זלדה. אולי יימצא בה עצמה אותו ממד נסתר, הקיים בשיריה
תצלום: עליזה אורבך
זלדה - שושנה שחורה, מאת אסתר אטינגר, הוצאת מפה, 2007, 180 עמודים
את אוהבי השירה אפשר, באופן גס ולצורך טיעון, לחלק לשניים. אלה הנמנים עם מעריציה של יונה וולך, ואלה המשחרים לפתחה של זלדה. להשוואה בין וולך לזלדה נדרשת, ככל האחרים, גם אסתר אטינגר בביוגרפיה שכתבה, בהביאה את מערכת היחסים הקצרה שבין הצעירה הפרועה, מלאך האש, הלהבה, לבין המבוגרת, הצנועה, המופנמת, הברוש. זה גם הקטע המעניין ביותר בספר. קשה להעלות על הדעת דמות משעממת יותר מזלדה לכתיבת ביוגרפיה.
כוונת הכותבת "להיכנס לפרדס ולצאת ממנו בשלום" המובאת בפתיחת הספר ומתייחסת למדרש משיר השירים רבה, שבו, כידוע, נכנס רבי עקיבא לפרדס והיה היחיד שיצא ממנו בשלום, יש בה להעיד על הספר כולו. נראה שאטינגר מנסה, לאורך כל הספר, לצאת ממנו בשלום. יוצא שזלדה מוצגת כצדקת גדולה, מעין תהילה של עגנון, שכל כולה יראת שמים ומעשים טובים, צניעות, כשרות וטוהר מידות.
מה שבולט בביוגרפיה הזאת בולט בהעדרו. אותם חורים שחורים, שטחים מושתקים, הקיימים אצל כל אדם, שלא מקבלים התייחסות מצד הכותבת, שנערפים עוד בטרם ירימו ראש. אזורים שדווקא הם, הלא מוכרים, יכולים היו להאיר את המשוררת באור חי יותר ואנושי. לפנינו ספר מלא התנצלויות אשר כמעט לא נעלב בו איש. אין פרד"ס בלי בורות, מהמורות, קשיים. לעתים נדמה שאטינגר, מתוך רצון עז לצאת בשלום, כלל לא נכנסת לפרדס ולכודה, לאורך כל הספר, בוויכוח ראשוני של איך צריך לכתוב ביוגרפיה. ויכוח שגם נופל בדיאלקטיקה הקיימת בין מחקר תיעודי לפרוזה בדויה.
חסר נורא, למשל, לקורא הביוגרפיה, לדעת מה היו דעותיה הפוליטיות של זלדה, או היכן היתה ממוקמת מבחינה ערכית בחברה שחיה בה. או מה היו תפישותיה בנוגע למהלכים החדשים בשירה העברית של שנות החמישים והשישים. הרי מהפיכה שלמה התרחשה כאן בשיא הקריירה הספרותית שלה. מה חשבה על משוררים אחרים, האם אהבה את שיריהם, האם בכלל קראה אותם. ומה חשבה הקהילה החרדית על שיריה, מה חשב עליהם הרבי מלובביץ', בן דודה, למשל. נדמה לפעמים, במשך הקריאה, שזלדה היתה מנותקת, ניתוק כמעט אוטיסטי, מהמתרחש סביבה. הקטע המתאר את הזדעקותה של זלדה לגורלו של הצעיר אשר הואשם ברציחות שלא ביצע, לדוגמה, מובא כדי לתאר את חוש הצדק המפותח שהיה למשוררת ואת אהבתה לאדם ורצונה להושיע, ואולי אף את יכולות הניבוי שלה (לפעמים נדמה שהיא מגיעה לדרגה כזו של הערצה מצד הכותבת), אך בעצם בולט בייחודיותו בביוגרפיה כולה, בבדידותו לצד ביישנות עמוקה וסגירות בפני העולם. זה אולי הניסיון היחיד של זלדה, להוציא פרסום שיריה, להתערות בעולם הגשמי.
בורותה של זלדה בכל מה שנוגע לתורת הספרות ולמה שקרוי "המהלך הפואטי החדש של שנות השישים" יכולה לספק נימוק לשאלה שנשאלת בתחילת הספר וחוזרת ועולה בו, והיא, מה הוא סוד הצלחתה של זלדה וכיצד הפכה יהודייה, חרדית בעלת ייחוס, מירושלים לאחת המשוררות הנערצות ביותר בישראל. זלדה כתבה בחלל ריק, מתוך התעלמות מוחלטת מעולם הספרות וממגמות ז'אנריסטיות של תימות וסגנון, ובתוך בועה הרמטית של צניעות וליטורגיה. למרות הנטייה ההססנית של אטינגר להציגה כפורצת דרך, נראה כי דווקא חוסר המודעות שלה, ההדיוטות, היא זו שהובילה אותה למרכז. בזמן שרוב המשוררים היו עסוקים בלהמציא את המודרניזם, בלבנות אותו, שקדה זלדה על שירת הלל דתית "שלא מן העולם הזה" משום שהיא עצמה לא היתה מן העולם הזה. ולא כדמות נשגבת, קדושה הבדולה מן הבריות, אלא כדמות חריגה, חרדה, מנותקת, סגורה, אפילו קרתנית.
