האמן יורם אמיר, מייסד "מחתרת הבושה" והפעיל היחיד בה, טיפס על גשר המיתרים בכניסה לירושלים ואיים להתאבד במחאה על עוולות הבנייה והתכנון בעיר. החודש צינזרו לו טקסט על עליזה אולמרט בתערוכה בסינמטק והוא כבר לא מצפה לשום רגישות מבעלה "הנדל"ניסט" ומ"קבלן הביצוע" שלו לופוליאנסקי
יורם אמיר. הכל הלך אחורה בירושלים, חוץ מכמה עשירים שמסמנים וי בלילה לפני שהם הולכים לישון
לפנות ערב, מול השקיעה, על גג הגלריה של האמן יורם אמיר בירושלים לא משעמם לרגע. למטה, במרכז שוק מחנה יהודה, עוברים זקנים נושאי סלים עמוסים לצד צעירים עם ראסטות וגיטרה. תיירים בכיפות סרוגות נאבקים במנת שאוורמה מתפרקת לצד חרדים שלוחצים על העוברים והשבים להניח תפילין. אל האוזניים מגיעות צעקות סוף היום של סוחרים, שמשתלבות ברטינות של סבלים כעוסים. האף קולט ריח פלאפל טרי שמשתנה, ביחד עם כיוון הרוח, לניחוח תבשיל לא מזוהה, עם כמויות נכבדות של שום.
אבל אמיר, שגר באזור השוק כבר יותר מעשרים שנה, מרוכז במשהו אחר. עיניו מתמקדות בפח זבל ענק ומקושקש, שאיכשהו תמיד עולה על גדותיו. אצלו, הוא מספר, זה התחיל מהפח הזה, המוצב ברחוב אגריפס, ממש מול הכניסה המרכזית לשוק. הפח המתפקע כיכב לראשונה בסרט שצילם אמיר לפני שבע שנים. הוא קיווה שעם הזמן תוחלף ה"צפרדע" בפחים קטנים יותר שיוצבו לאורך השוק, והאזור יהיה נקי יותר. תקוותו נכזבה. צעדי המחאה של אמיר אמנם התפתחו מאז, אבל ה"צפרדע" עדיין שם.
בחודש שעבר טיפס אמיר על גשר המיתרים (הידוע גם כגשר קלטראווה) שנבנה והולך בכניסה לירושלים, ואיים להתאבד. די מהר הבינו כוחות המשטרה ונציגי התקשורת שהגיעו למקום, שהמטפס לא מתכוון באמת לשים קץ לחייו, אלא מבקש למחות על הבנייה המאסיווית שמכערת את ירושלים, על כך שהעירייה משקיעה מאות מיליוני שקלים בגשר גרנדיוזי, בזמן שהעיר מלוכלכת. הטיפוס על הגשר היה עוד נדבך בפעילותה של "מחתרת הבושה", שאמיר הוא לרוב הפעיל היחיד בה.
קשה לדמיין את הגבר הרזה הזה, רומנטיקן נאיווי במקצת ובעל עיניים עצובות, שמבכה בקול שקט וחדור אמונה את המתרחש בירושלים, כנציגם של בעלי הבאסטות הקולניים בשוק מחנה יהודה - אבל זו היתה המציאות. אמיר היה בתחילת שנות האלפיים יו"ר ועד השוק.
בתמונות מהתקופה ההיא נשקף גבר מלא-גוף עד שמנמן. "אני אנרכיסט עכשיו", הוא אומר. "אז הייתי קפיטליסט, בעל עסק, שהראש שלו מרוכז במסחר, ופתאום, בגלל נסיעה קטנה להודו וההתעסקות בוועד השוק, התהפכתי לגמרי. כל הבעירה שלי, הרעיונות על סוציאליזם וגישה נכונה, צצו אז".
