קובץ שיריו של נתן אלתרמן, "שמחת עניים", הוא יצירתו השלמה ביותר והחידתית ביותר - ואולי גם ספר השירים המרתק ביותר שהוציא מתחת ידו משורר עברי במאה הקודמת. לרגל פרסום מחקרו של עוזי שביט על הספר, חוזר אברהם בלבן אל שירתו של המשפיע במשוררים, ואל השיעורים שהעביר (או לא העביר) עליו נתן זך בשנות ה-60
איור: מיכל בוננו
לא הכל הבלים והבל - החיים על קו הקץ על פי אלתרמן
עוזי שביט. הוצאת הקיבוץ המאוחד, 304 עמ', 86 שקלים
באמצע שנות ה-60 של המאה הקודמת התמזל מזלי להשתתף כסטודנט בהרצאותיו של נתן זך על השירה העברית הצעירה (מי שזוכר זוכר: בניין גילמן באוניברסיטת תל אביב, האולם מלא סטודנטים וסטודנטיות נרגשות, אחרי השיעור ממתינים כמה פרחי משוררים להראות לזך את שיריהם). זך הצעיר לא היה צריך להבהיר כי נתן אלתרמן כלל איננו משורר בעיניו: זה היה מעין קוד סמוי בינו לבין קהל שומעיו הנלהב. כולנו הכרנו את "הרהורים על שירת אלתרמן" שלו, והיה ברור מאליו כי אם כך וכך שיעורים מוקדשים לשירי רטוש, אז אלתרמן בחוץ, ואם כך וכך שיעורים מוקדשים לשירי עמיחי, אז אלתרמן יוק.
אחרי שנים, כשהגיע זמני לכתוב עבודת דוקטורט, היה לי ברור מאליו שאכתוב על זך ובני דורו, ועל איך הם מרדו, איש איש בדרכו, באלתרמן. העיון היסודי בשירי אלתרמן, שהתחייב מהצעת מחקר זו, חשף לעיני משורר גאון. שלוש שנים עבדתי על המחקר הזה, ובסיומן, בניגוד לכל היגיון מעשי, הגשתי הצעת מחקר חדשה, שעניינה ספר השירים הראשון של אלתרמן.
הסיפור ידוע: בפרץ בלתי מצוי של יצירתיות פירסם אלתרמן בסוף שנות ה-30 ותחילת שנות ה-40 שלושה ספרי שירה ששינו את פני השירה העברית. מאז הופעתם נהפכו מחזורי שירים אלה ("כוכבים בחוץ", 1938; "שמחת עניים", 1941; "שירי מכות מצרים", 1944) למקור בלתי פוסק של פרשנות ומחקר. החידתיות התימטית של השירים, בצד השכלול המושלם והאפקטיביות המכשפת שלהם, גרמו לכך שהעיסוק בהם לא פחת גם 50 ו-60 שנה אחרי הופעתם. לפני ארבע שנים הקדיש חוקר הספרות עוזי שביט ספר שלם ל"שירי מכות מצרים" ("שירה מול טוטליטריות", אוניברסיטת חיפה וזמורה-ביתן). כעת הוא מפרסם מחקר משלים שעניינו "שמחת עניים" - בלי ספק יצירתו השלמה ביותר והחידתית ביותר של אלתרמן, ובלי ספק ספר השירים המרתק ביותר שהוציא מתחת ידו משורר עברי במאה הקודמת.
