יניב איצקוביץ' רצה להיות כמו כולם: יחידה מובחרת, טיול למזרח, בית במושב עם משפחה וכלב. אבל במילואים, במשימות השיטור בעזה, התנפצו לו כל הקלישאות, והולידו את מכתב הסרבנים שאיצקוביץ' היה מיוזמיו. כעת הוא מוציא רומן ראשון על טיפוס מסוכסך כמוהו
יניב איצקוביץ'. האוניברסיטה נתנה לי את הכלים לצאת מהקופסה
כתובת המייל של יניב איצקוביץ' אינה, נאמר, yaniv2000, אלא - Witrac שילוב של שני שמות; של הפילוסוף האוסטרי ויטגנשטיין ושל שם ספרו החשוב מ-1921, "טרקטטוס" (חיבור לוגי פילוסופי). ויטגנשטיין הוא האליל של איצקוביץ', מרכז הכובד של חייו זה שבע שנים, וכצפוי גם נושא הדוקטורט שלו באוניברסיטת תל אביב.
איצקוביץ', בן 32, הוא יליד ראשון לציון, מיוזמי מכתב הסרבנים ב-2002, שעליו חתמו כ-800 חיילי מילואים. כקצין במילואים, בוגר סיירת מגלן, היה איצקוביץ' כלוא במשך כחודש על סירובו לשרת בשטחים במסגרת המילואים.
הוא שותה שחור, מעשן מעט - רק כשהוא כותב, ולא נוגע בבשר מאז שחלף ליד משחטה כשנסע עם יעל נערתו לצימר בצפון. זעקות הבקר הרגו אותו. אם יש משהו שאיצקוביץ' חושש ממנו, זה שיתייגו אותו כשמאלן סהרורי וצמחוני חנון. עכשיו, כשהרומן הראשון שלו, "דופק", יוצא לאור (הוצאת הקיבוץ המאוחד), הוא חרד שיווצר לו דימוי סטריאוטיפי, כי הוא סולד מסטריאוטיפים ומקלישאות. בספרו, הוא אומר, הוא חותר להילחם בהם.
הוא לא ידע תמיד שיהיה סופר. בגיל 17, היה ברור לו שכשיהיה גדול ילמד רפואה או משפטים. אבל אחרי הצבא התעוררו אצלו שאלות, והכתיבה התגלתה כדרך למצוא תשובות. הכתיבה היתה ספונטנית: לאחר שהשתחרר מצה"ל, באוגוסט 98', הוא פינה את החדרון שבגינת הוריו בראשון לציון, והחל לכתוב. "הסתגרתי במשך שלושה-ארבעה חודשים. לא הגדרתי לעצמי שאני רוצה להיות סופר, אלא בוקר אחד הרגשתי שיש לי המון על הלב. דברים שהדחקתי מהשירות הצבאי העיקו. כתבתי במשך ארבעה חודשים, 20 שעות ביממה. זה היה כמו לנקז פצע. הרומן הראשון, שהיה די בוסרי, התמקד במשפחה ישראלית. קצת דור שני לשואה, קצת מלחמות, ובעצם היה בו קצת מהכל. קראתי לו 'ושמה לא תעבור' ושלחתי אותו לכמה הוצאות ספרים. שתיים גילו עניין, אבל אני החלטתי לגנוז אותו".
בתחילת 99' נעל את החדרון ונסע לחמישה חודשים להודו, נפאל, טיבט וקמבודיה. ביומו הראשון בהודו פגש כמה חברים מקורס מ"כים, שהציעו לו להתגלגל אתם. "משהו בתוכי אמר לי - נסה פעם אחת ללכת לכיוון אחר. והייתי לבד, מנותק מהסצינה הישראלית ובטח שמהסמים של הודו, שלא עניינו אותי".
כשחזר החל ללמוד בתוכנית המצטיינים של אוניברסיטת תל אביב, ובזמן הלימודים לתואר שני בפילוסופיה שהה במשך כשנה באוניברסיטת אוקספורד באנגליה, שם פגש סטודנטים מסוריה ומאיראן. "האוניברסיטה נתנה לי את הכלים ואת היכולת לצאת מהקופסה ולהיפתח לכיווני מחשבה אחרים".
