"אנשים אינם מבינים את הדברים האלה. הם שמים אל אוזנם טלפונים סלולריים וצועקים לתוכם איפה פביאני". אפשר לצחוק, רצוי לצחוק, כשקוראים את "Curriculum Vitae". כרגיל, ההומור של יואל הופמן מפתיע, רענן, מיד ראשונה. אבל ההומור, כמובן, אינו הכל בספר הזה. קשה לומר מה הוא "הכל" כשמדברים על יצירתו של הופמן, החובקת בתוכה פילוסופיה ואירוניה על הפילוסופיה, ספרות ורפלקסיה על הספרות, עובדות וכפירה ב"עובדתיותן", האני ופיצולו. כל רדוקציה של הטקסט ההופמני להגדרות תעשה לו עוול, אבל זה הרי טבעו של הדיבור על הספרות.
"ללא קשר לאורך החיים / על הקורות להיות קצרות. / תמצות העובדות ובחירתן הכרחיים" - כך כתבה ויסלבה שימבורסקה בשירה הנפלא "קורות חיים" (בתרגום רפי וייכרט). גם ב"Curriculum Vitae", כמו בכל אוטוביוגרפיה, הברירה היא שעושה את ההבדל. אבל גם, כמובן, הראייה הייחודית של הופמן, הפליאה הילדותית, המחשבה המקורית - כל מה שמכונה בתורת הספרות "הזרה". "לפעמים נדמה שהעולם מלא דברים מיותרים. אנשים ששמם רודולף. כל מיני תרשימים. בניינים שלמים. אתה הולך ברחוב ובחלון הראווה (מאחורי זכוכית) אתה רואה פסטרמה. מילונים (ובהם מלים כמו שורנשטיין). קולות צפצוף של אוטו שנוסע אחורנית. שלטים".
הופמן, יליד הונגריה (1937), פרופסור באוניברסיטת חיפה, רכש את השכלתו האקדמית באוניברסיטאות קיוטו ותל-אביב ומתגורר בגליל. הרבה אינני יודע עליו; למיטב ידיעתי הוא אינו מתראיין, ועל צדן האחורי (והמופלא תמיד) של כריכות ספריו לא תמצאו רכילויות ופרטים אישיים. אפשר כמובן להסתמך על ספריו עצמם, ובעיקר על הספר האחרון, כדי ללמוד על האיש - אבל הוא עצמו מזהיר אותנו שלא להאמין לו. הוא יודע שהדרך מן המציאות אל הספרות מורכבת הרבה יותר מכפי שרבים נוטים לחשוב. "ראינו את מדורי הספרות שבעיתוני סוף השבוע והבנו שאנשים בונים סביב צערם סיפור. כמה מהם מסתפקים בריאליה וזהו. אם מישהו אומר איפה החולצה שלבשתי אתמול הם כותבים: ראומה, היכן החולצה שלבשתי אתמול (ומוסיפים 'הוא אומר'). אחרים נותנים לנו מעט תקווה כשהם מסיימים את הסיפור במלים כמו 'ומן המזרח כבר עלה האור הראשון'".
""Curriculum Vitae הוא ספר קוהרנטי מקודמיו, תקשורתי יותר. כמעט כתבתי "קונוונציונלי", אבל לא. ממש לא. הוא מופרע פחות, סוריאליסטי פחות, מודרניסטי יותר, ייתכן. נקווה שהופמנאים ותיקים לא יראו בכך בגידה. לי, מרובע שכמותי, קל יותר כך. קשה להאמין, אבל יש כאן ממש עלילה - אם כי לא אתייחס כאן אליה, ובוודאי לא אקצר אותה למענכם, שכן לא תהיה בכך כל תועלת. רבים ממאפייניה המובכרים של הכתיבה ההופמנית מצויים גם כאן: הניקוד, הכתיבה על צד אחד בלבד של הדף, השורות הצרות, הכריכה האחורית המסתפקת במובאה מתוך הספר ואינה ממהרת לרוץ ולספר לחבר'ה מי זה ההופמן הזה. וכאן - גם רישומיו של הופמן, רישומים מינימליסטיים, משובחים ומצחיקים עד דמעות, המאיירים סצינות מן הספר.
הרצף הסיפורי של הופמן יבש לעתים, כאילו מונוטוני. אבל הכאילו-מונוטוניות הזאת מגלה שכבות על שכבות של אירועים, דברים, מחשבות. "חדרי מדרגות גורמים לנו בכי. ומטבחים קטנים. לפעמים אתה רואה מזלג ואתה מבקש את נפשך למות".
לעתים נדירות נסער המספר לפתע, כמו בקטע הנוגע בשואה, אבל רוב הזמן הוא שקול ומדוד, דבר שרק מעצים את ההומור, כמו בדיחה מפי מתי כספי. "בסופו של דבר אנחנו גמל שלמה גדול שנוטה למלנכוליה וקשה מאוד להאמין שבחיים הבאים נהיה כובסת עליזה".
הופמן כותב כפי שאיש אינו כותב. הוא מאזכר את ג'ויס, אבל אינו כותב כמותו. כי הופמן מסרב לקבל את כללי הכתיבה המוכרים לנו: "אינסוף ספרים יוצאים לאור (כותבת אותם אשה מתל-אביב) וברובם האשה מסכינה לבסוף עם בעלה". "רק בגללו אני שמח שהייתי עורך", אמר עליו פעם יגאל שוורץ, שערך גם את הספר הנוכחי. צודק, הפרופסור שוורץ. הופמן כובש את הלב. "אנחנו יכולים לעשות דהופמניזציה של עצמנו. שנהיה מישהו אחר. מומחה מזוין לבולים שיושב בבית דירות בסטוקהולם ואומר כל היום יו יו". אחרי הספר הנוכחי נותר רק לקוות שזה לא יקרה לו לעולם.
