הסופרלטיווים המופיעים על גב ספרה של מאיה ערד "תמונות משפחה" ("מעשה סיפר וירטואוזי העשוי כולו הפתעות ואירוניה") גדולים עליו ומתאימים הרבה יותר לספרה הראשון
תמונות משפחה, מאת מאיה ערד, הוצאת חרגול/עם עובד, 2008, 263 עמודים
יש משהו נעים ואסתטי, מבחינה טקסטואלית, בשלושת הסיפורים המכונסים בקובץ "תמונות משפחה". למרות הנושא העגמומי המקשר בין הסיפורים הללו - המשפחה הפרומה - נעים לגלות (שוב) מספרת אינטליגנטית, משכילה ורהוטה היודעת להפיק טקסטים מגובשים, מחושבים ועבריים כל כך. אבל אותה נעימות מתגלה, בתום הקריאה, כנקודת התורפה של הספר הזה, שהאנדרסטייטמנט בעוכריו. הכתיבה המאופקת, הבוגרת והבשלה, המקמצת בכינויי-גוף ונמנעת מהתפרצויות רגש, מייצרת כאן פרוזה חיוורת, כמעט היגיינית; והעליבות שמשרטטים שלושת הסיפורים נותרת עליבות מפונקת שאינה חודרת ללב.
אכן, לא קשה למצוא כאן את "הקול המספר" המגובש שערד הצליחה לבנות בסיפורים הללו; ואי אפשר להתעלם מן הרגעים הטובים והמדויקים. ובכל זאת, הציניות השורה על הטקסטים הללו מותירה אותנו מרוחקים, בלתי מעורבים. כאילו נכתבו הסיפורים הללו ביד עטוית כפפה - לא כפפה של משי ולא כפפת איגרוף, אלא כפפת מנתחים. עמדת-הכתיבה הזאת דוחקת אותנו, בעל כורחנו, לעמדת-קריאה מנוכרת ומתנשאת. האירוניה - נשמת אפה של כל פרוזה טובה - עבה מדי.
דרך ארוכה עברה הסופרת ערד בשנים (הספורות) שחלפו מאז הפואמה המפתיעה והמשובחת "מקום אחר ועיר זרה" שחשפה אותה לציבור הקוראים הישראלי, דרך "צדיק נעזב" ו"שבע מידות רעות", ועד הקובץ הנוכחי. כמו "מקום אחר ועיר זרה" ו"צדיק נעזב", גם הספר החדש ישראלי מאוד; מככבים בו עוז ודנידין, עמיחי וקופיקו. המשורר אייר הר-נבו, בן דמותו של נתן זך, הוא מרכז הכובד המיתי של הסיפור הראשון. הירקן, המנגל והסיפולוקס הם חומרי הגלם המקומיים בסיפור השני.
סיפורי "תמונות משפחה" הם כאמור סיפוריהן של שלוש משפחות פרומות (בהקשר זה ראויה לציון הכריכה, שהיא הברקה בפני עצמה, בעיצובו של תמיר להב-רדלמסר). בסיפור הראשון מנסה נוגה להיחלץ מצלו של אחיה-למחצה ולכתוב בעצמה את סיפורם, ומעשה הכתיבה הזה מאיים לפתוח את פצעי העבר. הסיפור השני מתנועע בין ארצות הברית לישראל. זהו סיפורו של ירון שניצר, הבא מאמריקה לביקור מולדת ומתמרן כאן בארץ בין אמו האומללה לבין אביו, שמצא לו עתה זה חברה חדשה ועשירה וצעירה ומוצלחת. אמו של ירון מגעילה אותו; אביו מעצבן אותו; את קרש ההצלה הוא מוצא בדמותה של "יעל של אורה" (כשמו של הסיפור).
בסיפור השלישי, המוצלח מכולם, נוסע נדב עם אמו הגרושה לטיול בר-מצווה בחו"ל. לכאורה - הגשמת חלום. אבל החלום הזה נתקל במחסום איתן וגבוה: דוחק כספי. למרות הצלחתה לגייס את הסכום המינימלי לטיסה נאלצת האם, דפנה, להיזקק לטובות של ידידים וידידי משפחה שאצלם יתארחו השניים בפאריס - כי כסף למלון אין. לא, היא מעולם לא העלתה על דעתה שבגיל 39 תהיה גרושה שאינה מצליחה "לעמוד על הרגליים" בשעה שבעלה-לשעבר חי ומבלה עם אשתו השנייה וזוג התאומים שזו ילדה לו. והמצוקה הזאת, הפיננסית, נעשית עתה לכוח העיקרי המניע את העלילה והופך את הטיול הזה לסיפור חניכה מזורז.
אם "מקום אחר ועיר זרה" הלך עד הסוף - בוודאי בהיבט הצורני, אבל לדעתי גם בהיבטים רבים אחרים - "תמונות משפחה" הוא ספר שאינו לוקח סיכונים, וחבל שכך. בספרה החדש כותבת ערד יותר מדי "כמו שצריך" ואינה נחלצת מן הקלישאות: ישראלים בחו"ל, אשה שתלטנית, אומללות בצל ההצלחה, אהבה נכזבת, הטרדה מינית שהמשכה במשאלת-מוות.
הסופרלטיווים המופיעים על גב הספר ("מעשה סיפר וירטואוזי העשוי כולו הפתעות ואירוניה") גדולים עליו ומתאימים הרבה יותר לספרה הראשון של ערד וכנראה - יש לקוות - גם לספריה הבאים.