משסיים את התואר השני החליט לנסוע כדי לכתוב, "משהו בשל ומקורי". הוא נסע להודו ושכר חדר בכפר בנאג'אר בצפון הודו ליד מנאלי. רעיונותיו של ויטגנשטיין ליוו אותו. "הוא השפיע על חיי בצורה בלתי סבירה. דרכו למדתי את הכוח שיש לשפה ולמלים ואיך דעות ונורמות ציבוריות ופרקטיקות ציבוריות נבנות על ידי שפה".
אבל את הכתיבה הכתיב דווקא השירות הצבאי שלו. "הצבא הוא החוויה המכוננת שלי. הרבה דברים שראיתי והאמנתי שהם אמיתות ודאיות החלו להיסדק. שירתתי בשטחים בתקופת השלום והסכמי אוסלו, ב-95'. היינו המוצב האחרון שפונה מג'נין. יום אחד החבר'ה הוציאו את הזבל, וכמה ילדים מזי רעב הסתערו על השימורים והשאריות. אני זוכר את הרגע, כי הייתי חסר מודעות ביחס לזהות הילדים ולסיבה שהם מזי רעב. עד אותו רגע לא ידעתי שיש רעב בג'נין. לא רק שלא ידעתי, הייתי משוכנע שיש התקוממות ואנחנו מחזירים להם את השטחים והכל בסדר. הייתי בור מוחלט".
איך אתה מסביר את זה?
"לא יכולתי לדעת את העובדות לאשורן מהסביבה שממנה באתי ולא מהתיכון שבו למדתי. ההסברים שקיבלנו מרגע שהגענו לג'נין - שלאוכלוסייה שם טוב ולא ברור למה הם מתקוממים - לא נשמעו משכנעים. ביצענו שם כל מיני כניסות לבתים שאין לי כוחות נפש לתאר. כל ההוויה הצבאית היתה מכוונת לשהייה של צה"ל בלבנון, והמחיר האנושי הגבוה שזה גבה. כשנה לאחר מכן החלה תנועת ארבע אמהות. כל הדיבור על סלע קיומנו וצור מחצבתנו יצר אצלי סדקים וגרם לי להיות ביקורתי יותר ברמה הפוליטית וברמה הנפשית".
סכסוך פנימי
שם ספרו של איצקוביץ', "דופק", רב משמעי במתכוון. לא רק במשמעות המיידית, לציון קצב פעילות הלב, אלא גם כביטוי לקפיצה במתח - של זרם או אור, וסמל לדפיקות ולבלגן בחיי הגיבורים שלו.
עלילת הספר מתרחשת בתל אביב במשך יומיים דחוסים. גיבורו, יונתן, גבר בגילו של הסופר, הוא רואה חשבון יבשושי, קצת הססן ואולי ספקן. הוא נשוי למירה, פסנתרנית שלא עשתה קריירה. השניים עומדים לעזוב את תל אביב המסואבת לטובת בית עם גינה במושב, ומייחלים בדריכות להד הדופק שיעלה מלבו של העובר בן שבעה השבועות שברחמה של מירה.
אבל אין דופק עוברי ויונתן משתגע. ביום שבו הוא אמור לעבור דירה חייו מתהפכים; אביו חולה, וחברו הטוב גורר אותו למסיבת סמים וסקס שבמהלכה הוא פוגש את אלכס, אדריכלית סוערת, ומתאהב בה.
דודתו יהודית, אחות אביו, הסובלת מדיכאון ומטופלת בציפרלקס, עוברת גם היא טלטלה ביומיים הללו, שבסופם היא חשה סיכוי לאחות, ולו במקצת, את פיסות חייה. יהודית היא אם לשלושה שבכורה, אודי, עזב את הארץ בתום שירות צבאי בשטחים ונסע להודו שלא על מנת לחזור.
את הדיכאון של יהודית מתאר איצקוביץ' כדמות של גבר שהתנחל בגופה. בעלה של יהודית, עמוס, מתייחס אליה כאל ילדה שבירה, ואילו היא חושבת כמה נחמד היה לו היו מבלים קצת יותר ביחד ואולי מנסים לעשות סקס. אבל היא לא מעזה לספר לו על איש הדיכאון המכוער והדוחה שחוצב בתוכה כבר שנתיים, "ויש רגעים שהאיש הזה סותם את הערווה שלה בערמות של עפר", ואז היא בכלל לא יכולה לחשוב על כלום עם בעלה.