הניסיונות לפרש את "שמחת עניים" החלו מיד עם הופעת הספר. השילוב שיצר בו אלתרמן בין מערכת יחסים נסערת של אוהב מת המתגעגע אל אהובתו החיה מצד אחד, ושל סיטואציה ריאלית יותר של אהובה הנמצאת בעיר נצורה העומדת ליפול לפני אויביה מצד שני, כמו גם המיזוג בין לשון אישית ביותר ללשון רוויית רמיזות לטקסטים יהודיים מסורתיים, עורר שאלות בלתי פתורות באשר לזהות הדמויות המרכזיות (האם הדובר מייצג את רגשותיו האפשריים של אדם מאוהב? של אלוהי ישראל? האם האהובה היא אשה אהובה? האם היא מייצגת את עם ישראל?). גם הזיקה למאורעות הזמן העלתה שאלות רבות: האם קשורה השירה הגדולה הזאת, שנכתבה ב-1940, לשואת יהודי אירופה, או שעיקרה במערכת היחסים שבין אוהב ואהובתו, כפי שמעידים הקשרים הרבים לספר "כוכבים בחוץ"?
שביט מכיר היטב את הסיבות לשפע הפרשנויות הסותרות של השירים, ואינו ממהר לגשת לטקסט עצמו. בפרקיו הראשונים של הספר הוא עוסק בעמדותיו המוצהרות של אלתרמן (ברשימות שפירסם ב-1939) בדבר שליחותם של המשורר ואיש הרוח בימים של ערב מלחמה או מלחמה ממש. רק אחרי שהוכיח כי, בניגוד ללאה גולדברג ולאברהם שלונסקי, אלתרמן גרס ששירה טובה היא גילוי נאמן של כל פעילות אנושית - בין אם מדובר באהבה, בין אם במלחמה - עובר שביט לשירים עצמם. מהלך פרשני-רטורי זה מציין את הספר כולו: שביט קושר את השירים לתקופה שבה נכתבו. הוא אינו מסתפק בקשרים אפשריים כלליים למלחמת העולם ולשואה, אלא מנסה להבין את השירים בהתאם לזמן המדויק שבו נכתבו, חלקה השני של 1940, ולאופטימיות הזהירה ששררה אז על רקע כישלונות הגרמנים להכריע את אנגליה.
אופיינית לא פחות היא הדרך הזהירה שבה עוסק שביט בהמשך בכותרת היצירה, ובשלל המשמעויות היהודיות והנוצריות שהיא מעלה, לפני שהוא מסיק שהישועה המתרמזת בשיר הסיום נתפסת "כאירוע בעל משמעות היסטורית, ולא כאירוע אסכטולוגי המסמן את קץ ההיסטוריה" (עמ' 40). באותה זהירות הוא עוסק בפרקים הבאים בזהותו של הדובר ("איש לא חי הולך", ולאו דווקא "המת-החי"), ובמשמעויותיהם הגלויות והאלגוריות של הדובר ושל אהובתו. ברוח הפרשנות שהציע ל"שירי מכות מצרים" (הספר ראה אור אמנם ב-1944 אך שיריו הראשונים פורסמו לפני "שמחת עניים"), מציע שביט לראות בפרקיה השונים של "שמחת עניים" מאבק על נפש האשה, הנמשכת "אל עוצמת הכוח הגברי הגויי הכובש - אל בני חם המקוללים, אל הפרא האמיץ והזקוף, אל הסכין הפאלי המבריק" (עמ' 85).
פרשנות זו מאפשרת לו להציע פירוש חדש לכמה וכמה שירים שעיקרם, לדבריו, הקסם המהפנט של האויב - ובעיקר לשיר "קץ האב". השיר הזה, שעל גדולתו לא עירער איש, עורר תמיהות רבות בכל הקשור למקומו בקומפוזיציה ובמבנה העלילתי של היצירה. שביט רואה אותו כציר מרכזי ביצירה: "אם מהלך היצירה כולה הוא מחולשת דעת לנחישות, מפסיביות לאקטיביות ומניתוק ופירוד לאחדות מחודשת - שיר זה הוא שיאו של המהלך הנפשי כולו" (עמ' 180).
