ספרו של ז'ורז' רודנב? "ברוז'-עיר-מתה" הוא דיוקן פלמי-סימבוליסטי של עיר וארץ, אבל גם אלגוריה למצב נפשי של אלמנות ואבל-עולמים
לוסיין לוי דרומר, דיוקן ז'ורז' רודנבך על רקע ברוז', האלמנה המלנכולית
ברוז'-עיר-מתה, מאת ז'ורז' רודנבך, תירגם והוסיף הערות ואחרית דבר אמוץ גלעדי, הוצאת נהר, 2007, 139 עמודים
"ברוז'-עיר-מתה" היא ביצת זהב שהוטלה בלול הספרות הצרפתית הסימבוליסטית של סוף המאה ה-19. יצירת המופת הקטנה הזאת של ז'ורז' רודנבך עשויה בצלמו של "להפך", מאת ז'וריס קרל הויסמנס, האבטיפוס של הרומאן הסימבוליסטי מ-1884. במרכז שתיהן עומד איש עשיר ובודד, שקוע בעבודת הזיכרונות ובפולחנים מסתוריים. שתי היצירות דחוסות ומתוחות עד טירוף, כתובות כשיר בפרוזה, ולא בכדי כתב המשורר סטפן מלרמה לידידו רודבנך, כי "ברוז'-עיר-מתה" היא "פואמה כתובה כרומאן ורומאן הכתוב כפואמה". התכונות הללו עמדו בניגוד גמור לרומאנים הריאליסטיים והנטורליסטיים עבי הכרס שנכתבו לפני כן. הויסמנס, רודנבך, ז'אן מוראס, אנדרה ז'יד ואחרים ניסו לפלס דרך חדשה לכתיבת רומאן אחרי אמיל זולא; לשם כך תרו אחרי השירה, ובעיקר בראו להם - בעקבות בודלר - עולם עירוני, בורגני, מלאכותי ודקדנטי, המונע בכוחן של תאוות ותשוקות.
הביצה של "ברוז'-עיר-מתה" דומה בצורתה לכל אלו, אך מתוכה בקע דבר אחר: ברבור ממסדר הברבורים של התעלות הארוכות בבירת פלנדריה לשעבר. יצירתו של רודנבך נושאת אופי פלמי מובהק, אף שהיא כתובה צרפתית. רודנבך עצמו נולד ב-1855 למשפחה פלמית, אך כשאר המשכילים בני עמו באותה עת, התחנך בצרפתית. הוא חי ולמד בפאריס (ב-1888 השתקע שם וב-1898 מת בה), אבל ביצירתו נמשך שוב ושוב לפלנדריה, לעטות עליה את צעיף המסתורין ולגלותו.
רודנבך השתמש להפליא בתכונות הקירבה והריחוק של בלגיה בעיני הקוראים הצרפתיים. מצד אחד היתה זו שכנה קרובה, מדינה צעירה שזכתה לעצמאות ב-1830 ואימצה את הצרפתית לשפתה; ומהצד האחר - ממלכה קתולית עתיקת יומין, שרוחות הצפון הולכות בה. באחת מרשימות המסע בבלגיה, שהתפרסמו בעיתון "לה פיגארו" ב-1888, כתב רודנבך: "בפלנדריה, בדממת הפרובינציה שכה קרובה היא וכה נדמית רחוקה, שוכנות ערים השקועות במסתורין ובשיכחה: איפרה, פורנה, קורטרה, אודרנרדה, אותן אלמנות מלנכוליות של קהילות-עבר; אבל מבין כל נידחות ההיסטוריה - המלכה המודחת מכל היא ברוז', ומותה הוא השקט והמרגש ביותר. שכן ברוז' השכוחה, הענייה, היא בארמנותיה הריקים, השוכנים לשפת ימים, היתה לפנים אחותה המאושרת והגאה של ונציה". ברוז', כותב רודנבך בהמשך, ירדה מגדולתה יום אחד ב-1475, לאחר שהים - פשוטו כמשמעו - נסוג ממנה לאחור. מאז נשארה עזובה, שוממת ושקועה בזיכרונות.
