באירוע מתוקשר חנכה הקהילה היהודית בפולין את בית הכנסת המשופץ ששימש את ישיבת "חכמי לובלין". הנואמים התרפקו על הימים שבהם חיו זה לצד זה יהודים ופולנים, בעיר שבה חיים פחות מ-50 יהודים
חנוכת בניין הישיבה בלובלין, השבוע. לפני המלחמה היו היהודים כמחצית מ-40 אלף תושבי העיר. מספר היהודים בכל פולין כיום - כ-4,000. בתצלום למטה: הכומר היהודי ושקינל-וקסלר
תצלומים: יאיר אטינגר ואי-פי
מייקל טריזון היטה את ראשו לאחור ורוקן כוסית משקה. בחוץ כיסו פתיתי שלג את רחוב לוברטובסקה והחלל האפלולי של פאב "פבריקה" התמלא בליל מפתיע של נהנתנות עם יידישקייט. להקת הכלייזמרים "שולם" עשתה את כל הדרך מקרקוב עד לובלין לא כדי להופיע מול קהל פולני, שכמו חברי הלהקה עצמם נשטף בטרנד היהודי הפוקד את המדינה, אלא מול יהודים ממשיים. צ'יריבים-צ'יריבום, זימרה הסולנית, ומניין נשים נאסף בקצה האולם לרקוד במעגל. מי שנשאר סביב שולחנות העץ הניעו ראש מצד לצד, או הצטרף לפזמון.
טריזון, פרקליט יהודי משיקגו שלפני 17 שנה התאהב בקהילה היהודית המתהווה במדינה שהוא מכנה "המולדת היהודית", הניח מרפק על הבר. אין לו ספק, סוף השבוע שבו נאספו בעיר הזאת שבמזרח פולין יהודים מכל רחבי המדינה, הוא ציון דרך בתחייה המחודשת של יהדות פולין. "זה המקום שהיה מרכז חיינו, והוא חוזר לחיים", הכריז.
באירוע שנמשך שלושה ימים וזכה
לסיקור נרחב בכלי תקשורת פולניים, חנכה הקהילה היהודית את בית הכנסת ששיפצה בישיבת "חכמי לובלין", אחת מישיבות הפאר שפעלו באירופה עד 1939. "החכמים חוזרים ללובלין", הכריז העיתון "דז'ניק וסקודניק" ו"גאזטה ויבורצ'ה" פירסם מוסף מיוחד לקראת טקס חנוכת הבית.
"נכון שישראל היא המולדת של העם היהודי, אבל לפחות לאשכנזים, פולין היא מולדת אמיתית לא פחות חשובה", אמר טריזון, "אולי כמה ציונים לא יאהבו את זה, אבל ככל שזה נוגע ליהודים אשכנזים - פה המקורות שלנו. אנחנו נוצרנו בערים כמו לובלין. הלב שלנו נקרע מהגוף שלנו, אבל הוא ממשיך לפעום. עדיין יש פה קהילה יהודית חיה. יש פה יהודים, אנשים אמיתיים שיישארו פה", אמר.
עולם של אנדרטאות
רחוב לוברטובסקה הוא כעת עורק ראשי, שעליו דוהרים אוטובוסים עירוניים בדרך לעיר העתיקה. עד הכיבוש הגרמני, תשעה מכל עשרה תושבים שהתהלכו ברחוב הזה היו יהודים, והם מנו 40 אלף נפש - כמחצית מתושבי לובלין.
כיום מספרם אפסי. על פי הערכות נדיבות 30-50 יהודים - אבל קל לאתר פה עקבות של 500 שנות חיים יהודיים: בקונדיטוריה במורד הרחוב מונחות על מדף חלות טריות, קלועות תחת השם "חלה" או "חאלקה" וכמעט כל אחד יודע מהי "שיקסע" ("אשה ממעמד נמוך") ו"מחלויקס" (מחלוקת).
אך כמו ערים אחרות בפולין, היהדות כאן היא בעיקר עולם של אנדרטות ושלטים בצדי הדרך המבקשים להזכיר כי בנקודה זו עמד שטיבל, וכאן עמד בית הכנסת הגדול מהרש"ל, וכאן ניצבה חומת הגטו.
המרחק בזמן הולך ומתקצר במעלה רחוב לוברטובסקה, מול המבנה של ישיבת "חכמי לובלין", שחזותו הבהירה זהה כמעט לגמרי למראה בתצלום טקס הפתיחה, שנערך ב-24 ביוני 1930. כאן פעלה אחת הישיבות הגדולות והיוקרתיות באירופה, שרוב תלמידיה נספו בשואה. בין תלמידיה ששרדו, נמנים יחיאל פיינר די-נור (הסופר ק. צטניק) והרב שמואל הלוי ווזנר, שנחשב לאחד ממנהיגי החרדים-ליטאים.
