בתו של הסופר יצחק אורן (1918-2007), מספרת על אביה ועל סיפורו הראשון שנכתב בחרבין שבסין והתפרסם בארץ-ישראל
יצחק אורן ואחותו, חרבין, 1925
בקיץ 1924 הגיע אבי, יצחק נדל, לעיר חרבין אשר בחבל מנג'וריה שבצפון סין. הוא היה בן שש. אביו, יחזקאל נדל, מונה למורה לעברית בבית הספר היהודי "תלמוד תורה", והביא עמו את בני משפחתו: אשתו, שגם היא היתה מורה באותו בית ספר (למתימטיקה ולרוסית), ושני ילדיו, אבא ואחותו. החינוך שקיבל עיצב אותו כאדם וכסופר: האהבה לעברית שרכש מאביו, האידיאולוגיה הציונית שקיבל בתנועת הנוער בית"ר, והתרבות הרוסית ששלטה בקהילת יהודי חרבין.
את יחסו לאביו תיאר אבא בנאום שנשא בטקס קבלת פרס לספרות על שם ישראל וברתה ניומן: "שלא כמשוררנו הלאומי הגדול אני זכיתי באור מן ההפקר, והוא בא לי בירושה מאבי: בר-אוריין, מחנך ומורה עברי, מחזאי, בימאי, שחקן ואפילו מלחין לעת מצוא. הוא שנטע בי אהבת נפש ללשון העברית, שעד היום הזה אני נאמן לה יותר מלכל שאר אהבותי בחיים" (מתוך "הכל בגלל רשיון קטן", שהופיע ב"ספר עולי הסרטיפיקאטים").
את האהבה לשפה העברית הנחיל סבי לכל תלמידיו ולא רק לאבא. כך כתב עליו תדי קאופמן, יושב ראש איגוד יוצאי סין בישראל, בספרו "יהדות חרבין אשר בלבי": "נדל היה אחד המורים האהובים ורבי ההשפעה. הוא היה אינטלקטואל, ציוני נלהב, יושב ראש איחוד הציונים הרוויזיוניסטים ואדם ברוך כשרונות. נדל לימד שירי ארץ ישראל, כתב מחזות על נושאים תנ"כיים שהועלו על ידי תלמידי בית הספר, ביים את הצגות החובבים שהכינו חניכי בית"ר ומכבי, הלחין מוסיקה, כתב שירה והיה הרוח החיה בכל חגי הקהילה".
וכך מתאר אבא את חיי היום-יום של משפחתו בחרבין: "כל ימיו עסק אבי בהוראה, שראה בה עבודת קודש. הוא לא הרפה ממלאכתו אלא כאשר מרותק היה למיטתו כליל או כל אימת ששיעולו השחפני מנע ממנו להרביץ תורה בכל צורה שהיא, לרבות הכנה לבר מצווה. אמי אף היא מורה היתה, ועל מכסת שעותיה בבית הספר הוסיפה שיעורים פרטיים למכביר, בנסותה להחדיר את תורת המתימטיקה למוחות אטומים של בני עשירים שהוריהם לא היו מוכנים להשלים עם טמטום בניהם ובנותיהם. מלבד אלה היתה אמי עקרת בית, אם לשניים - בת ובן - שבחינוכם השקיעה הרבה. אף על פי כן היו צורכי הריפוי של אבי מאכלים תכופות את משכורתם של שני המורים, והעיסוקים הנוספים לא היה בהם כדי למלא את החסר. לא נותר אלא האמצעי האחרון: השכרת חדרים. דירתנו השכורה היתה מרווחת למדי, ועל כל פנים המרווחת ביותר בחצר. בירכתיה של אותה חצר ניצב בית לבנים אדמדמות ובו שתי דירות: האחת שלנו, והאחרת - קטנה יותר - של בעל הבית, קוריאני ענקמוני שרוב ימיו ישב במולדתו ולא היה מופיע בביתו אלא פעם אחת בחודש, כדי לגבות שכר דירה ולגעור בחצרן הסיני שהשגיח על הבית ושימש את דייריו. מן הבית שלנו ועד לשער החצר השתרעו טורים של בקתות עץ עלובות, שבהן נדחסו משפחות 'ברוכות' ילדים של פועלים סינים שכירי יום ותגרים הסובבים עם מרכולתם בחצות העיר. ארבעה חדרים היו בדירתנו, אחד מהם היה מושכר כמעט דרך קבע. בצוק העתים הושכר גם השני, וכשהיו כלים כל הקצים היינו משכירים אפילו שלושה חדרים" ("מתוך "מהחל ועד כלה").
ובסיפור אחר מופיע תיאור של אחד החדרים בבית: "המנורה ליטפה את חלקי החדר באור ירקרק רך. פסנתר שחור הבהיק בסבר רצינות. שורות שורות של ספרים כהי-כריכה עמדו צפופים על מדפיהם עמידה זקופה והידקו את רחשיהם המסתוריים מדורות רחוקים בלשון בלתי מובנת ומושכת את הלב: לשון הקודש. שארית הפליטה של ספרייה שליוותה את אבי בכל נדודיו מערי ליטא ועד יערות סיביריה וערבות סין" ("בעורף").