איצקוביץ' מכוון זרקור של אמפתיה לעבר גיבוריו האבודים. הוא עשה תחקיר על דיכאון ובחר בדימוי של האיש החופר בגופה של יהודית כדי לומר שאפשר להפוך את המחלה מאויב לידיד.
האם זו הבשורה של הספר?
"זה הניצחון הכי גדול בספר. ההכרה שהזנחת את עצמך, כלומר הפסקת להילחם וקיבלת על עצמך את ההגדרות הנורמטיוויות של החיים. חדלת להילחם על המלים שאתה אומר, על המחשבות שלך ועל הכל והפכת חלק מן העדר. זו מלחמה בקלישאות. כל כך הרבה אנשים תוהים מה יהיה אבל לא עושים דבר. אנשים אומרים לך 'הכל בסדר', אבל המדינה מתפרקת. זה ויתור. ויטגנשטיין אומר, שבכל פעם שיש פער בין העולם שדמיינת שאמור להיות לבין העולם שקיים, תבחן את עצמך. הפער בדרך כלל נמצא בך. בזה עוסק הספר.
"אחת המטרות של הכתיבה שלי היא להוציא את השפה מהקלישאות שבה. לחלץ דמויות מסטריאוטיפים. ויטגנשטיין אמר שהשפה מכוננת את העולם ויהודית, שהאמינה שרק אמא יכולה להבין את הילד שלה, מגלה שהיא לא יודעת כלום על בנה שחי בהודו. הספר מערער על הבחנות כמו שהמעבר לחיים בטבע זה נכון. גינה של 300 מטר במושב זה לא יציאה לטבע. תוך כדי כתיבה הבנתי שאפילו מה שמכנים תחושות בטן שעלינו להאזין להן, עניין טרנדי עכשיו, שבא לומר שיש בנו אזור טהור ונקי לא מוכר, זו קלישאה. עדיף להישאר מסוכסך בתוכך כדי שתוכל לבחור. חובה לפרק קלישאות ואין להסתכל על העולם בצורה סטריאוטיפית. זה כוחה של ספרות וזו מטרתה.
"להגיד שהכיבוש זה רע, הפך לקלישאה. לצאת מהשטחים, עוד קלישאה. בואו נבין מה זה כיבוש. בואו ניסע לשם ונראה. אנשים לא באמת יודעים מה קורה, כי יש כאן מחזור אינסופי של קלישאות. אני רוצה שהספר יגרום לקוראים לבחון מחדש ממה בנויים חייהם ואיך אפשר להתחיל לחשוב מחדש".
איפה מתערבבת המציאות עם הספרות?
"יונתן, גיבור הספר, דומה לי. מלווה אותו הסכסוך בין הכניעה למוסכמות ולנורמות לבין המרד. הדבר הנעים זה להיות בסדר ולרצות את כולם. מצד שני זה המקום הכי גרוע להיות בו. מאז שאני כותב אני כבר לא כמוהו, אבל זה עדיין בתוכי. כשפרצה מלחמת לבנון השנייה הייתי מיוסר. לא יכולתי להירדם. הרג אותי איך אני לא נלחם. זה הסכסוך שילווה אותי כל חיי. אני חייתי את החיים שלי בשביל להיות חלק מהחלום הישראלי".
איזה חלום?
"להיות קרבי וקצין וקצת לטייל במזרח ולחזור וללמוד, ולהיות בהיי-טק ולעשות מילואים ולהיות בורגני ולקנות בית במושב ולגדל שלושה ילדים וכלב. להיות הישראלי היפה והטוב ולהגיד כמה שאתה מתבאס מהכיבוש, אבל בכל פעם כשפורצת מלחמה לומר שאין ברירה וצריך להיכנס באמ-אמא שלהם. הם מחנכים את הילדים שלהם לשנאה ואילו אנחנו מחנכים את ילדינו לשלום".
