ספר אחד לקחתי אתי לקהיר, קובץ השירים "ימי הקונסרבטוריון התל-אביבי" של אורי הולנדר, שמתלווה אליו דיסק של מוסיקה, בנגינתו. אלה הם 11 קטעים לפסנתר הקשורים בדרך זו או אחרת לשירים שבקובץ, ולו מפני שהם הוקלטו בקונסרבטוריון שהוא מדבר עליו, השוכן בסוף הרחוב שגם ילדותי שלי עברה בו, אמנם בעבר הרחוק הרבה יותר. מבחינתי, ספר שירה הוא טוב כאשר אני זוכר ממנו שורה אחת יוצאת דופן, כמו מלודיה שיוצאים ממנה בסוף קונצרט ושורקים אותה בדרך הביתה. ובספר הזה מצאתי את השורותיים הבאות: "הומוסקסואל. סברתי שזו דרגה גבוהה של פסנתרות, וגם אני רציתי". הן מסבירות, בשיר השני בקובץ, מדוע המשורר בחר לנגן בפסנתר. ואני חושב שזאת שורה חזקה, מצחיקה, ילדותית במובן של "פינת הילדים" לדביסי.
שירה יכולה להשפיע. בעקבות הספר, שמצטייר לי כאוסף של נגיעות מוסיקליות בקלידי הזיכרון, שבמקרה נוגעות גם בזיכרון שלי מרחוב שטריקר בתל-אביב, מצטיירת לי גם קהיר באופן כזה, או לפחות מה שאני מחפש בה מהבחינה הספרותית. עובדה היא שעיני נפלו על ספר שהוא כולו בסגנון דביסי. זה הספרון "שירונים בצל תמארה" מאת מוחמד עפיפי, שהיה איש ספרות מינורי שחי בצלו של הסופר הגדול נגיב מחפוז, ומחפוז אהבו ואף הספיד אותו אחרי מותו ב-1982. כל הסיפורונים שבספר (הנקראים שירונים, אבל הם בפרוזה) מספרים על גינת ביתו של הסופר, שבה האניש את העצים וקרא להם בשמות. הכלבים מדברים אליו, הפרפר; הסופרת הצרפתייה קולט כתבה כך. וזה נפלא, וזה כל כך שונה מכל הגסות הנכתבת בעולם הנקרא שלישי, שכולו תלונות על בעיות זהות ובעיות אחרות.
ואז הזדמן לידי, בחנות הספרים של האוניברסיטה האמריקאית בקהיר, קובץ רשימות של אורהן פאמוק, הסופר הטורקי: רשימות קצרות עד קצרצרות על פרטים קטנים של החיים, כגון שעון היד, כגון זיכרון האב המת; מחרוזת פנינים היפה בעיני יותר מכל הרומאנים הפוסט-מודרניים שלו. ותוך כדי השוטטות בחנות הספרים דיפדפתי בכתב העת לספרות ערבית, "בניפל", היוצא לאור בלונדון. שם, בעמוד נסתר, יש רשימה שמיד עם קריאת שורותיה הראשונות אמרתי בלבי שאעשה הכל כדי שתתפרסם בעברית. הכותב הוא האינטלקטואל הפלשתינאי עיסא ג' בולאטה, ורשימתו הנושאת את השם "ספרים ואני", היא ממואר טהור ורב תום על הספרים והטקסטים שעיצבו את חייו, החל מילדותו בירושלים המנדטורית: זיכרון ספרים וזיכרון ספריות, בלי בלבולי מוח אדוארד-סעידים על "אוריינטליזם". מרחוב שטריקר בתל-אביב ועד קהיר, הכל זועק עכשיו שהגיע הזמן להשליך את זיופי התיאוריות ולחזור אל פינת הילדים.