אף על פי ששפת אמו היתה רוסית, הסיפורים הראשונים של אבא שהתפרסמו היו בעברית. היו אלה שני סיפורים שכתב בהיותו בן שלוש-עשרה, והתפרסמו בעיתון "דבר" במוסף לילדים, תחת הכותרת "ילדים מן הגולה כותבים". את הסיפור השני, שהתפרסם ב"דבר", המוסף לילדים מי"ד שבט תרצ"ג, הנקרא "שיטפון", אביא כאן כלשונו:
"כל השטח של מנג'וריה הצפונית נשטף. סכנת שיטפון צפויה גם לחרבין. עצתנו לתושבי חרבין להזדרז ולהציל את רכושם ולהישמר על נפשם בעוד מועד". הודעה זו הופיעה באחד הימים בעיתוני חרבין.
- ומה, הקלו המים?
- לא, להפך, גברו היום עד מאוד, הנהר עולה על גדותיו.
- רע עד מאוד, כליון ואבדון, אוי ואבוי!
דברים כאלה שמעתי באותו יום מפי עוברים ושבים. ישבתי על מפתן ביתנו והקשבתי. זה ימים רבים שהעיתונים מתריעים על השיטפון, כל פרוורי העיר כבר נשטפו. היום פרצו המים מהבריכה הנמצאת בפינת רחובנו ויכסו את המדרכות, והם הולכים ומתרבים אל המפתן. פחד תוקף את כל בני הבית. בחדר הושלך הס, כאילמים אנו שוכבים לישון. כל הרהיטים עודם על מקומם. בנפש מרה וברגש כבד המעיק על הלב שכבתי במיטתי ונרדמתי מעט קט. חפצינו היותר יקרים מונחים על השולחן, אך פתאום, איזה קשקוש אטום העירני. הצגתי את רגלי על הרצפה וצמרמורת עברה בכל גופי: כפות רגלי היו במים. מיד העירותי את כל בני הבית וכעבור רגעים אחדים עמדנו כולנו במים עד ברכיים. בכבדות התנהלנו במים עד שיצאנו אל המסדרון המוביל לרחוב, שם הגיעו המים עד המותניים. "סירה! סירה!" נשמעו קולות הקוראים לעזרה מכל עבר, וגם אנו בתוכם. מרחוב נשמע קול אשה הקוראה לעזרה, אנחות וקולות ייאוש מתערבים עם חשכת הליל. אם זהו המות - עולה מחשבה בלבי - נורא הוא מאוד! שעה קלה עמדנו במים בלי נוע, באדישות גמורה. איש מאתנו לא בכה, גם לא התאנה, הפרצופים עגומים, הפנים חיוורים. איש איש ומשאו על שכמו. האוויר רטוב, מזמן לזמן עובר רעד קל בכל האברים.
סוף סוף הגיעה גם אלינו סירה, הטלנו בה את חפצינו וישבנו, ובעוד עשרים רגעים הגענו עד בית מכרנו היושב בדיוטה השנייה, והשעה שתים-עשרה בלילה. את ההמשך אינני זוכר. זוכרני רק שהציעו לי יצוע על הרצפה ואני צנחתי עליו וארדם מיד.
כשהקיצותי, לא ידעתי היכן אנוכי. הרעיון הראשון שנצנץ במוח היה: אלבום שירי ועיתוני בעברית היכן הם? וכשראיתי בין החפצים והשקים, שהיו מוטלים על הרצפה, את אלבום שירי, עלו דמעות גיל בעיני. התנפלתי על החפצים ואחל למשמש ולחפש את העיתונים, אך לשווא עמלי. העיתונים, העיתונים העברים, שכל כך שמרתי אותם - אינם, רק זעיר שם, זעיר שם מתגולל "דבר" או "במעלה" ערירי, ונפשי מרה עלי.
יצאתי אל הגזוזטרה וראיתי כי המים הגיעו עד החלונות של הדיוטא הראשונה. סירות לאין מספר שטות ברחובות. מן הספרייה שהיתה מול ביתנו צפים עכשיו ספרים כבלויי סחבות. עלמה אחת לקחה לה דלת, העמידה עליה כיסא, יושבת עליו ובמקל ארוך היא דוחפת את "אונייתה" על פני המים. סיני אחר הניח את חפציו באמבטי ודוחף אותה בצעדו במים עד חזהו. תגר סיני הניח את סחורתו: עגבניות, בצל, קישואים, שומים ויתר הירק, בסירה ומכריז עליהן מתוך היסח הדעת. גברת כבודה מתנהלת במים בשמלה מופשלת עד המתניים וכיכר לחם בחיקה. עלמה מכרה קוראת לי מתוך סירתה ושואלת אם נחוץ לנו לחם. היא יכולה למכור לנו. הורדתי סל קשור בחבל והעלמה קרבה מתחת הגזוזטרה, והניחה לתוך הסל.
מעט מעט הסתגלנו לאופן חיים זה. כל אחד מאתנו "שט" בסירה להכין צידה ליום. חצי היום בילינו על הגזוזטרה, והשני - בקריאת עיתונים. ותחת למצוא נחמה בהם, מצאנו ידיעות, כי המים הולכים ומתגברים.
וכך עברו עלינו ימים רבים בחיי פחד ואי-סדר, בסירות, על גזוזטראות ועל דוברות עשויות מדלתות. עד שביום בהיר אחד מצאנו בעיתון בשורה נאה: "קלו המים"! אך צרה אחרת, לא קטנה מחברתה, באה עלינו: חולי-רע! איש אחד כבר נוגף במגיפה זו. למחרתו - שלושים, ואחרי זה - חמישים. יצאה פקודה: כל אדם חייב למהר לעשות לו זריקות, מיד שבנו בסירה והפלגנו אל הרופא. שוטרים הוצגו בפינות הרחובות שישגיחו על כל עובר ושב. זוהי תוצאה מן השיטפון".
