"תגיד לגו". "לגו". "יופי". "עכשיו, רועי, תגיד לידה". "לידה". "מצוין. בוא ננסה מלה חדשה היום. מה אתה אומר, רועי?" "בסדר". "בוא ננסה להגיד לוליין". "לו...איין". "בוא ננסה שוב, טוב?"
תגיד למד, רועיקי, למד. כל-כך פשוט ואוורירי. למד. גלגל את הלשון פנימה, גע בעדינות בחיך. דמיין שהלשון מקופלת כמו אגרוף ושחרר אותה בנשיפה. פתח את האגרוף, מאמי, אל תכווץ. תגיד למד.
"בוא נגיד לא". "לא". "יפה. עכשיו בוא שוב נגיד לידה". "לידה". "מעולה. עכשיו תגיד לבנדר". "ל...בנדר". "יופי. אני רואה שעבדתם יפה השבוע".
תסתכל עלי, רועיקי, אל תתבייש. אם אתה רוצה שנלך רק תגיד. מספיק שתסתכל עלי פעם אחת ותגיד, אמא, אני רוצה ללכת. תגיד שנמאס לך כבר מחנוך הקלינאי תקשורת. תגיד שמזמן אתה כבר יודע לדבר ולא צריך שילמדו אותך בגיל שתים-עשרה.
אתה מחייך, רועיקי, אמרת "לב" בלמד מלאה ומשוחררת שהספיקה לעוף לפני שהפה נסגר על הבית.
תן לו לומר "לב", שוב ושוב, שיתרגל לפחות ללמד אחת. הרי הסברת לי כמה הלמדים שונות זו מזו, ואיך סוג הלמד נקבע לפי מה שבא לפניה ואחריה.
"תגיד לוליין". "לו...איין". "תגיד לול". "לא".
למה אתה עושה לו את זה? למה אתה מחליף את המלים כל-כך מהר? הרי בכל מלה זו ממש למד אחרת, והנה אתה מחליף ביניהן כמו להטוטן שמתרברב בפני קהל. למה לא נעצור על מלה אחת? למה לא נאמר אותה פעם אחר פעם? אתה הרי יודע שהכי קשה לו עם הלמדים בסוף מלה. אתה יודע כמה קשה לו להדביק את הלשון בשביל הלמד האחרונה.
עכשיו אתה צוחק ומסתכל עלי. אני מנסה בכל הכוח שהחיוך שלי יקיף אותך באהבה, שיחמם אותך מבפנים. אבל אתה שוב מרצין ברגע, כאילו נפגעת ממשהו.
תגיד שאתה סולח לי, רועיקי, תגיד שאתה סולח.
ב
עוד מעט היא תצא. תיתן בו מבט ארוך ומצפה. הוא לא יאמר דבר, אולי רק "מה?", והיא תגיד, "שום דבר, רק אל תשכח לתת למוזאיקה להתייבש, תארוז אותה בסוף".
"בסדר", הוא יאמר בנימה משתדלת, "אבל את הכלים אפשר כבר לארוז, לא?" ומיד יתקן את עצמו: "חוץ מהמברשות הרטובות כמובן". "זה כבר לא משנה, תסדר איך שאתה רוצה".
והיא אוספת את הכלים בעצמה ומכניסה אותם לתוך אחד הארגזים שהשאירו המובילים, במין סדר שברור רק לה. קודם מגלגלת את רשת הלולים, אורזת את שקיות החול ואוטמת את קופסאות הדבק. אחר-כך מצמידה באיזולירבנד את הצבת והפטיש ואת חותך הזכוכית. ולבסוף מקבצת את חלוקי הנחל, את החצץ, את החרוזים ואת שברי הצדפים לערמה אחת, כאילו היו שאריות של צלחת ענקית שהתנפצה זה עתה לרסיסים ברעש מחריש-אוזניים.
"תעזבי, אני אעשה את זה, את תאחרי להסעה".
