אך תמים למדי בנוגע למניעי כתיבת הסיפור ולפרשנויות המשתמעות ממנו. "כיסוי הדם" מקביל פרק בחייו של הלל, גיבורו, לימיה האחרונים של מלחמת העולם השנייה, כלומר, ההרג ההמוני במחנות הריכוז. הגיבור הלעומתי, שוחט במקצועו, עובד במרתף של גיטל יום שלם והדם המכסה את רגליו, בהיפוך מברכת כיסוי הדם, גורם לקטיעת רגלו בבוקר שלמחרת.
בן דב מספרת לנו, בלי שום ניסיון אמיתי לבסס זאת, ומתוך סוג של פרשנות לא בוגרת, כי עגנון בחר בחירה אמנותית וביוגרפית לא לכתוב על השואה מפני שלא חווה אותה ותפישתו האמנותית אינה מאפשרת לו לכתוב על דברים שלא קרו לו (שם עמ' 103), בעוד שלאמיתו של דבר, בפרשנות מעט נועזת של הסיפור, הבלתי רגיל הזה במחוזות עגנון, נראה שדווקא הבחירה לתאר את זוועת השואה בדרך של הקבלתה לטקס היהודי האלים של שחיטת תרנגולות מסיווית, בייחוד באמריקה, יש בה להביע עמדה יהודית קיצונית.
בדומה לפגיס שכן בא משם, משתמע מסיפורו של עגנון שהם בהחלט היו בני אדם. ובשונה משירו של פגיס, שאצלו היהודי אינו אדם אלא סוג של רוח אלוהית עשנה, מציג עגנון את היהודי (גיטל פרומטשיס) כבעל יצר שחיטה נאצי. אבל בן דב אינה מעוניינת לעשות לעגנון את מה שעשה רולאן בארת לראסין, היא תסתפק בקרן אור הבוקעת מחלון תאו של אסיר.
בפרק שנוגע ל"שירה" בוחרת בן דב בחירה שערורייתית, ומסיימת את הרומאן ב"פרק אחרון" בתום הפרק השלישי. זאת בניגוד לדעתו של עגנון אשר הוציא אותו מהסדר הכרונולוגי (אם לקבל את עדותה של אמונה, בתו) והמשיך בפרק רביעי שלא סיים מעולם. בן דב, על פי שיטתה כאן לנתח את היצירות מהסוף, לא יכולה היתה להתמודד עם "שירה" ללא סוף. הניתוח שלה חריף, מעניין ועמוק, אלא שהוא מתבסס על ספר שבפועל אינו קיים. אין עותק של "שירה" שבו מופיע "פרק אחרון" כסיום לרומאן הענק הזה. כל כך היתה זקוקה החוקרת לסיום שנצרכה להמציא אותו ולתופרו בהתבסס על אמירה צנועה של קרובת משפחה.
יותר משמעניין מדוע בחר עגנון לערוך את עצמו ולהמשיך רומאן לאחר שדימה כי גמר לכתוב אותו, מעניינת בחירתה של בן דב להחזיר את עגנון לסורו ולאלץ את הרומאן הפתוח לסוף כפוי, שנתפש, במסגרת המערכת הערכית שנוצרת ברומאן, כסוף הוליוודי. כלומר, גם במקום שיש לה, לחוקרת, אפשרות לחריגה מהסגור והכולא, היא בוחרת לצור לעצמה את המסגרת המלאה, המהודקת, ההרמטית.
הפרקים הבאים של ספרה המתארך, הנוגעים ליהושע ועוז הם, כמובן, הידוע מראש הגדול ביותר בספרה. הן בבחירה שלה לחקור את הסופרים הנחקרים ביותר, ובכך לא לחדש, אלא, לכל היותר להתחדש, והן באנלוגיה הברורה והמובנת, בין כך ובין כך, של יצירותיהם, ליצירותיו הגדולות של הסופר האב, עגנון. שוב אפשר לחזור להערצה של יהושע לעגנון: "הייתי המקרה הקיצוני ביותר" (בן דב, עמ' 17) או לדבקות המיסטית שאופפת את עוז ב"סיפור על אהבה וחושך": "אף פעם לא שרר אור יום בבית עגנון.... תמיד עמדו שם מעין דמדומים" (שם 13).
כשהייתי סטודנט לספרות עברית, אמר לי פעם פרופסור מבוגר שיש רק שני סוגים של חוקרים שיוכלו לכתוב משהו מרתק באמת, אלו שהשיגו מעמד רם כל כך עד כי אין זה משנה עוד מה יאמרו, את מעמדם לא יוכלו להפסיד, וסטודנטים בשנה הראשונה ללימודיהם, שלהם, ממילא, אין מה להפסיד. אינני מכיר את פרופסור ניצה בן דב, אבל יש לה, כנראה, מה להפסיד, והיא עדיין לא צברה מעמד רם מספיק שיאפשר לה לומר דבר מה חדשני. יש, כמובן, אפשרות נוספת, אבל עליה כבר הרחבתי כאן את הדיבור די והותר.