מייסד הישיבה בלובלין, רבי מאיר שפירא, היה לא רק רב ראשי בכמה ערים בפולין, אלא גם איש ציבור פולני, חבר הפרלמנט - ה"סיים". עד מותו ב-1934 שימש כראש הישיבה וכמנהלה. הוא חולל שתי מהפכות: האחת, מפעל הדף היומי, שבו יהודים מכל העולם לומדים את כל הש"ס במחזור בן שבע שנים. המפעל השני, ישיבת "חכמי לובלין", חרב תשע שנים אחרי שהוקם, אבל התווה דרך לחסידים שתורתם אומנותם עד היום.
הישיבה חוללה שינוי גם במעמדם החברתי של לומדי התורה בפולין. עד אז היו מחזרים אחר הפתחים כדי להתקיים, או עובדים בעבודות דחק. הרב שפירא, שהתרוצץ בכל העולם לגייס תרומות, הקים "בית חסות", שסיפק לתלמידים גם מגורים וסעודות ובית מרחץ. זו היתה ישיבה לעילויים, "אוקספורד דלובלין": דרישת הסף למועמדים, שבאו מכל פולין, היתה שליטה ישר והפוך ב-200 דפי גמרא.
בנו של ישו היהודי
בערב השבת שעברה, לאחר התפילה הראשונה באולם בית הכנסת המחודש, מלצריות הריצו לחדר האוכל בבניין מגשים עמוסי גפילטע-פיש וקערות מרק צח ותפוחי אדמה. לשולחנות ישבו כ-150 איש, מחברי הקהילות היהודיות של פולין, כדי לחגוג את פתיחת הישיבה. ביניהם היו קומץ יהודים מלובלין, שחלקם ראה סידור תפילה לראשונה בימיו.
"ישבתי בבית הכנסת בזמן קבלת שבת ואמרתי לעצמי: זה אמיתי? הרי אין יהודים בלובלין, מאיפה הם באו?", התרגש יעקב וקסלר, תושב העיר בן 63, "עד עכשיו נהגתי לחלוף על פני הבניין הזה ועכשיו זה יהיה בית אמיתי, בית של תפילה".
יעקב וקסלר הוא לא בדיוק שמו. השם שאתו גדל היה רומוואלד ושקינל, ודבר יהדותו נודע לו רק כשהיה בן 35, עם ותק של 12 שנים ככומר קתולי. אמו הפולנייה גילתה לו, שבזמן המלחמה הפקידה אותו בידיה אמו הביולוגית. היא לא זכרה מה היה שם הוריו, או מניין באו. ב-1992 הצליח ושקינל לגלות כי הוא בנם של יענקל ובתיה וקסלר ואיתר שניים מדודיו בישראל. הוא אימץ את שמו הפרטי של אביו, יעקב.
זהותו חצויה, ורק לאחר שהתייעץ עם האפיפיור הקודם, יוחנן פאולוס השני, החליט להמשיך לכהן ככומר. כיום הוא משמש מרצה לפילוסופיה באוניברסיטה הקתולית של לובלין ובמקביל מלווה קבוצות למחנה מאידנק, שם נרצחו הוריו. הוא מגדיר עצמו כ"יהודי, בנו של ישו היהודי".
לטקס בבית הכנסת ביום ראשון, בא ושקינל-וקסלר במדי כמורה ולראשו חבש כיפה סרוגה שחורה. "אלוהים מעמיד בניסיון אנשים קטנים, כמוך וכמוני, אבל עלינו להישאר נאמנים אליו ככל יכולתנו", אמר. הוא רואה עצמו כקתולי נאמן וכעת גם כאחד מיהודי לובלין, המודאג מכך שלא יימצא מניין בבית הכנסת החדש לתפילות בשבתות. "יש לי סידור בבית, אבל הבעיה היא שאיני יודע להתפלל", השיב לשאלה אם יצטרף למניין.
הסיפור של האב ושקינל-וקסלר יוצא דופן, אבל טרגדיות דומות אינן זרות לקהילה היהודית של פולין שרוב חבריה - שמונים כיום 4,000 איש בלבד - הסתירו את יהודתם תחת המשטרים הנאצי והקומוניסטי. ב-17 השנים האחרונות הם יוצאים אחד אחד מהארון שבו טמנו את זהותם הדתית, מחשש שיבולע להם. ב-1992 הקימה הקהילה את "ארגון ילדי השואה" עם ארבעה חברים שגדלו במשפחות פולניות וגילו בסתיו חייהם שהם יהודים. מאז נרשמו כ-7,000 איש, אף כי רק מיעוט מהם משתייכים גם לקהילה עצמה.