היא מסכימה שבאמת מתחיל להיות לה קצת לחוץ בזמן, אבל בכל-זאת ממשיכה לארוז בדייקנות מחושבת. בניסיון נוסף לפייס הוא מגיש לה את אחד הסרגלים ששכחה, והיא מבקשת שבינתיים יסדר בתיקייה את התווים של שוברט.
"הם ממוספרים", קולה קוצב את הזמן בדחיפות, "רק צריך לדחוף לקלסר". הוא מפלס לעצמו דרך בין הארגזים בסלון אל המרפסת, שחסומה כולה על-ידי פסנתר הכנף שרופד בשמיכות ישנות והוכן להובלה, ורק צמרות הבניינים האפורים של תל-אביב נשקפות מעליו, מנוקדות במאווררים של מזגנים, אשר משווים לבניינים מראה של מפלצות מרובות עיניים. התווים מונחים על אחד הארגזים בפתח המרפסת, ובעודו מסדר אותם הוא קורא מן הדפים מלים שלא אומרות לו דבר: האנדנטה בדו מז'ור, הסונטה בלה מינור, ה-Valses Nobles וה-Valses Sentimentales, פנטזיית הנודד.
ולפתע הוא שם לב שהיא מביטה בו שוב, מרוככת מעט, והוא יודע שזה הזמן שלו. עכשיו. בלי לחכות. פשוט לחבק אותה ולומר שיהיה בסדר. שהם חזקים מהכל. אבל מבלי להתכוון הוא אומר: "מה?" ואחר-כך, "מה עשיתי עכשיו?" ולבסוף גם, "מה את מסתכלת ככה?" והחיוך המרוכז שלה נמהל באנחה קצרה, שבסופה היא פולטת: "שום דבר, כבר אסור להסתכל?"
וכבר היא נעלמת בין הארגזים בסלון, והוא הולך אחריה
ומתעקש: "נו, תגידי משהו". אבל היא ממשיכה במסדרון ונכנסת לחדר-האמבטיה ונעמדת מול המראה. והוא בפתח, מבחין בבבואתה האומרת שאין מה להגיד, רואה איך היא מרימה את שערה ואוספת אותו לקוקו, כמו שהוא הכי פחות אוהב, וקושרת בגומייה עבה מקטיפה שחורה. בשתי אצבעות היא מגהצת את הקמט שבין עיניה, ובמקומו מיד נבקע חריץ עמוק יותר. אחר-כך היא מהדקת את הכתפיות של החזייה מבעד לשמלה ומצמידה את שדיה הרחוקים זה מזה.
"הבית-שחי שלי נראה זוועה", היא אומרת, אבל מחליטה לא לגלח אותו. עכשיו היא מחזיקה את בטנה מול המראה וממששת אותה ללא הרף במעגלים חוזרים-ונשנים.
הוא מסיר את המבט, גם ממירה וגם ממירה-שבמראה, לכאורה סופר את אריחי הקרמיקה שמפרידים בינן לבינו, אך למעשה מרגיש אותן כאילו מתוכו: בוא תיגע, תניח יד על הבטן, תרגיש אותנו, שים ראש, אולי אפילו תוכל להרגיש את התינוק. והוא ממשיך לעמוד מולן, קפוא ומבויש, ורק כשהסירו את ידיהן מבטנן שב להביט בהן עוד דקה ארוכה, איך הן מפזרות את השיער ושוב אוספות לקוקו, כמו שהוא הכי פחות אוהב, מורחות איי-ליינר דק ומטשטשות עם צמר-גפן מגולגל, מושחות שפתון אדום ומשאירות על חתיכת נייר טואלט טביעות שפתיים, שאינן שפתיים חושניות, אלא נראות יותר כמו שני כתמים דהויים חסרי-צורה, כתמי עגבנייה או סלק. תמיד רצה לשאול אותה אם לשים אודם ולמחות אותו מיד אחר-כך זה לא בדיוק כמו לא לשים אודם מלכתחילה, אבל ידע שעכשיו זה לא הזמן המתאים.