בנובמבר 2000, אחרי הפיגוע הראשון בשוק באינתיפאדה השנייה, המתין יו"ר הוועד לביקור השגרתי של ראש העיר אז, אהוד אולמרט. "מפה לשם, לקח לו זמן להגיע - ולא זמן סביר", אומר אמיר. "כשהוא הגיע אמרתי לו: 'אולמרט, אחרי פיגוע מתאים לבוא לשוק, לעשות איזה סיבוב, ללחוץ ידיים, להרגיע את האנשים'. הוא אומר לי: 'היה משחק של בית"ר ירושלים'. זו היתה תשובה גאונית. כולם צחקו, ושם הבנתי עם מי אני מתעסק. הבנתי כמה אני רחוק".
אמיר, בן 44, גרוש ואב לשלושה ילדים, הוא בן להורים ילידי מרוקו שעלו לישראל בתחילת שנות החמישים. הוא גדל בשכונות בקעה ותלפיות בירושלים. את שנות התיכון העביר בקיבוץ גלאון. אחר כך התגייס לחטיבת הצנחנים, עשה קורס קצינים ולחם במלחמת לבנון. לפני השחרור מהצבא קיבל את המצלמה הראשונה שלו ובטיול שאחרי הצבא, לדרום אמריקה, החל להתמכר לצילום. אחרי שחזר ארצה עבד בעבודות מזדמנות. אחר כך התחתן, היה לאב, וב-1997 החליט לפתוח חנות צילום בשוק. "כמו כל הצלמים בשוק, הייתי עסוק בלצלם את היפה, את השוק כמקום אותנטי. צילמתי את הסוחרים, את הרימון הקלאסי, את השוטרות של משמר הגבול מחובקות, בדיוק אותם פריימים של כולם".
את התוצאות הציג בתערוכה שנקראה "ישן חדש". "לקחתי תמונות של צלמים שצילמו את השוק לפני עשרים-שלושים שנה וצילמתי באותם מקומות. זה היה משהו שכולם אוהבים: קיטשי, תיירותי ויפה. כשהסתכלתי לעומק בתמונות והשוויתי בין הישנות לחדשות, אמרתי 'בוא'נה, העירייה מניאקית, חברת חשמל מניאקית, בזק מניאקית, אלה שעושים את השלטים מניאקים'. אנשים בדרך כלל לא מסתכלים על הפרטים האלה, אבל למעשה פעם לא היו כבלים וחוטים ושלטים בכל מקום. קח את הכבלים, קח את הארכיטקטורה, קח את הבנייה לגובה - ותבין את ההתעללות".
בגלל ההתרכזות שלו בפעילות הוועד, הוא מספר, התמוטטו העסקים בחנות הצילום. אמיר מרגיש שהוא קורבן של השיטה הכלכלית: "בתרבות האשראי מחנכים אותנו לסוג של מצ'ואיזם, כאילו אנחנו יכולים להרשות לעצמנו הכל. אני אמרתי לעצמי שאני פייטר, שאין בעיה שיהיו לי שתי עבודות. לקחתי משכנתה
מתוך תערוכת הצילומים של יורם אמיר, "שודדי י-ם". איך קפיטליזם נותן נשיקה לעיר מסורתית
מטורפת, לא הגיונית בכלל, וחתמו ואישרו לי אותה. אני לא בא בטענות לאף אחד, אבל באיזושהי נקודה הפכתי להיות 'מוגבל כלכלי', ובעצם מאז, חמש שנים אני בלי חשבונות בנק וחי בשקט".
המפלה הכלכלית הפרטית של אמיר, שלוותה בעזיבתו את תפקיד יו"ר ועד השוק, רק חיזקה את גישתו הסוציאליסטית והאנטי-תאגידית. מאז הוא מנצל את מרבית זמנו למחאה, שתכליתה העברת מידע לציבור, שהוא בעיניו קורבן - לרוב בלתי מודע לכך - של אילי ההון ומשרתיו הפוליטיקאים.
