המשורר תמיר גרינברג הוא בעיני המשורר העברי החי הטוב ביותר. לפי דעתי אין עוד איש מלבדו שהצליח למזוג את התום המוחלט שלו במלים, ולעשות שירים צלולים כל כך, שאפשר להביט דרכם ולראות עד לתהומות הנפש. תמיר הוא גם משורר מלומד, המתמצא בתחומים מדעיים רבים, אבל כשהוא ניגש לשולחן הכתיבה, הוא משיל כביכול את כל הידע שלו וכותב מעמדה של התם המוחלט, של "עני הרוח" מהדרשה על ההר, אותו טקסט מצמרר שנשא ישוע על פי המסורת על ההר שמעל לכינרת הנקרא היום הר האושר. לא מזמן ביקרתי בכנסייה של הר האושר והתרגשתי מחדש למקרא הטקסט הפשוט של האוונגליון על פי מתי (פרק ה): "אשרי עניי רוח כי להם מלכות השמים. אשרי האבלים כי הם ינוחמו. אשרי הענווים כי המה יירשו הארץ" וכן הלאה.
תמיר גרינברג הוא גם המחבר של המחזה "חברון", שהצגת הבכורה שלו היתה ביום חמישי שעבר ועשה רעש גדול בשל תכניו הפוליטיים כביכול. קראתי את המחזה כשהיה עוד בכתב-יד, באחת מגירסותיו הראשונות, לפני שעובד ושונה וקוצר כדי להעלותו על בימת התיאטרון. אמרתי בלבי שזה מחזה המחדש את המסורת העברית המפוארת, ובעצם היחידה שיש, ושנפסקה עם ההתמסחרות המבעיתה של התיאטרון העברי - של כתיבת דרמה שאינה רואה לנגד עיניה הצגה המתרחשת על בימה לעיני קהל אלא הצגה המתרחשת בדמיון הקורא. כזה היה למשל המחזה הנפלא והנשכח "בלוז" של יעקב כהן. גם "צור וירושלים" של מתתיהו שוהם היה מחזה שמבחינה בימתית היה כמעט בלתי אפשרי לביצוע. שלא לדבר על מחזות המוסר העבריים שנכתבו באיטליה במאה ה-18.
כשסיפר לי תמיר שהמחזה שלו התקבל על ידי הבימה והקאמרי ושהם יביימו אותו בהפקה משותפת, לבי לא ניבא לי טובות. כי צריך לומר בלי כחל וסרק, שהתיאטרון בישראל פשוט אינו בשל דיו בשביל להתמודד עם טקסטים תובעניים. השיטה היא לפשט, ולהמשיך לפשט, ולקצץ ולעבד, עד שהטקסט יורד לרמה של השחקנים, ואז לרמה של הקהל. ואחת היא אם זה שייקספיר או ברכט או במקרה זה - גרינברג.
ראיתי בצרפת לא פעם הצגות של הטרגדיות הקלאסיות מפרי עטו של ראסין. ההיה עולה על דעתו של מישהו לשנות או לעבד או למחוק ולוא פסיק בטקסט? והרי גם השפה של ראסין קשה לא אחת ולא מובנת, והעלילה היא סטאטית לגמרי, ובעצם היא לא הרבה יותר מדקלום משוחק. ובברלין צפיתי פעור פה לא מכבר בהפקה חדשה של המחזה "אמפיטריון" של קלייסט, שגם בו לא ויתר הבימאי על אף מלה מהטקסט המקורי כפי שיכולתי להיווכח תוך כדי השוואה לנוסח המחזה שהחזקתי לפני, שנמכר באולם המבואה לפני תחילת ההצגה. כאן בארץ, המחזה, כלומר הטקסט, הוא הפקר.
באתי להצגת הבכורה של "חברון". במיוחד לא התיישבתי במקום שנשמר לי אלא באפלת היציע. למן הרגע שהשחקנים פתחו את פיהם הבנתי שיהיה פה שוב רצח של טקסט מופלא בידיים הגסות של אלה הנקראים שחקנים. הפשטנות של מה שהתחולל על הבימה הזכירה לי הצגות סיום של בתי ספר. כל הסמליות של המחזה נעלמה ופינתה את מקומה למין ריאליזם צעקני, כי זה מה ששחקנים ישראלים יודעים לעשות בדרך כלל: לעמוד על בימה ולצעוק. בלב שבור עזבתי את האולם לפני הסוף כדי שלא איתקל באיש ושלא איאלץ לומר מה דעתי.
לשמחתי נודע לי שהוצאת "הקיבוץ המאוחד" עומדת להוציא לאור את המחזה בספר. כשייצא לאור, כדאי לקרוא אותו כדי להבין עד כמה כל דיאלוג וכל רפליקה במחזה "חברון" הם למעשה שירים ליריים גדולים כל אחד לעצמו וכדי להניא את הציבור התרבותי האמיתי מלבקר בתיאטרון עד שלא יתקן את דרכיו ויידע לתת כבוד לטקסט של מחזה ויידע ששירה בתיאטרון היא לא מלה גסה. וכדברי ישוע בדרשה על ההר: "אין מדליקים נר ושמים אותו תחת האיפה כי אם על המנורה ויאר לכל אנשי הבית".