ואחרי כל הסידורים האלה היא יוצאת מחדר-האמבטיה לסלון, עכשיו המבט שהיא נותנת בו קצר וחסר-פשרות, תובע את שלו בפעם האחרונה. והוא, שרק צריך להרים כלפיה את עיניו, מורח את מבטו על הארגזים הרבים שלמרגלותיה, ובזווית הלב מרגיש איך העיניים שלה מזדגגות ממנו באיטיות, נעלבות וכועסות.
והנה היא עוברת דרכו מבלי להסתכל ואוספת את התיקייה עם התווים. נעצרת במטבח ופותחת את המקרר מתוך הרגל, מעיפה מבט ומסננת, "אין כלום בבית", וסוגרת. לבסוף היא חוזרת ונעמדת קרוב אליו ואומרת שהיא תשתדל להתקשר כמה שיותר, ובינתיים כדאי שינוח קצת אחרי הבוקר המטורף הזה בבית-חולים, ובכלל, לא יקרה כלום אם הוא יחזור לבקר את אבא שלו רק בערב.
היא מרפרפת בשפתיה על לחיו, הוא יודע שזה הניסיון האחרון שלה לפלות רוך מהזיפים הדוקרים שלא הספיק לגלח, מחבקת אותו ומשעינה את הראש על החזה שלו. איכשהו, כשהתחבקו, תמיד היו אצבעותיה מגיעות לצווארון שלו. הוא כל-כך אהב את זה, אפילו לא ידע למה. לפעמים חש איך היא מפוררת את הכעס שלו בין האצבעות שלה. וגם עכשיו, מתוך הרגל, היא ממוללת את צווארון חולצתו, אלא שהפעם, ככל שאבה להתפייס, הלב שלו נסגר. "שניהם יהיו בסדר", היא אומרת, "אל תדאג, עוד כמה ימים הכל יסתדר". היא משתהה רגע, מקווה שאולי הידיים שלו ייכרכו סביבה, אולם זרועותיו נשארות תלויות לצדי גופו, תפורות בחוטים רופפים לכתפיו. והיא נסוגה ממנו והולכת להביט במראה שבכניסה, מפזרת את השיער, מוחה כליל את השפתון בלשונה
ובאצבעה, ויוצאת.
ריח חריף של דבק ולכה עמד באוויר הלח. המדף המצופה מוזאיקה נשען אל הקיר באלכסון. השמש הציפה את הדירה בכתמים בהירים של אור, אבל הסלון נותר חשוך מעט בשל הארגזים הרבים שנערמו במרכזו. נשארו רק עוד כמה דברים לארוז עד שהרצל והמובילים יגיעו. אבל אחרי שסגר עם מסקינגטייפ את הארגז שמירה כתבה עליו "מצעים", התיישב יונתן במסדרון צר שיצרו שתי ערמות של ארגזים מוכנים להובלה. הוא הריץ בראשו את כל הסידורים שנותרו לפני שיסגרו סופית את המעבר מתל-אביב למושב. הוא צריך להתקשר לעירייה לבטל את הוראת הקבע לארנונה. את תו החנייה האזורי ישמור כמובן, למקרה שיבואו לבלות מדי פעם בעיר הגדולה. הוא צריך לקרוא את המונה בארון חשמל ולהזמין פירוט שיחות של קו הטלפון. אחר-כך יקפוץ לבקר את אבא שלו באיכילוב. אתמול בלילה זינק לו החום ואמא שלו החליטה לא לקחת סיכונים ולאשפז אותו. יונתן התייצב שם על הבוקר והבטיח לחזור שוב לקראת אחר-הצהריים. משם הוא יוכל לקפוץ לבעל הדירה, למסור את המפתחות, ולסגור סופית את החשבון ביניהם אחרי שיחשבו את הפרשי הדולר. לא מוותרים אלה, חשב לעצמו, על כל שקל הם ירדפו אותך איפה שלא תהיה.