מה שהעסיק את זלדה יותר מכל, כך עולה מהביוגרפיה, היו חייה שלה. בעלה, אמה, היותה חשוכת ילדים, חיבוטי נפשה, ובעיקר אמונתה השלמה בבורא עולם. כל היתר היה מחוץ לתחום מחייתה והווייתה. כך, בחסות אי השכלתה וחריגותה היתה זלדה כחוצן מוזר ומסקרן אחריו נהו רבים.
סיבה נוספת לפופולריות של זלדה היא בורותו של הקורא. כשם שלא נגעה התרבות החילונית בחייה של זלדה, כך לא נגע עולמה הרוחני של זלדה בתרבות החילונית. יש לשער שרבים מקוראי זלדה החילוניים, וגם רבים באגף הדתי, לא באמת הבינו או מבינים את עולם הסמלים המקראי והקבלי העמוק שממנו יונקת שירתה. וכשקוראים את זלדה בלי להכיר את העולם הזה יוצאת שירה פשוטה, אפילו פשטנית. שירה של אופטימיות והשלמה, הגובלת לעתים בהיפעלות נאיווית, עם הגורל. בלי להתייחס למשמעות הקבלית של מלים כמו אין, דקה, שם, שושנה, וכמעט כל מלה אחרת טעונה בשיריה, כפי שמראה אטינגר עצמה, נעקרת כל עוצמת שירתה, והיא פונה אל ממלכת ההמונים הזוכה בגודש של תמימות וקבלה חסרת שאיפות, תחת תפישת עולם מגובשת, מודעת, מורכבת, הקיימת בשירתה. זה משהו שאטינגר כביכול מדברת עליו אבל למעשה מתחמקת ממנו - כפל הפנים של שירת זלדה והצורך לקרוא את השירים האלה גם קריאה רזה.
מעניין, כעת, לחזור להשוואה שבין וולך לזלדה. בביוגרפיה שכתב יגאל סרנה על וולך ("יונה וולך" כתר, 1993) ובה מוצגת המשוררת, רוב הזמן, כנערה קלת דעת ומטורפת החיה חיים סוערים, נראה שנערך מחקר מקיף, ממושך וכולל על המשוררת. גם אם הספר נוטה אל הרכילות, הצהוב, זו בוודאי נטייה הן של וולך והן של סרנה, גם אז, יש להשתאות אל השפע החומרי, העדויות, הסיפורים, הפרטים, התמונות והפרשנויות המתריסות. יונה וולך, בחיים הקצרים שחייתה, הצדיקה, מעל לכל ספק, כתיבת ביוגרפיה. את הרשימה הביבליוגרפית הדלה של "שושנה שחורה" לעומת זאת, מתרצת אטינגר במיעוט חומר ביוגרפי, ואת המחסור בעדויות בכך שחלק מהאנשים הקרובים לזלדה כבר לא בין החיים.
אבל לאמיתו של דבר זלדה אינה זקוקה לביוגרפיה. לא לפני שייעשה מחקר אמיתי, נועז וממצה, ויימצא חומר תיעודי מתאים המכיל פרטים חדשים על חייה. אולי אז יתגלו דברים מביכים עליה, אולי יימצא איזה הרהור כפירה קטן בלבה, או, חלילה, מעשה מביש, אולי תתגלה זלדה כאדם בעל מורכבות גדולה ואולי יימצא בה עצמה אותו ממד נסתר, סמלי, הקיים בשיריה, שעליו מדברת אטינגר.
יותר משבא הספר לחשוף לפנינו את זלדה הוא מבקש להצניע אותה. אין בו למעשה חידושים ביוגרפיים שלא הכרנו קודם, וכולו לא חלב ולא בשר, ניסיון לפשר בין מיעוט חומר תיעודי, חרדה לפרטיותה של המשוררת, הססנות מתודית וצורך לא מובן להבטיח לקורא דבר מה בעל ערך. למרות הביוגרפיה הזאת, ואולי בגללה, נותרת זלדה דמות אגדית לא מפוענחת.
