מנארצהמחשב, נבו סבוראי, הוצאת מ.ר.י
את הטקסט הזה, שנוטה אל הפסיכה מתחילתו ועד סופו, אי אפשר למצוא בשום חנות ספרים. זה טקסט שמבקש לא להתקיים אצל עובדי השטן, צרכני הספרות. ובכל זאת נכתב, נכתב כדי להיכתב, נכתב כדי להיקרא על ידי האנשים הנכונים. לא אלו הניזונים ממוספי ספרות ומרשת סטימצקי, לא סלקטורים שיצקצקו בלשונם ויגידו "לא מוכר", גם לא קהילת הניו אייג' הספרותית, שלכאורה נדמה כי אליה הוא מופנה. זה ספר שמיועד למיעוט שבמיעוט ואולי אפילו לא אליו, אלא אל כותבו בלבד.
הסיפור עומד כל כולו על מלה אחת. המלה יהוה. המלה הטעונה והמאיימת הזאת, שכילדים חונכנו שאסור לנו לשאת (יש לומר אדוני, אלוהים, או השם), מעסיקה את סבוראי יותר מכל. ובעצם אפשר להבין את סיפורו כפיענוח של המלה המצונזרת הזאת. הטענה העיקרית העולה מן הטקסט היא שהבנת התנ"ך מוחמצת עקב התעלמות מהצופן הזה וטשטושו בין יתר המהויות המופיעות במקרא. סבוראי טוען לזהות אחרת, ייחודית, עליונה בחשיבותה, גורלית להבנת קיומנו, לא מצונזרת, הטמונה במלה הזאת. הנה חלק משיר ראפ קליל המופיע בספר:
ואת שם יהוה נעלים ונדמים
כאל לא קיים
זהו שקר מושלם, הוא פשוט נעלם
חיים זה מוות
ושחור זה לבן
יום זה לילה
ודם זה אדם
מכאן יוצא סבוראי, מגולם על ידי רם, הפיקציה הספרותית שחולמת את הסיפור, לקרב עיקש, נחוש בדימויים, לא תמיד מובנים, שלפעמים חותרים במרץ אל הוויזואליה של סרטי אקשן זולים, ולפעמים נדמים כהתגלות בהר סיני, עם החברה הישראלית. את החברה הזאת הוא מדמה לאשה "הרה תמידית", היולדת ולדות מתים. את תפישת עולמה הוא מתאר כשגויה: "ישראל משמעותה לא דת גזענית שעוברת בדם... אלא שלטון הרעיון הרוחני".
המעשה הסבוראי נמשך גם מעבר למה שמכילה הכריכה, אבל קשור בתוכנו הרעיוני של הספר. היוצר אינו מנסה לשתף פעולה עם הממסד התרבותי הרקוב, עם הקפיטליזם שלו, עם המיאוס, ואפילו לא מוכן להילחם בו. הוא מדבר עליו אבל אינו מדבר אליו. גם הגיבור בסיפור, רם, החוזה את חזיונו בחלום וכשהוא מתעורר הוא נתקל במציאות אדישה ומגומגמת, אפילו מצד הקרובים אליו (אשתו, חבריו), גם הוא ויתר. אבל הוויתור הזה מעניק עוצמה, כי ברגע שוויתרת על הכל, קיבלת את עצמך, את האפשרות לחיות בתוך האוטופיה שיצרת. הנשיקה שמעניק רם לאשתו בדפיו האחרונים של הסיפור, אחרי שהיא לועגת לעולם התנ"כי שהוא חי בו, אם כך, היא נשיקת רחמים אשר נושקת בדידותו של הגיבור להבלי העולם הזה.
באופן תמוה, אי אפשר אפילו לומר על הספר הזה שהוא מהפכני. כי הדבר הבסיסי שחייב להתקיים במהפיכה הוא יחסי הכוחות של מרכז ושוליים, כלומר התנגדות לדבר שולט והצעת חלופה. סבוראי אמנם בז להגמוניה, מרחם על עבדיה הנרצעים, אבל גם עייף ממנה, ועל כן הוא פרוש. ספרו של סבוראי הוא כוכב קטן, עיקש, זנוח, הממוקם מחוץ לעולם התרבותי שאנו חיים בו.
אין כאן ספרות גדולה. כל עורך היה מאבד עניין או מחזיר את סבוראי אל מכתבתו. זהו הספר הכי לא ספרותי שקיים. יש בו פטפוט תזזיתי, מטורף, לא מגובש ולא ערוך, שמחמיץ כמעט כל היגיון אפשרי של קריאה. עם זאת, קשה שלא לאהוב את הסלידה של סבוראי מעולמם של נושכי הנשך ורודפי הבצע, מחללי התרבות הישראלית שכל עניינם בהמאסת החברה שנוצרה כאן על עצמה. סבוראי עושה את המעשה האיסיי הזה, מצד הרוח, ומבדיל עצמו מהחברה הישראלית הפגומה, המשומדת. ובאמת, לפעמים עולה הצורך לקחת את הספר הקטן הזה ולקבור אותו במדבר יהודה, הגנזך של הפרושים; אולי יימצא על ידי ארכיאולוג, או קבוצת טיילים, בדורות הבאים. |