הוא דאג להודיע לחברת הכבלים על ניתוק. הטכנאי צריך להגיע מחר בצהריים לאסוף את הממיר. הקרציות האלה החזיקו אותו שעות על הקו וניסו לשכנע אותו שיעביר את המנוי לבית החדש. שלוש שנים הם מחוברים לכבלים ולא דיברו איתם מלה. פתאום מציעים להם עולם ומלואו: ערוצים מכל העולם, מחולקים לקטגוריות ברורות בריאות, היסטוריה, אופנה, ספורט, מוזיקה, נשיונל ג'יאוגרפיק. יש להם ילדים? בדרך? נו, אז יש ערוץ חדש שנקרא ערוץ ההורים. "ואפילו", כך אמר הסוכן בטלפון, "ערוץ החיים הטובים", ואת הכל יקבלו בחצי מחיר ממה ששילמו עד עכשיו.
אבל מירה רצתה שינסו איזו תקופה בלי טלוויזיה, בעיקר כדי שהתינוק-שבדרך לא יתנוון להם כל היום מול המסך. "גם לך זה לא יזיק", אמרה לו לפני כמה ימים, "אולי תיגמל קצת מהצקצוקים שלך". והוא ידע איך היא לא סובלת שהוא יושב מול החדשות ומצקצק בלשונו על כל האסונות מהארץ ומהעולם, מה גם שפעם היא הזהירה אותו שלא יהפוך להיות אחד מהאנשים האלה, המצקצקים, שכל החיים שלהם יושבים מול החדשות ועושים צו-צו-צו מול המסך, בלי שפעם אחת הם חושבים להשתתף באיזו הפגנה או לעשות משהו בשביל לשפר את המצב.
הוא גם חייב להרים טלפון למשרד. בגלל המעבר הזה הוא מתעכב עם הגשת דו"חות רווח-הפסד ודו"חות המאזן, שאחריהם עוד יצטרך להכין במהרה דו"ח תזרים מזומנים. בטח היום כבר יתחילו לשבת לו על הראש לקראת ישיבת ההנהלה בשבוע הבא.
אבל משהו בכל-זאת עצר בעדו. היה נדמה לו ששכח משהו. לא סתם משהו. איזה דבר בעל חשיבות עליונה. אולי אפילו משהו שהמעבר לא יוכל להתבצע בלעדיו. הוא הסתכל סביבו. דפי התווים של מירה נותרו פזורים על הרצפה ומשכו את תשומת-לבו; חלקם מלאים בתווים מודפסים, אחרים מסומנים בכתב-ידה החד. הוא ניסה לקרוא בהם כמו היו כתב סתרים מסוג מסוים או איזה צופן שהשאירה במיוחד בשבילו. אך הוא הבין רק כמה הערות שוליים שרשמה בצדי הדף, למשל, "כאן צריך מעבר אחר", או, "תפסיקי לחקות את שוסטקוביץ'", או, "מה שוברט היה אומר על זה?" ליד התווים היו פזורים ספרים אחדים על מלחינים מחנות יד-שנייה, רומאנים שלא ראה אותה קוראת מעולם, וגם כמה ספרים, שרק היום בבוקר הקפיצה לה רינת המכנה את עצמה 'רישיקה' מאז שחזרה משהות ממושכת בפונה שבהודו - אחרי שמירה התקשרה אליה כדי לספר לה על תוצאות הבדיקה אצל דוקטור קליין.
כל הדרך חזרה מן הבדיקה הוא לא דיבר, אפילו שהיה לו הרבה מה לומר. עשרים דקות עשו רונדלים סביב הבית בשביל למצוא חנייה, עד שסינן: "נשבר הזין מהעיר הזאת", וזרק את הרכב במקום חנייה שחצי ממנו הוא אדום-לבן. מירה ניסתה להגיד משהו, זה נראה לה קצת יותר מחצי, אבל הוא אפילו לא ענה. בהתחשב במצב-רוחו, הוא מצא שזה הדבר הכי הגיוני לעשות. הרי לפקח לא יהיה לב להדביק לו רפורט, לא אחרי יום כזה.