סכסוך לאומי
את החלום להיות קרבי, להיות קצין, טיפח יניב בבית הוריו - אברהם, מהנדס בפנסיה ומיכל, מורה בחטיבת הביניים, שהגיעו לארץ מרומניה כשהיו בני 17. "כילד לא היה לי מובן הרצון העיקש של הורי להתחבר לישראליות. אבי אמר לי פעם שהרגע המרגש בחייו היה כשסיימתי קורס קצינים. אצלנו בבית ההבניה של האתוס הציוני היתה דומיננטית. אבי בכה באירועי יום הזיכרון וזה תמיד עורר מחדש את הטראומות האנטישמיות שחווה כילד ברומניה. לאמי היו חוויות אחרות. היתה לה ילדות טובה והיא הצטיינה בלימודיה ולא חוותה אנטישמיות ובכך הורי שונים זה מזה. אבי היה מצביע ליכוד ואמי היתה פתוחה לכל דבר בחיי. היתה לי ילדות מדהימה. אהבו ופינקו אותי. נחשבתי ל'ילד פלא' והייתי תלמיד מצטיין שנשלח לכיתת המחוננים בתיכון ורצו לשלוח אותי לאוניברסיטה בגיל מאוד צעיר".
בתיכון היה איצקוביץ' חבר בלהקת רוק מקומית, בדיוק כמו אודי שברח להודו ב"דופק". תעודת הבגרות שלו שזורה מאיות, אבל אז כל זה לא היה חשוב כמו החלום להצטיין בשירות הצבאי. "שברון הלב הגדול היה שלא התקבלתי לסיירת מטכ"ל בגלל עין עצלה. כתבתי אינספור מכתבים וערעורים ולא עזר. אז החלטתי ללכת לצנחנים, והתקבלתי למגלן. היה ברור שאלך לקצונה, ושקלתי לחתום לכמה שנים. זה נראה לי אז כדבר הכי מוסרי כי חבר'ה טובים נהרגים בלבנון ולא יתכן שאמשיך לעשות חיים. רציתי להיות רמבו".
הטירונות היתה סוג של הלם. "יום אחד זחלנו בשטח והיה גוש חרא של פרות שאחד החיילים עקף. המפקד אמר - קום, תיקח את החרא ותכניס לפה. הזדעזעתי. אבל לאט-לאט למדתי את הקודים. מה זה צבא אם לא מה שקורה לך בילדות? יש קודים וצריך ללמוד אותם ובללמוד אני טוב".
לאחר השחרור מצה"ל חווה הלם מסוג אחר. "כחייל אתה מפתח תחושת עליונות שאתה שווה יותר, שאם יגידו לך קח תיק של 40 קילו וצעד לאילת, תעשה זאת. תחושת העליונות הופכת לחלק מאישיותך. הדבר היחיד שהגדיר אותי בגיל 22 היה שהייתי קצין ביחידה נבחרת ובכל סיטואציה הייתי מזכיר שאני קצין במגלן. לכן אפשר להבין כמה הייתי המום כשהסדקים החלו להיפער בתוכי".
אתה קצת מאלה שיורים ובוכים, לא?
"שירתתי בג'נין וברמאללה וגם בעזה. נכנסנו לבתים באמצע הלילה והערנו את הילדים כדי לקחת מישהו לחקירה. הדברים האלה נערמים עליך מהבחינה הרגשית. מצד אחד אתה עושה את הדברים הכי חשובים למען המדינה שלך, ומצד שני אתה מרגיש כמו גנב. אני לא מכיר חייל שעיניו בראשו שהחוויות האלה לא יוצרות אצלו קונפליקט. גדלתי על האתוס של לוחמי הל"ה, שהיו מוסריים ולא הרגו רועה צאן ושילמו בחייהם. אתוס שאומר שאנחנו לא רוצים להילחם ומאלצים אותנו לעשות זאת ואנו נלחמים בכאב לב. האתוס הזה התפרק אצלי אחרי השחרור מצה"ל.
למה דווקא אז?