במלים אחרות, הדובר מגייס כאן לעזרתו את דמות המופת של האב, במאמץ להניע את האשה האהובה לפעולה. זכר האב ממחיש לאשה כי חולשת דעת ורפיון ידיים כמוהם כבגידה. מכאן אכן מתחולל שינוי בדמותם של הגיבורים, ועם השינוי הזה עולה לראשונה אפשרות של ישועה. ישועה זו חותמת את היצירה: "נחישותם של האחים וגבורתם ומלחמת הקיום הנואשת של האם להצלת הבן (...) כל אלה יחד מחוללים את הלא-ייאמן: את הניצחון על הצר והאויב, שהוא גם ניצחונו של ארוס על תנאטוס, ניצחון החיים על המוות" (עמ' 207).
שביט מביא כאן מחקר מפורט ויסודי, שבו ניתוחים אינטרטקסטואליים (זיקת השירים לטקסטים יהודיים ונוצריים מסורתיים, כמו גם לנאומים פוליטיים בני הזמן) משתלבים היטב עם דיונים במערך המוטיבי של היצירה ובמבניה הפרוזודיים. בכל נושא ונושא הוא סוקר פרשנויות קודמות ואינו מהסס לקבוע עמדה ברורה באשר לפרשנויות אלה.
בדרכו השקולה, הלא-מתלהמת, מנסה שביט לחשוף ולהאיר את כל פינותיה של יצירה אפלה זו; בכך יתרונו הגדול של המחקר שלפנינו ובכך גם חולשתו. הניסיון למקם את שירי "שמחת עניים" בהקשרם ההיסטורי המיידי ("החרפה המוקעת על גבם של רבבות אחים היא ... חרפת צרפת ואנגליה של מאי-יוני 1940", עמ' 163 "דומה שהשיר 'ליל מצור' משקף מאין-כמוהו את תחושת הימים הגורליים של סוף יוני ויולי 1940, הימים שבין נאום 'שעתם היפה ביותר' לראשית 'הקרב על בריטניה', עמ' 193) חושף אולי את "משמעות" השירים אבל לא פעם מפחית מעוצמתם, הטמונה בסמליותם המכשפת, הבלתי ניתנת לרדוקציה אלגורית פשוטה, חד-משמעית. שביט מודע לסכנה זו בהזדמנות אחרת, כשהוא מנסה לפרש את משמעות החולד והעיט, ומסכם כי "בשני המקרים (...) נותר היסוד החידתי, המסתורי והחד-פעמי של האימז' החי, שלא ניתן 'לתרגם' אותו תרגום מלא לשפה מושגית, ומכאן הכוח הסוגסטיבי של האימז'ים האלה במסגרת היצירה השלמה" (עמ' 93).
כתבתי קודם לכן כי שלושת ספרי השירה הראשונים של אלתרמן שינו את פני השירה העברית; מן הראוי לתקן ניסוח זה ולומר, כי ספרי שירה אלה שינו את פני הספרות העברית. השפעת אלתרמן על שירת דור הפלמ"ח ידועה ומוכרת. קריאתו של שביט בשירי "שמחת עניים" מזכירה לקורא את החוב העצום שחייבים לו גם מספרי "הגל החדש", בעיקר עמוס עוז וא.ב יהושע. המיזוג המתקיים ביצירתם בין האישי לפוליטי, בין דחפי ההרס והמוות של הגיבורים לבין דחפים דומים המציינים את המערכת הפוליטית, נלקח היישר מדפי "שמחת עניים" (חקר הספרות עדיין לא עסק די בדמיון הקיים בין עולמו של עוז לעולמו של אלתרמן).
הספר מומלץ בחום לאוהבי שירה בכלל ולאוהביה הרבים של שירת אלתרמן בפרט, גם כדי לקרוא מחקר מקורי ויסודי ביותר - וגם כדי לשוב ולהיזכר ברגעי השיא של השירה העברית במאה ה-20.
"שמחת עניים"
הקובץ "שמחת עניים", הנחשב לאחד החשובים ביצירתו של נתן אלתרמן (1910-1970), הוא השני משלושת קובצי השירה הראשונים שפירסם אלתרמן בסוף שנות ה-30 וראשית ה-40: השניים האחרים הם "כוכבים בחוץ" (1938) ו"שירי מכות מצרים" (1944)