ברגע שנכנסו לדירה אמר שהוא נורא עייף והלך להשתרע על המיטה בחדר-השינה. מירה התלחששה בטלפון, אבל לא היתה לו בעיה לזהות שהיא מדברת עם רישיקה. פתאום כל מלה שנייה של מירה הפכה להיות "מקום" או "מובן". הוא שמע אותה אומרת: "אני מרגישה את זה מהמקום הכי נקי", ומיד אחר-כך, "במובן העמוק ביותר אני יודעת שהעובר בסדר".
הוא רתח.
לאחר רגעים אחדים הוא ניער מעליו את השמיכה.
מהתשובות של מירה הוא הבין שרישיקה הבטיחה להקפיץ לה את אחד הספרים של אושו, ועכשיו הוא מחזיק אותו בידו ורואה את הכריכה, שכתוב עליה: "על מוות, על מיתה, ועל חיים קודמים", ובגב הספר מופיעה תמונה קטנה של אושו מביט בו במבט חודר ופולשני.
הוא הניח את הספר חזרה, כאילו הוא כתוב בשפה זרה, אבל שב והרים אותו ופתח באחד העמודים האמצעיים: "כאשר אנו רואים מישהו בסביבתנו מת אנחנו חושבים שהאדם אינו קיים עוד, כי אדם נוסף מת. איננו תופסים כי האדם פשוט התאדה, כי נכנס לדקיקות, ואז נערך ויצא למסע חדש כי הוא טיפה אשר התאדתה רק כדי לחזור ולהיות שוב טיפה..." הוא הטיח את הספר על הרצפה משום שכבר ראה בעיני רוחו איך בעוד כמה ימים מירה תשב בבית החדש ששכרו במושב, ותסביר לו שהטיפה שהיתה לה בבטן התאדתה רק כדי לחזור ושוב להיות טיפה, והם צריכים לנסות עכשיו פעם נוספת, כי הם חייבים-פשוט-חייבים לתת לעצמם הזדמנות שנייה.
אבל יותר מכל מרגיז אותו שהיא תגיד שהכל קורה לטובה, ואולי אחרי כמה ימים היא כבר תהפוך את חדר-הילדים שתכננו לאולפן הקלטות. היא תכניס לשם את הפסנתר שלה ושולחן כתיבה גדול ומערכת סטריאו ומחשב, ובכל פעם שהוא ירצה להיכנס ולגלוש קצת באינטרנט, הוא יראה עמודות וקווים של מוזיקה דופקים ונושמים על הצג, כאילו בתוך המחשב כלוא היצור החי שפעם היה בבטן שלה.
על מדף המוזאיקה, שתכננה לשים עליו צעצועים בשביל התינוק, היא תניח עכשיו חוברות תווים ודיסקים של שוברט וספרים של אושו, שעוד ממשיך לנעוץ בו מבטים חטטניים מגב הספר הקמוט. גבר זר התנחל בבית שלו ועושה בו כבשלו.
הוא לא יכול להמשיך כאילו כלום. אי-אפשר להעמיד פנים. גם אם ימשיך לארוז את קופסאות הדיסקים שריפדה בבדים, עדיין יראה את סטראווינסקי ומוסורגסקי שלה מלגלגים בהתנשאות על אריק איינשטיין ושלום חנוך שלו. הוא יכול להתחיל לארוז בזהירות את אוסף המסגרות הקטנות שמירה הצליחה לאסוף עם השנים, אך שוב מציק לו שהיא התעקשה לא למלא אותן בתמונות, כי ככה היא אוהבת להשאיר אותן, מסגרות ריקות. ואף שהמוזאיקה עוד עמדה לייבוש זמן-מה, הוא ייחל בלבו שכל החלקים יתפרקו בדרך; שהצדפים שהדביקה יחזרו לים, שהזכוכיות ששזרה יחזרו לחול, ושכל החול שפיזרה בין התזרות יחזור לקו החוף.