בימי מבצע חומת מגן, בתחילת 2002, החל אמיר לצייר גרפיטי. "היתה אז התלהמות על החיילים במקום על המנהיגות, וזה חירפן אותי. תעזבו את החיילים, מה אתם רוצים? אז כתבנו 'כל הכבוד לצה"ל' וצילמנו את זה והעתקים חילקנו לחיילים בתחנה המרכזית. האלטרנטיווים חשבו שזה היה משהו ציני, אבל אלה שיודעים שאני מרוקאי, קצין קרבי וזה, ידעו..."
עשרים שנה אחרי מלחמת לבנון והרבה אחרי שהבין שנלחם אז למען המטרות הלא נכונות, סגר אמיר חשבון קטן גם עם אריאל שרון כראש ממשלה תחת חקירה. "שרון ובניו בע"מ", בצבע כחול עמוק, היתה אחת מעשרות כתובות הקיר שצייר. כתובות אחרות, המוכרות לכל ירושלמי, היו, "העם עם גוש חשיש", "כולם צודקים, אבל לא כולם סובלים" וגם, ברמיזה לא מעודנת אל נבחרי העם, "120 קופים".
אהבתו של אמיר לירושלים, שמתוארת בפיו במונחים של אהבת גבר לאשה, דחפה אותו לרכז את מאבקיו נגד הפיתוח המואץ של העיר, שמתקיים לדעתו בלי מחשבה עמוקה, לטובת בעלי ההון ועל חשבון רוב תושביה. בשנים האחרונות הוא הציג תערוכות שהתמקדו בכך, כמו זו שנקראה "אין עוד מלבדולר". "הדבר הכי מוצלח בתערוכה הזאת היה השם שלה", הוא אומר במרירות. "שם התמקדתי יותר בתהליך, איך קפיטליזם נותן נשיקה לעיר מסורתית, ואיך זה בא לביטוי בדחיקה של המבנים ההיסטוריים. התמקדתי בדחיקה של הטעמים, הריחות, היערות והמעיינות. לקחתי את הבניינים כדוגמה למקסום רווחים באמצעות שיטת בנייה וצירפתי טקסטים לתמונות. בתערוכה השוויתי למשל בין תמונה של שער יפו לפני מאה שנה ובין תמונות מההווה. עצם ההשוואה הביא למצב שזאת כאילו לא הדעה שלי, אלא תת-רמה מול רמה".
אתה מתנגד לכל התפתחות בירושלים?
"לפעמים, לפני שאני הולך לישון, אני שואל את עצמי בכנות במה ירושלים התפתחה. באיכות האוויר צעדנו אחורה, באיכות המזון הלכנו אחורה, ביערות, במעיינות, בפקקים, בקשר בין אדם לחברו, בשוק שבהדרגה נדחק הצדה, בהיסטוריה, בארכיטקטורה. הכל הלך אחורה, חוץ מכמה עשירים שמסמנים וי בלילה לפני שהם הולכים לישון. במקום תרבות חיקוי זולה, אני אומר לעירייה: שנייה, תחשבו בבקשה טיפה יותר לעומק כשאתם מחליטים מה לבנות".
הצילום הוא בשבילו אמצעי להעברת מסרים, לא מטרה. "עד היום אני מצלם באוטומט, לא פותח ולא סוגר צמצמים. אם אני מקבל תמונות מעבדה, אני אף פעם לא מתקן. בגלל שאני לא מגיע מהעולם האמנותי, אז כל פעם שהיה נכנס מישהו, היה מעביר מבט מזלזל על כל התמונות וכשהיה מסתכל על התמונה של היד המושטת למנוף הוא היה אומר: 'אה, זאת תמונה'. הייתי אומר: 'תגיד, אתה לומד בבצלאל?' היה אומר לי: 'כן'. ככה למדתי את שפת האמנות המרמזת, ההולכת בדרכים פתלתלות כדי להגיע לאותה פואנטה. זה קצת הפוך ממה שאני עושה פה, כי אני מביא את הבעיה לפנים".