כמה מבין כ-150 הנוכחים בסעודות השבת בלובלין גדלו בידיעה שהם יהודים? רבה הראשי של פולין, מייקל שודריך, סקר במבטו את השולחנות. הוא מכיר כמעט כל אחד ואחד כאן. "ארבע-חמישה", מנה, "רובם גילו את יהדותם לאחר שסולק המשטר הקומוניסטי". וכמה מהנוכחים בסעודה הינם יהודים על פי ההלכה? כמחצית, אמר שודריך, "ורבים מהם נמצאים בהליכי גיור".
לא רק גונבים כסף
77 שנה אחרי שנחנכה "חכמי לובלין", מצפה הקהילה היהודית כי עצם קיומו של מרכז יהודי בעיר ישכנע עוד יהודים להזדהות. "הייתי שמח אילו אנשים בעלי שורשים יהודיים יבואו לבית הכנסת הזה להתפלל", אמר בטקס החנוכה נשיא הקהילה היהודית של פולין, פיוטר קדלצ'יק.
תקווה נוספת של הקהילה היא לקבל הכרה ממוסדות וארגונים יהודיים במדינות אחרות. "זה מקרה מבחן חשוב ביותר", אמרה מוניקה קראווצ'יק, העומדת בראש הקרן לשימור המורשת היהודית בפולין. "אנחנו רוצים להראות שאנחנו לא רק גונבים כסף, כמו שיש האשמות רבות נגדנו, אלא אנחנו משקיעים את הכסף שאנחנו מקבלים חזרה מממשלת פולין כדי לשמר את האלמנטים החשובים ביותר של החיים היהודיים בפולין".
מכל מקום, הטקס בתחילת השבוע היה אירוע פולני למהדרין, שמדינת ישראל והעולם היהודי, אפילו השואה, שיחקו בו תפקידי משנה בלבד. רוב הנואמים, קתולים ויהודים, התרפקו על הימים שבהם חיו בלובלין זה לצד זה יהודים ופולנים, והפליגו בשבחיה של היסטוריה שאותה תיארו כדו-קיום בן אלף שנה.
אחרי שהכל נגמר, שפכה אחת מחברות הקהילה מים צוננים על משאלות הלב של הקהילה. "המלה יהודי בפולין היא ריקה, בעיקר אם אתה יהודי דתי", אמרה, "בלובלין אין תוכן יהודי. בית הכנסת יעמוד מחר ריק. אולי, אם אנשים יבואו מישראל או אמריקה, יהיה מניין בשבת. האווירה פה היא של אנשים מתים, צלליות. חיים יהודיים נורמליים בלתי אפשריים בלובלין, ולא רק בלובלין. בפולין כולה".
במרתף יוקם מוזיאון, המקווה יופעל מחדש
רק תשע שנים פעלה ישיבת חכמי לובלין עד שנתפסה בידי הנאצים, ב-1939. הבניין שתיכנן האדריכל הפולני אגנור שמולחובסקי מתנשא לגובה שש קומות מעל הקרקע, ומתחתיה שתי קומות נוספות. יש בו יותר ממאה חדרים, שנועדו לבית המדרש, שיעורים, ספרייה, מקווה, חדרי מגורים ועוד.
הגרמנים הרסו כמעט את כל המבנים היהודיים בלובלין, אבל בניין הישיבה נותר על תלו ושימש אותם כמטה המשטרה הצבאית וכבית חולים. רוב תלמידי הישיבה ורבניה נרצחו במחנה מאיידנק. תחת השלטון הסובייטי ועד לפני שלוש שנים שימש המבנה אקדמיה קתולית לרפואה. אחרי מו"מ ממושך, ממשלת פולין השיבה אותו לידיים יהודיות ב-2004.
מחלוקות בין הארגונים היהודיים ויוזמות שלא מומשו הותירו את הבניין שומם, עד שבשנה שעברה הקהילה היהודית בוורשה, שהאתרים היהודיים בלובלין נמצאים באחריותה, החלה לשקם אותו. התקציב בא כמעט כולו מפיצויים שממשלת פולין מעבירה לקהילה, בגין רכוש יהודי שנגזל במלחמה.
העבודות עד כה, שעלותן נאמדת במאות אלפי דולרים, כללו רק את קומת הקרקע והקומה הראשונה, שבהן שכנו המשרדים ובית המדרש המרכזי. האולם המרכזי שוחזר על סמך תיעוד מצולם וכתוב, אף כי העבודות לא לוו בידי אדריכלים ובעלי מלאכה שמתמחים בשימור ושחזור. כעת מתכננת הקהילה להמשיך ולשפץ את הבניין כולו. לפי התוכנית, בקומת המרתף יוקם מוזיאון והמקווה ישופץ ויופעל מחדש. הקומות העליונות, שבתקופת השיא של הישיבה שיכנו יותר מ-400 בחורים, ישופצו כאכסנייה.