גם הוא קיווה לחזור. הוא רק לא ידע בדיוק לאיזה זמן ולאן. ובעיקר היה לו ברור, שבניגוד למירה, הוא לא יוכל להמשיך סתם ככה כאילו דבר לא קרה, ושמבחינתו זה יהיה שקר גדול להתעלם מן ההשלכות שעוד יבואו, שכן בדיקת האולטרסאונד הראשונית שעשו אתמול רק העניקה תוקף אובייקטיבי לחששותיו הפרטיים, שזו לא "בסך-הכל תקופה של דעיכה זמנית בזוגיות שלהם", כמו שמירה אומרת, אלא משהו מהותי קורה להם ביחסים. וכשדוקטור קליין כבר החל לבצע את הבדיקה ואמר, "עוד לא רואים דופק", אבל מיהר להוסיף שעוד מוקדם לדעת, הרגיש יונתן שהוא-עצמו כבר ידע מזמן, הוא-עצמו בכלל לא הופתע.
היא ישבה על הכיסא הגדול וחיפשה אותו בשני השקדים שלה, אבל הוא זיפת את עיניו והסתכל רק לכיוון המסך. הנקודות השחורות והלבנות על הצג הזכירו לו טלוויזיה שאין בה קליטה. העובר, שדוקטור קליין הקיף בעיגול, נראה לו כמו כתם אקראי ככל שאר הכתמים על הצג. מירה הושיטה לו יד, והוא החזיק את האצבעות שלה ברפיון, רק כדי לא לעשות סצנות ליד הרופא. דוקטור קליין הגביר את עוצמת הרמקולים, אך גם משם נשמעה רק אוושה מונוטונית. יונתן ידע שכשיש דופק אמורים לשמוע רעש שמזכיר שעטת סוסים.
"עוד כמה ימים תחזרו ונעשה בדיקה חוזרת", אמר לעברו דוקטור קליין, "זה קורה מדי פעם, אתם רק בשבוע שביעי, עוד קשה לראות". ויונתן הנהן, אבל חשב לעצמו שהוא כבר ראה את כל מה שהיה צריך לראות.
הדבר היחיד שהצליח לחשוב עליו עכשיו הוא שהם צריכים להסתיר את כל העניין, אפילו מכמה חברים קרובים שכבר סיפרו להם על ההיריון, אפילו מדוקטור קליין. והנה הרופא מתבונן בו מבעד למשקפיים, לכאורה מרגיע, אך למעשה משתתף בצערו. הוא בטח מבשר לאינספור זוגות שמשהו לא דופק. הוא בטח יודע עוד לפני הבדיקה אצל מי זה ידפוק ואצל מי לא. הוא הרי יכול להבטיח שזה שום דבר, אבל הוא בוחר לשתוק. אולי כבר למד להבחין שישנם מקרים שהם עניין פרטי של הילוד, למשל, שהעובר זקוק לרגע אחד נוסף לפני שהוא נכנס אל תוך ההוויה, או אולי הוא אפילו קצת מהסס לפסוע אל החיים, ממש כמו שמתעכבים עוד שנייה לפני שטובלים בנהר קפוא, פלג גוף תחתון בתוך המים צוהל ורוקד, ופלג גוף עליון בחוץ רועד מפחד, מתאבן, ואז, באבחה אחת, הראש צולל פנימה אל המעמקים, ופתאום החיים מכפילים את עצמם עשרת מונים.
