אנו מהלכים אחרי חיים באר בנשימה עצורה. הסקרנות בוערת בנו ולא נותר לנו אלא לנסות ולפענח את הרמזים שהוא מותיר אחריו בכל פיסקה וכמעט בכל משפט
חיים באר. הפנים הנגלות והנסתרות של כל אחד מאתנו
תצלום: דודו בכר
לפני המקום, מאת חיים באר, הוצאת עם עובד, 2007, 298 עמודים
ההליכה בין שבילי ספרו החדש של חיים באר "לפני המקום" היא מסע שאינו שגרתי. בתחילתו של מסע נדמים כל שביליו משקיפים על נוף מוכר, אלא שכל פסיעה אוצרת בתוכה תחושת חידה שהולכת ומתחדדת יחד עם תשוקת פענוח. יש לנסות ולמצוא מי משבילים אלו נכבשו על ידי המחבר, מי מהם שוכנים שם מקדמת דנא ואילו הם ההולכים ונסללים על ידנו מתוך צורך למצוא מוצא. במרוצת המסע מתחוור לנו כי כל מבוך הדרכים מוביל לשביל אחד. ועד לסופה של העלילה הכתובה משתקפים במראה זו כל צורות הפנים הנגלות והנסתרות של כל אחד מאתנו, בדמות האנשים שחיים באר מלקט ומחיה שם, כולל הוא עצמו. חלקם חיים וקיימים או היו חיים וקיימים וחלקם "ילידי רוחו ופרי דמיונו של המחבר".
חמש מדמויות אלו, כולל המחבר, שמניח עצמו לפנינו בפשטות, כמות שהוא, נפגשות בברלין לטכס עצה כיצד להנציח את זכרה של בתו של אחד המשתתפים, מיליונר ישראלי חובק עולם, חד עין, שהוגה, מכוון, מממן ומביים את המפגש. כל המשתתפים כאחת, ארבעה גברים ואשה, הם דמויות אקסצנטריות, בעלות עוצמה, ידע, דעה וכוונה, שחייהם צופני סוד וכל מהלך שלהם מובל על ידי אותו משא סוד.
חלקו הראשון של הספר הוא טרום מפגש, ואנו פוגשים בו כל אחד מהם בפני עצמו עם המחבר, מפגש עז ומשכנע, עד שמכנסם חיים באר יחדיו. וכמו בסיפור בלשי, שבו "מקטרתו וזכוכית המגדלת" הם כלי עבודה של הבלש, כליו של הבלש חיים באר הם חייו שלו, אשתו, חבריו, אישיותו, התום שבו, ידע עצום בתנ"ך, בגמרא, במדרשי אגדה, בפירושים של חסידים ומתנגדים, בספרות, בספרים בסופרים ובחייהם עד לפרטי פרטים, במהלכי ההיסטוריה על רקע השואה ואת כל אלו, כלי הפיענוח שלו, אופפת סייעתא דשמיא - הסינכרוניזציה.
ואנו מהלכים אחריו בנשימה עצורה, הסקרנות בוערת בנו ולא נותר לנו אלא לנסות ולפענח את הרמזים שהוא מותיר אחריו בכל פיסקה וכמעט בכל משפט. כל רמז נשזר בעולמות המבוך שאנו חיים בו, ודרך היצרים, התשוקות, הסקרנות, החושניות וההומור, אנו נוכחים לראות כי בכל פינה מונחת תשוקה אחת שאתה נולד כל אדם, אתה יחיה ואתה ייפרד מן העולם, תשוקת המלה.
ארבעת גיבורי הספר הבדויים הם: רפאל זוסמן, מיליונר שתעלומת מותה של בתו ומניעיו מלווים בדבקות את הסיפור; ד"ר קתרינה זיגל, מומחית לשירת אלזה לסקר-שילר, גרמנייה ששהותה שם עם חבורת היהודים אף היא שזורה בחוטי תהיות; שלמה רפופורט ביבליופיל, שכל ימיו חי את שריפת ספריתו הנדירה של אביו בליל שריפת הספרים בברלין, ומאז מבקש להתמזג עם אביו. דרך עיסוקיו וסיפוריו אנו מרותקים לספרים נדירים שחייהם, מותם ודרך השגתם הם חייו; ובילקר בולקר, פרופסור לספרות ששמו כשמן של שתי נשותיו, שהאחת מצאה מותה כסילוויה פלאת והשנייה "מיהרה להינשא לו", ובהמשך מתגלים לנו הוא ושמותיו האחרים. ארבעתם נדחפים אף הם בחייהם בתשוקת המלה. חלקם דרך חיפוש והתחקות אינסופית אחריה, וחלקם עיסוקם הוא מלים, וזאת כדי להימלט בכל דרך ממפגש עם "המלה".