התערוכה הנוכחית שלו, "שודדי י-ם", הוצגה באוניברסיטה העברית, בפאבים, בבתי קפה וברחובות שונים, וכיום היא מוצגת בדירתו השכורה ברחוב החרוב בשוק. כאן הוא דמות מוכרת, קשה לשבת לצדו חמש דקות באחת המסעדות בשוק מבלי שמישהו יעצור לומר שלום וישאל אותו לשלומו. רוב הסוחרים מכירים גם את פעילות המחאה שלו, רבים מהם גם מביעים את תמיכתם במטרותיו, אך מעטים מאוד מהם, גם מבין אלו שחנותם ממוקמת עשרות מטרים מהגלריה שלו, ביקרו בה. בעל מסעדה שכנה, מהיחידים שביקרו בגלריה, אומר שהוא "ילך אחרי אמיר בעיניים עצומות", אך דבריו הם יוצאי דופן.
"הסוחרים הם אנשים שעובדים מארבע בבוקר ועד הערב, אין להם זמן לזה", מנסה אמיר להסביר מדוע אינו מנסה לשכנעם להצטרף אליו. לאחר שהגלריה תתבסס, הוא אומר, ינסה לארגן תחרות "החנות היפה בשוק", כדי לערב אותם קצת יותר.
משלושת ראשי העיר האחרונים - טדי קולק, אהוד אולמרט ואורי לופוליאנסקי - אולמרט זוכה מאמיר למרבית הביקורת. "אני לא אוהב את כל הבנייה של טדי. בנייה שאפשר לקרוא לה קומוניסטית - משרדי הממשלה וכל החלונות הקטנים - אבל נראה לי שזה היה ניסיון נואש שלו להחיות משהו. דווקא אולמרט, בן אדם שמבין את העיר, שחי בבתים אותנטיים בטלביה וקונה בנחלאות ובמושבה הגרמנית, הוא, במקום להיות נדל"ניסט היה יכול להיות פאר האסתטיקה ולקחת את ירושלים למעוף ארכיטקטוני".
פרויקט מגדלי הענק בהולילנד, שאותו מגדיר אמיר "המתנה העיקרית שהשאיר לנו אולמרט", הוא בעיניו הסמל הבולט ביותר לפורענות שעוברת על ירושלים. "כמו לכל ירושלמי ממוצע, ברור לי שהולילנד הוא הקצה. התגובות של אנשים בכל התערוכות שלי על הפרויקט הן שבן אדם צריך לשלוף ציפורניים ולהילחם בדבר הזה.
"אנשים בעיר מכירים אותי כמין משוגע כזה שנלחם. כל פעם שאני עולה על מונית, הנהג מחפש משפט להדליק אותי. למשל הוא מספר לי: 'אתה יודע, עולים איתי תיירים במונית ואני לוקח אותם לטיול למלחה הישנה. הם אומרים לי: What an ugly building. רובוטריק הם קוראים לזה'. כלומר, אולמרט עושה פאדיחה אפילו לנהג המונית הירושלמי כשהוא מסיע תייר באזור הזה. ואחרי אולמרט הגיע לופוליאנסקי עם הרדידות שלו, הוא למעשה סוג של קבלן ביצוע של אולמרט".
אחד הפרויקטים המרכזיים של קבלן הביצוע לופוליאנסקי הוא גשר המיתרים המוקם בכניסה לבירה, שתיכנן האדריכל סנטיאגו קאלאטראווה. "כשאני רואה 160 מיליון שקל עומדים לי בתור פסל, ופה אין לי פח זבל, אני לא יכול להבין את זה. אי אפשר לבנות כזה דבר שחצני ולא צנוע ולהפיץ סטיקרים של 'תתלבשי בצניעות, מאלוהים תתביישי'. תקימו בכסף הזה ועדות פיקוח שיקפידו על בנייה אותנטית, תבנו 30 מזרקות, תשפצו 30 מעיינות. אפשר לעשות כל כך הרבה דברים יותר חשובים מפסל מתכת".