כעבור שנים אחדות, ב-1892, בהקדמתו ל"ברוז'-עיר-מתה", שהתפרסם בהמשכים באותו עיתון, כתב רודבנך: "במחקר זה ביקשנו בראש וראשונה לתאר עיר: עיר כדמות מרכזית בסיפור, הקשורה להלוך הנפש, עיר המשיאה עצה, המניאה ממעשה כלשהו, המשכנעת לפעול" (עמ' 9). ואכן, ברוז' אינה רק רקע לרומאן של רודנבך, אלא היא גיבורה בפני עצמה: יצירה ספרותית, שכמו נושאת שם של עיר (במקור Bruges-la-Morte במחובר). ברבות השנים שכחה ברוז' את בעל נעוריה, הים, ואבלה הפך מופשט. אך טבעי היה שהוג ויאן, גיבור הרומאן, יבחר לשכון בה אחרי שהתאלמן מאשתו האהובה. "האווירה הדמומה של המים ושל הרחובות השוממים הקלה על הוג את סבלות לבו והוא חשב על המתה ביתר רכות. הוא היטיב לראותה ולשומעה מחדש כאשר מצא את פניה מתהלכים לאורך התעלות, כפני אופליה, וכאשר האזין לקולה בשירתם החלושה והמרוחקת של הפעמונים. העיר, שגם היא היתה נאהבת ויפה בימים עברו, גילמה כך את געגועיו. ברוז' היתה המתה שלו. והמתה שלו היתה ברוז'" (עמ' 22).
ברוז' נשאה חן מלפני האלמן הצעיר גם משום שהחיים בה כבויים ולא כואבים כל כך לאבל-עולמים כמותו. היתה זו עיר שעמדה שנים בשממונה, שאין בה רעשים וקולות, "הפורמים את התחבושות ופוערים מחדש את הפצע". אף שהוג ויאן אינו איש דתי, אדיקותה הולמת להפליא את סגפנותו, והוא מוצא נחמה ב"ברוז' הקתולית הזאת, שבה אמות המוסר כה מחמירות! המגדלים הגבוהים בגלימות האבן שלהם מטילים את צלם לכל עבר. ונדמה שמאין ספור המנזרים בוקע בוז כלפי הוורדרדות הסמויה של הבשר, ולצדו - הערצה מידבקת כלפי הפרישות" (עמ' 45). הסתיו שורר בה, בזקנה הגאה הזאת, וברוח הקרה נישאים צלילי פעמונים, ריחות קטורת, וצבעי פלטה קרה - שחורה, אפורה וכחולה: "בזכות נס אקלימי מתרחש כאן עירוב, הכימיה של האטמוספירה מנטרלת את הצבעים העזים מדי ומצמצמת אותם לכדי אחידות של חלום, לכדי תערובת של תמונה אפורה למדי" (עמ' 53). היש מקום הולם יותר לאבלו של הוג ויאן, או לשכן בו את צערן של נפשות אבלות? בדיוקן הפלמי הזה, ברוז' היא אלגוריה של אבל ופרישות.
הקדושה היא אזוב לכל אלה, והיא דבקה בברוז' המתה. משרתתו של הוג ויאן היא זקנה ושמה בארב, ונפשה "ניחנה באותה האמונה של פלנדריה, שנותר בה מעט מן הקתוליות הספרדית" (עמ' 66). הזמן של בארב ושל ברוז' הוא העבר - לוח השנה הקתולי, שכמעט כל יום בו הוא יום זיכרון לקדושים - וכל מעשיה מוקדשים לכנסייה. בארב מייצגת את העבר הקתולי של בלגיה, ולעומתה, הוג ויאן מייצג את ההווה הבורגני שלה. אבל גם ויאן שקוע בפולחני אבל דקדקניים, המקבילים לעבודת האלוהים: הוא אינו נוגע בחפצי אשתו ושומר על המזכרות ממנה כעל שרידי קדושים באוצר הכנסייה.