"כי במהלך השירות מה שמעניין אותך זה רק לשמור על עצמך ועל החברים שלך. גם כמילואימניק בשירות האחרון שלי בשטחים ב-2001, הדבר היחיד שעניין אותי זה איך אני מוציא משם את החיילים שלי בשלום. בסוף 2001 שירתתי בעזה ושמרנו בצומת גוש קטיף, במטרה לעצור את תנועת כלי הרכב של הפלסטינים בכל פעם שמגיע רכב של מתנחלים. מעבר לזה עשינו פעולות שיטור מגוחכות. אבל מה שגרם לי להבין שלא אחזור לשם כחייל היתה דווקא משפחה של פלסטינים שגרו ליד המחסום בצריף. רוב הזמן הייתי מתצפת עליהם והיה מדהים לראות את השגרה של חייהם. ילדים שחוזרים מבית הספר ואמא מחכה להם. עובדים במטעים, אוכלים ביחד. הנורמליות הזאת כל כך נוגעת ללב שאתה אומר לעצמך, 'אסור להיות שם, לא משנה למה ואיך'. מהחוויה הזאת יצא המכתב ששלחנו ב-2002 לראש הממשלה, לרמטכ"ל ולשר הביטחון. מכתב שחתמו עליו בהמשך קצינים ולוחמים".
צה"ל לא שש לוותר על איצקוביץ'. הוא זומן למפקד חטיבת המילואים שלו, שניסה לשכנע אותו להישאר. אבל איצקוביץ' עמד מאחורי טענתו במכתב הסרבנים, שלפיה הכיבוש מביא לאובדן צלם אנוש של צה"ל והשחתת החברה הישראלית כולה. הוא סולק מהחטיבה.
האם השינוי ביחסך לצבא השפיע על יחסיך עם ההורים?
"אחרי השחרור הרגשתי שאני בתהליך התרחקות מהורי והתקרבות אליהם. היה בי במשך הרבה שנים כעס על שלא סיפרו לי לאן אני הולך. אבי הרי היה מאושר כשהתגייסתי. אבל אני יכול להבין שהם עשו את המקסימום בגבולות שלהם. הם היו כבני 17 כשבאו ארצה. הוריהם היו עניים. סבתא שלי ניקתה חדרי מדרגות. מבחינתם, הם בגבולות האפשר הצליחו בגדול. רכשו השכלה, בנו משפחה וקנו בית. אני קיבלתי את הפריווילגיה ללמוד פילוסופיה ואני אסיר תודה. זה לא משנה אם אבי היה אומר לי מגיל אפס, 'מוות לערבים'. זה שהם העניקו ביטחון ואיפשרו לי להתרחק מהם ולמרוד בהם, ואפילו איפשרו לי לכעוס עליהם, זה לא דבר טריוויאלי".
איך הגיבו ההורים לקריירה החדשה שלך?
"אמי חושבת שאני לפחות ט.ס. אליוט - ואני כותב שירים ממש גרועים. על הספר הראשון שגנזתי היא אמרה נפלאות וגם שלחה עותק, בלי לומר לי, לעמוס עוז שענה במכתב מנומס שאין לו זמן לקרוא.
"כשהייתי בשירות צבאי הורי היו מגיעים בשבתות עם הסירים והבורקסים. כשהייתי בכלא הם באו עם אותם הסירים. אמי תמכה בי, אבי תמך בי, ועל כך אני אסיר תודה. אני לא יודע מאיפה הוא לקח את הכוחות. היום אני יודע שהוא גאה בי".
בהוצאת הקיבוץ המאוחד רואים בך כוכב עולה בשמי הספרות.
"אני מאוד נזהר מההכתרות האלה. כל רומן שיוצא כאן מוכתר כדבר שהספרות העברית לא ראתה שנים. קיבלתי תגובות חיוביות, אבל אני משתדל לא להיכנס לזה. אני רואה בכתיבה מלאכה שהולכת להיות חלק מחיי. חשוב לי שתהיה המשכיות. כבר ברומן השני אני מרגיש שאני לא חוזר על עצמי. אני כל הזמן מחפש כיוונים חדשים. בהוצאה אכן עושים מאמץ מודגש יחסית לספר ביכורים".
זו הזדמנות מבחינתך לומר משהו משמעותי לעולם?
"כן. אמנות היא לא פעולה ישירה. אני רוצה שאנשים יקראו, ירגישו ויחוו. יש מעט ספרים שקראתי שאני זוכר. 'זיכרון דברים' של שבתאי, 'בדרך אל החתולים' של קנז. אני מזהה ברחוב את הגיבורים של שבתאי ושל קנז. אני רוצה שאנשים ילכו עם הדמויות שלי זמן מה. הסיוט הכי גדול שלי שיגידו, 'אה, אחלה ספר. נורא נהניתי. קל וסוחף'". *