בחודש שעבר, בזמן שהתערוכה שלו הוצגה בסינמטק ירושלים המחודש (ראו מסגרת), החליט אמיר לעורר קצת רעש תקשורתי. "היה פה עניין של לעבור את הסף כדי להשיג את תשומת הלב של התקשורת. החלטתי על זה ברגע של ג'ננה. הבן הביא לי ציוד סנפלינג, שיהיה לי ליתר ביטחון. קמתי לפנות בוקר, הבאתי מים, סנדוויץ', מצלמה, פלאפון, דגל ישראל וחולצה כתומה עם הסמל של '120 קופים' וטיפסתי לגובה 40 מטר על הגשר.
"אחרי שעליתי למעלה, קודם כל התקשרתי למשטרה. הודעתי שמישהו מאיים בהתאבדות בכניסה לעיר. נהיתה דרמה קטנה והתחילה להגיע תקשורת. בהתחלה המשטרה התבלבלה, התייחסה לזה בצורה רגילה ואפילו הביאו צוות משא ומתן. ואז, כשאני למעלה, אני מקבל טלפון שאני באינטרנט - ואני מבין שבעצם הם נפלו בחכה, הם כבר מריצים את העניין והכל בסדר, הנושא של ירושלים ו'שודדי י-ם' עלה".
חמש שעות היה אמיר על הגשר, ובאותו זמן חילקה ידידה שלו לשוטרים ולנציגי התקשורת את המניפסט שחיבר ושקרא להתפטרותו של אולמרט. "ברגע שהמשטרה הבינה שזו מחאה הם הורידו הילוך", הוא אומר. "אני בניתי על זה שתהיה התקהלות והכניסה לעיר תהיה סגורה ואז אפשר תיאורטית להלחיץ ראש ממשלה". בכך נכשל, ואחרי שסיכם עם קצין משטרה שלא ייעצר ירד אמיר מהגשר. "המחתרת הרוויחה זמן חשיפה", הוא מסכם. "כל המאבק פה הוא על הפצת אינפורמציה".
אתה פועל גם בדרכים ביורוקרטיות יותר - ועדות ערר וכו'?
"ממש לא. אין לי שום אמון בשיטה הרגילה, שמבחינתי פשטה את הרגל".
בכניסה אל הגלריה של אמיר מונחת קערה ובה מטבעות, רובם של עשר אגורות, שתורמים המבקרים. הוא מתפרנס בעיקר מהכסף הזה, שמצטבר לכמה עשרות שקלים ביום. "האמנות קורעת אותי לגזרים מבחינה כלכלית. אני בקושי שורד וכבר לא נשאר חבר שלא לוויתי ממנו. למעשה אני חי היום מקופת צדקה. זה מה שיש. אם מנתקים את החשמל - קופת הצדקה שם מדברת".
מה שמצליח להחזיק את אמיר עם הראש מעל המים הן הזמנות לצלם חתונות. "בלילה אני מצלם את 'אם אשכחך ירושלים' ובבוקר את 'שכחתיך ירושלים'". הוא מודע לכך שהמזמינים משקיעים הון באירוע גרנדיוזי שנמשך חמש שעות - לא בדיוק מתאים לעקרונות שלו. "אני מצלם חתונות מכל המינים, אבל בהחלט יש לי קהל לקוחות שבמידה מסוימת מחפש תהליכים של חזרה אחורה, חתונות קצת יותר פשוטות", הוא אומר ומצביע על תמונה בשחור-לבן של חתן וכלה על רקע בניין ירושלמי ישן, שעליו מוצבת אנטנה סלולרית. "גם התמונה הזאת מופיעה באלבום החתונה שלהם. יש זוגות שבאים אלי בגלל זה. אחרי שעליתי על המנוף, התקשר אלי זוג ואמר: 'עכשיו אנחנו מאה אחוז רוצים שתהיה הצלם שלנו בחתונה', אבל אני בטוח שיש גם אנשים שאומרים: 'היינו מעדיפים צלם קצת יותר נורמלי'".
אתה מקבל תמיכה מהציבור?
"בכלל לא. אני מקבל תמיכה מהמשפחה ומחברים. אבל אני לא יכול לבוא בטענות לאנשים שנמצאים במלחמת הישרדות, שחיים בתרבות של כאילו ושל 'כוכב נולד'".*