לקראת סוף הספר מבהיר לנו חיים באר מיהו מי, ומה הן אותן מלים שמתדפקות או זועקות מעמקי נשמתו של כל אחד מהם. יחד עמם החידה נבנית אל פתרונה דרך סיפורי חייהם של סופרים, משוררים, רבנים, במאים, בעלי מיתוסים ומדרשים, בנו של אדמירל נאצי, יוצרים רדופים ומוסיקאים, כל אלו הם אנשים ידועים לכל או ידועים ליחידי סגולה. מפאת עושרו של ספר זה לא נותר אלא לנסות ולהתחקות כאן אחר מעט מזעיר מן הצופן שבתוכו, צופן שקיים בכל אחד ואחד, צופן המלה.
משכבר הימים לא קראתי ספר שבו הגיבורה הראשית היא המלה, והגיבורים שמככבים לצדה הם לא אחרים מאשר צירופי מלים, וכל ייעודן של הדמויות שבספר הוא להאיר זאת. אלו מלים שחלקן בסיפורים, חלקן בספרים, חלקן נעלמות או ניצודות וחלקן הושמדו. כדי לתת לקורא איזו אחיזה, חיים באר אוסף אחדות מהם בספריות נדירות, אלא שהוא מדגיש את דרכו בצטטו את חברו, שאביו מת והוא קורא לחבריו שייטלו מספרייתו ספרים שבהם יחפצו. וכך הוא אומר: "ספרייה הריהי כבן אדם, כל זמן שבעליה חי, חיה גם היא מלאה ומלוכדת, וכשבאה שעתו להסתלק מן העולם, מתה גם היא כמוהו ומתפרקת בכורח המציאות לחלקיה וכל אחד מהחלקים מתפזר למקום שתישא אותו הרוח, שם יוסיף לחיות חיים חדשים, אבל בגופו מוטבע זכרו של בעליו המקוריים".
אכן, עלילה זו מתרחשת בניסיונו הנואש של חיים באר להשלים את ספרו "מלים ללא ארץ" שמנסה להיכתב זמן רב. הוא מנסה להיחלץ מהתקיעות שהוא שרוי בה בכתיבה, ובתוך כך הוא מספר לזוסמן על ספרו ואומר: "הפעם אני כותב על ספרים, ליתר דיוק לא על הספרים עצמם אלא על התשוקה לאותו ספר אחד ויחיד הקורץ אלינו מן המסתרים שבתוכם הוא גנוז, מבהיק בחד פעמיותו האלוהית והבתולית, כמאמרו של ברונו שולץ, חד פעמיות המשתנה ללא הרף ומתגלגלת בכל פעם בגופו של ספר אחר ומתקיימת שם עד לאותו רגע מענג ונוגה בו אתה מצליח להניח ידך עליו", ספר זה שקיים באמונתנו ובגעגועינו אליו, כמוהו כגעגועינו לעצמנו, לאור הגנוז בנשמה.
לכן לא פלא כי הנאצים הכשירו את קרקע השמד בשריפת ספרים וכי, להבדיל, כל אחד מגיבורי הספר ואנו הקוראים עוסקים במצוד אחר המשמעות ו"הידיעה" החמקמקת שנושאים בקרבם ספרים אלו, אותה ידיעה בנפשנו שמיוצגת בספרים. בברלין, בכיכר האופרה שבה נשרפו הספרים על ידי הנאצים, אנו חווים עם חיים באר את "הישארות הספר" לאחר שנתכלה, שכמוה כ"הישארות הנפש" לאחר מותו של אדם. "הספרייה" של הפסל מיכה אולמן, שמופיעה על כריכת הספר ומתוארת על ידי חיים באר "עמוק למטה מתחת למפלס הרחבה, היה פעור חלל לבן, בוהק חדר ריק, חשוף, כתא גזים... לאורך הכתלים עמדו מדפי ספרים... המדפים עמדו עירומים". ואז מתאר מורה הדרך רפופורט בתיאור מצמרר ומקפיא דם את אותו לילה שבו "באה האקדמיה הגרמנית בברית הנישואין עם היטלר..."; ומסיים אותו אני מאשים באומרו "בלילה ההוא האדמה לא החרישה עוד ופערה את פיה. הגווילים נשרפו, הספריות נבלעו באדמה והאותיות פרחו באוויר".
אכן, חיים באר מנסה ללכת צעד נוסף, לפענח את החידה, את הסוד, דרך "המעבר למעבר", לשם כך הוא מעביר אותנו בתוך כל מה שמסביב, כולל הרוע, הוא מפגיש אותנו עם הקורבן ועם המרצח, ודרכם אנו פוסעים אל המעבר, כדי להגיע אל האחד, הראשית, המשותף לכולם. זה ספר שנארג ונרקם סביב משמעות קיומית שמתחקים אחריה מהדף הראשון, משמעות שמרופדת בעלילה, בדמויות, בהגיגים ובכל מה שנחוץ לספר להפוך ליצירה. ייחודו של ספר מרתק זה הוא, כי כל אחד מהקוראים מקבל אותו לתוכו עם האמת שבו, בהתרגשות, במפגש ייחודי עם עצמו ועם חידתו.