אבל אצלם, כך הוא מרגיש, לא מדובר בחשש טבעי לקראת צלילה עמוקה, אצלם זה יותר כמו סירוב מוחלט לקפוץ, כישלון קולוסלי, מפלה. והעובדה שעכשיו דוקטור קליין ממשיך להסביר להם איך כל שאר הדברים תקינים, רק הופכת את העניין לאבסורדי ומגוחך. מה יעזור לו אם שק ההיריון השתרש בתוך הרחם? מה זה חשוב שגודל העובר נורמלי? מה אכפת לו ששק החלמון קיים? הרופא יושב מולם ומזכה את ההישגים שלהם בנקודות, אחרי שהובסו בנוקאאוט. "אתה רואה את העובר?" קרנה אליו מירה.
"כן", הוא שיקר, "אני רואה", ונתן לאצבעותיה להישמט מכף ידו.
מירה שאלה את כל השאלות, דקדקה עם דוקטור קליין על קוצו של יוד, כאילו שמכל הפטפוטים האלה יבקעו דפיקות הלב. הוא היה מהופנט מהמסך ולא הקשיב להם. הוא הרגיש שהעובר מונח בתוכה כמו חפץ. כתם על הצג. הדופק החסר שלו פעם בתוכו חזק יותר מתוף תהלוכות. זה בעט לו בתוך הבטן. לא היו לזה עיניים. לא פה, לא אף, לא לב. אבל היתה לזה נוכחות חיה, כמעט כמו שאר החפצים של מירה שפעם היו בשבילו מקור עז למשיכה, ועכשיו הוא רואה בהם מעמסה. הפסנתר ושוברט ואושו והמוזאיקה, כולם דברים מתים שהיא מנסה להפיח בהם רוח חיים. ובין כל ערמות הארגזים שלה, שחסמו את זרימת האוויר, חש יונתן צורך עז לצמצם את נוכחותה בדירה, שהתעצמה מרגע לרגע, בייחוד לאחר לכתה.
הוא קם והחל לדחוף את כל הארגזים של מירה לפינה אחת של הסלון, ורק אחרי שסיים להפריד בין הערמות, שלו ושלה, הוא שם לב שסידר את הארגזים שלו במרפסת, סמוך לפסנתר הכנף שלה, ולכן שב לגרור אותם לקצה האחר של הסלון, ובכל פעם שדחף ארגז עבר ליד הספר של אושו, שנראה כמו אוהל קטן שהקים לו המכשף מן המזרח, אשר מבטו עדיין נראה לו צר ומתנשא, ובעיקר קבוע ולא מרפה, כאילו ידע עליו איזו אמת שחרגה מסך פעולותיו ורגשותיו. וכשסיים להקים מן הארגזים מגדלי פיזה מטים לנפול, התיישב במרכז הסלון בין שתי הערמות המבוצרות, כמו בשטח הפקר, ומחה את טיפות הזיעה ממצחו.
אחרי כמה דקות התקשר אליו דורפמן לשאול אם הם עדיין נפגשים היום. הוא שכח לגמרי שקבע אתו להיום בערב, אבל בכל-זאת אמר: "בטח, בטח שנפגשים, אלא מה".
ודורפמן אמר: "חסר לך שמירה לא תהיה, אנחנו באים בשבילה, אתה כבר לא חשוב מעכשיו".
הוא נעלב קצת, "תצטרכו להסתפק בי, מירה נסעה ליומיים של רסיטלים בזיכרון", והצטער ששיתף פעולה עם לשון הרבים שדורפמן תמיד היה מייחס לעצמו.
ודורפמן, שנשמע מאוכזב מעט, אמר: "כדאי שהיא תתחיל לנסוע פחות מעכשיו, לא?"
ויונתן רצה להגיד לו, מה אתה מבין בלידות, מה אתה יודע בכלל על נישואים, לך תמשיך לזיין ת'בחורות שלך ותעזוב אותי בשקט, אבל יצא לו רק: "לא, זה בסדר, זאת רק ההתחלה".
ודורפמן אמר: "נו, ורואים כבר משהו בבטן?"