את כל אלה מחללת ג'יין סקוט, רקדנית המופיעה פתאום בעיר, ונדמית להוג ויאן בדמותה של אשתו המתה. הוא מביט בה נפעם, ו"דמיונה למתה נראה לו כולל ומוחלט, מבעית באמת... האשה הבחינה כנראה בסערת נפשו, שכן היא הביטה לעברו בארשת משתוממת. הה! המבט שהושג בחזרה, שיצא מן החידלון!" (עמ' 31). המבט הזה הוא שורש הרע, כמו מבטו של גוסטב פון אשנבך בטדג'ו הנער בנובלה "מוות בוונציה" מאת תומאס מאן. המבט הזה מביא להתקרבות בין ויאן לסקוט. ויאן מנסה תחילה לרענן באמצעותה את זכר המתה, אבל ג'יין סקוט היא פאם פטאל, והוא הולך שולל אחריה ובוגד הן באשתו המתה והן בברוז' המתה.
ככל שהוא מתוודע אל ג'יין כן מתגלה המרחק בינה לבין המנוחה. הנחמה שהביאה הרקדנית הבוגדנית נהפכת לנוחם; תאוות המוות שלו ותיאבון החיים שלה אינם יכולים לדור בכפיפה אחת. דווקא ביום תהלוכת דמו הקדוש של ישו, יום "הוצאת התיבה שבה שמורה טיפה מן הפצע שפערה החנית, טקס הנערך פעם בשנה זה מאות שנים" (עמ' 104) - בוחרת ג'יין לבקר בראשונה בביתו של ויאן. אחר כך היא מעזה לגלות את סודו ולחלל את קודשי הקודשים, את קווצת שערה של המתה, ועוד לרקוד אתה בריקוד גרוטסקי, כמו שולמית וראשו של יוחנן. ויאן לא יכול לשאת את חילול המנוחה והעיר, ומביא לסוף הטרגי, לנצחון המוות על החיים.
המתרגם אמוץ גלעדי, שמצא עברית צלולה כבדולח לשקף את השירה בפרוזה של רודנבך, כותב באחרית הדבר לספר כי הוא כתוב "כביקורת על רוח התקופה, על מתירנותה והסתפקותה בחיקויים זולים ובשעשועים חפוזים". אכן, ב"ברוז'-עיר-מתה" מעמת רודנבך בין שני מחנות: בין ברוז' הקתולית והקודרת של העבר לרקדנית צבעונית השייכת להווה ולעתיד. ואולי עוד יותר מזה; אולי נשלח הוג ויאן להגן על ייחודה של בלגיה, להילחם בסכנה הבאה מבחוץ בדמותה של ג'יין סקוט הזרה, הרקדנית המופקרת. בעיני רוחי אני רואה גם היום את שני המחנות הללו; מצד אחד את בלגיה השחורה - אדמת הפחם, הכנסיות, המוות שזרעה באפריקה - ומן הצד האחר, דגליהן הססגוניים של חברות האיחוד האירופי, שמשכנן בבריסל.
ברוז' עצמה קמה זה מכבר לתחייה - לא מעט בזכות הרומאן של רודנבך והעניין שעורר - אבל כמו בכל קימה לתחייה, גם היא השתנתה מאוד. קשה להאמין כי השחור והלבן של תצלומי העיר שנלוו לרומאן (במהדורה העברית מופיעים דווקא רישומים) הפכו ססגוניים כל כך. תיירים רבים נוסעים לבלגיה כדי לראות את פניה של ברוז', אבל הם עצמם מסתירים אותם. התחממות כדור הארץ הפשירה את העיר; בלילות הקיץ השרביים נשמע מקצה עד קצה קול מצהלות אמריקאים צעירים, ובאוויר נישא ריח זיעה ובושם "הוגו בוס". שום סוד לא נסתר בה בסדקים ובצללים; כל חמודותיה הוצעו למכירה, התחרים והשוקולד, והמוזיאונים דומים להפליא למקבילים ביבשת. רבים באים לברוז' לחפש מסתורין, אבל הוא נעלם בתוך כך. יש אמנם ערבי סתיו וחורף המזכירים את העיר שעליה כתב רודבנך, אבל אתן, נפשות אבלות, מוטב שלא תחפשנה שם נחמה והד לרחשי לבכן, אלא בין דפיו של הספר הזה.