ויונתן אמר: "רואים, בטח שרואים. אתה לא מבין איזה יופי זה".
ודורפמן אמר: "טוב, בסיידר, מה רצינו להגיד", והוא ידע שכשדורפמן אומר מה רצינו להגיד רוב הסיכויים שהוא מבטל את התוכניות להערב, אפילו שכבר שבועיים הוא מתכנן לבוא ולברך אותם על ההיריון וכל פעם מבטל בתירוץ אחר. "אה, נזכרנו", המשיך דורפמן, "אנחנו באים לקצת זמן היום. כמה חברים עושים מסיבה פרטית במועדון והבטחנו לקפוץ".
ויונתן אמר: "על הכיפאק, איך שבא לך", וידע כי דורפמן תמיד יעדיף לדפוק ת'ראש עם אקסטות באחד המועדונים שהוא פוקד בקביעות.
ודורפמן שאל: "תגיד, יונה, מה המצב? הכל בסדר?"
ויונתן, שלא אהב את שמות החיבה שדורפמן נהג להדביק לו, אמר: "כן, הכל מצוין", ואחר-כך הוסיף: "שמע, אפשר גם לבטל היום אם זה לא מסתדר לך", וניסה לשוות לקולו את אותה קלילות חסרת-משקל שבה דורפמן היה מטעין את מלותיו, שהיו נוגעות ומתרחקות, בלתי-מתחייבות לחלוטין, חופשיות. אך בעומק לבו, כמו בכל פעם מחדש, קיווה שדורפמן יתמסר לו ויבטל את כל תוכניותיו. ודורפמן אמר: "איך שאתה רוצה".
ויונתן ענה: "לא, אם לא נוח לך אז עזוב".
"נוח לנו, רק אמרנו לך מה".
"טוב, אז נדבר כבר יותר מאוחר".
כשניתקו את השיחה חש יונתן איך עייפות כבדה מציפה את כל גופו, זורמת מהרגליים לכיוון הראש, שהתחמם ונסחט כאילו היה מוקף בעננה של אדים חמים. הארגזים חנקו את האוויר, שנעצר בריח עבש ולח של קרטונים, והיה נדמה כי כך הוא עומד, ארוז וטחוב, גם בדרכי הנשימה. על כמה ארגזים היו כתובים שמות של ערים וארצות בעולם, ועל אחדים היו רשומים תאריכי משלוח שתוקפם פג מזמן.
הוא רצה להרים טלפון לעירייה כדי לבטל את הוראת הקבע של הארנונה. הוא חייב להמשיך עם הסידורים אחרת לא יספיק כלום. שוב היה נדמה לו ששכח את הדבר הכי חשוב, אבל הוא לא הבין מה הוא כבר יכול לשכוח, אלא שבלעדי זה אין טעם לעשות את שאר הדברים.
ואף-על-פי-כן הוא התקשר לחברת המובילים של הרצל וביקש, אם אפשר, לדחות את ההובלה למחר בצהריים. הרצל שאל אותו אם השתגע, כי הוא כבר בדרך מראשון לציון עם כל העובדים שלו, ושאם הוא רוצה לדחות את ההובלה ליום חמישי, הוא יצטרך לחייב אותו כפול במחיר. יונתן אמר לו שאם הרצל אמר, כך יהיה, ואחרי שניתק נכנס לחדר-השינה וזרק את עצמו על המזרן הזוגי שעוד נשאר על הרצפה.
הוא חשב לעצמו שפתאום התפנה לו היום כי ממילא לקח חופש מהמשרד, ואולי סוף-סוף ילך ליומית או אפילו יצא לסיבוב ריצה בים. כבר הרבה זמן הוא לא הלך לסרט ולא רץ בים. מאתיים מטר מהדירה שלהם יש קולנוע וים. ואחרי כמה רגעים שבהם שכב כך בעיניים עצומות והרהר מה יעשה, הוא נרדם.
