דברים שנאמרו לכבוד יום הולדתו ה-85 של אהרן אמיר בבית ביאליק, ב-3 ינואר 2008
אהרן אמיר, 2008. פחד המוות בכל אופן אינו קיים אצלי
תצלום: תומר אפלבאום
ההזמנה לערב אומרת שאנו חוגגים כאן יום הולדת, אבל אני, כיוון שהורגלתי מבית אבי לא למנות ימי הולדת, לא רק של נשים אלא גם של גברים, אני מבכרת לחגוג הערב שישים שנות יצירה של אהרן אמיר. השיר "הגר" ראה אמנם אור ב-1943 - אך קובץ השירים הראשון "קדים" - ב-1948.
משוררים אצלנו תפסו את עצמם כשליחי ציבור; ומשום כך ואולי גם מפני שהם מודעים היטב למגבלותיה ואם תרצו למעלותיה של השירה, שאין לעורר אותה עד שתחפץ, הם ראו את עצמם בראש ובראשונה כדוברי שיר, אבל לא רק, אלא גם כדברי תרבות. כאלה הם ביאליק וטשרניחובסקי ורטוש ואלתרמן וחיים גורי. ובין לבין או כחלק מעשייתם הספרותית לקחו חלק פעיל גם בעשייה הפוליטית ובעיקר, כל אחד על פי דרכו, ניסו להשפיע על תפישתנו את עצמנו ועל הגדרת זהותנו הקולקטיווית. אהרן אמיר נמנה עם זן המשוררים הזה. בצד השירה תמצאו פרוזה, ומאות רבות של תרגומים ופובליציסטיקה וניסיון שגם הניב פירות להשפיע על כיוון הרוח בדמותו של כתב העת "קשת", שכמו עוף החול קם לתחייה וחידש את ימיו בדמות "קשת החדשה".
יכולתי לערוך כאן שעשועון מניב פרסים וייתכן שכל הקופה היתה נשארת בידי, שיש בו כדי לתת מושג על רוחב היריעה של העשייה הספרותית של אהרן אמיר - מן הסוגות הלא-קאנוניות כמו הבלש ועד תרגומי ספרות מופת. כך למשל, האם תיתכן אהבה גנטית לשירה קדומה? מה אומר לכם השם יובב? ומיהו ע. עוזרד? ומיהי מיכאלה נדיבי? מה לאות העברית אל"ף ולאהרן אמיר שכל האל"פים נדבקים אליו? ומה אומרים לכם שמות כמו "הוועד לגיבוש הנוער העברי", "מברק", "עם הספר", "מרכז העברים הצעירים", "המועדון למחשבה עברית", "התנועה למען ארץ ישראל השלמה", שמוכרת לנו יותר מאלה שמניתי עד כה, "הוועד הציבורי הישראלי לעזרת לבנון" ועוד.
אבל אני מבקשת לומר כמה דברים על שירתו של אמיר. בשירתו התגוששו לאורך השנים שתי מגמות: האחת - שירים קצביים, מהודקים מאוד, תמציתיים, שלשון המקרא שלטת בהם ומן הבחינה התימאטית רבים בהם השירים האירוטיים הן ביחסי איש ואשה והן בקשרי אדם ואדמה. המגמה האחרת ראשיתה בשנות השבעים המוקדמות ואולי לפני כן - שירים כתובים ב"ריתמוס של רחבות", כמעט אפיים, סיפוריים. קשת הדמויות בשירים אלה היא צבעונית מאוד וחורגת מגיבורי המקרא והמיתולוגיה הקדומה שעמדו במרכזם של השירים המהודקים, התמציתיים. מתמוז, נוח, עשו, לוט ושמשון, אבישג ויונה, יהויכין המלך ועד ישוע הנוצרי, ועוד דמויות קרובות ורחוקות, בין שהן דמויות היסטוריות, ובין שהן דמויות של ידידים, דמויות מתוך דפים של ספר או מעל אקרני הקולנוע, מתוך דפי העיתון וסתם עוברי אורח. כל מי ומה שנקרו בדרכו עשויים ללבוש מחלצות של שיר.
שירתו מוכנה לאסוף תחת מלותיה כל אדם וכל מראה וכל סיטואציה ואין אדם זר לה, ואין סיטואציה זרה לה. כך איש בשם לגיון, בעל פונדק, שמנהל שיח עם אחד מאורחיו המבקש לדעת אם באמת גירש ישוע את השד מתוכו."עכשו אתה אומר, צלבו אותו? בירושלים? עד כדי כך! / מה אגיד? הגזימו, כך נדמה. אך, כמובן, איני יודע / את הרקע... יש להיטיב את הפתילה עוד פעם... אבל אם / תתן דעתך, אמת שמסכן היה האיש. לא 'מסכן' אמרתי. מסכן. / עכשו ודאי יותר מקדם: לא תארך העת ויעשוהו אל" ("לגיון" מתוך "ושבו העבים אחר הגשם"); והאב סוריאנו, הנזיר הפרנציסקאני שמספר את סיפור תקוותיו ומוראותיו של הנזיר בירושלים ומתכוון אלינו כאן ועכשיו; א"מ לונץ שמהלך בנתיבות ירושלים בימי הטורקי והשיר קושר בין עבר רחוק לזכרון אהבה לא כל כך רחוק: "ברחוב לונץ הקטן אשר בתל אביב, בקטע שבין / ביל"ו ליהודה הלוי, בחצי הדרך בין ביתה לביתי, / ידעתי בשכבר הזמנים, באשמרת שלישית של ליל דצמבר / קר, זה חמישים שנה ומעלה, / נשיקת אהבה ראשונה" ("מקרא בא"מ לונץ" מתוך "ושבו העבים אחר הגשם"); וצ'רלי צ'פלין, והיום שבו מת בינג קרוסבי, ו"אנשים נעדרים" כפי שמכריז עליהם העיתון ולכל אחד מהם יש שיר-סיפור.
חלק מן השירים הם מונולוגים מפי הדמויות השונות וחלקם הם שירי התבוננות של המשורר בדמויותיו ולעתים קרובות בתוך עצמו. נדמה לי שאפשר לכנות את הדמויות הללו גיבורים אבסורדיים. "התחום שלי הוא הזמן", מצטט קאמי את גיתה בספרו "המיתוס של סיזיפוס", ומוסיף ומגדיר את האבסורד ואת האדם האבסורדי כ"איש שאינו עושה דבר למען הנצח בלי לשלול אותו ולא מפני שהגעגועים זרים לו. אבל הוא מעדיף על פניהם את אומץ לבו ואת כוח שיפוטו". גיבורי שיריו של אהרן אמיר הם תמיד גם אנטי גיבורים, יודעים ש"הכל היה אבוד מרגע שהתחלנו" ("על גלגלים"), אבל מכריזים אני "אוסיף, אוסיף לנסוע" (שם). השירים מתבוננים בהם בשעת המבחן שלהם, ברגע האמת ומתוך אמפתיה אל החולשה האנושית באשר היא אנושית, לא מעמדה של התנשאות אלא במבט מלא חמלה אבל תמיד בפיכחון ובמבט אירוני - בין שזה שמשון במחזור שירים בשם "פלשת", בין שזה ישוע על הצלב שמנהל דיאלוג עם אלוהיו ומבקש למצוא פשר לחייו ולמותו; ובין שזה המשורר יונתן רטוש בשיר המסתיים כך: "אני רק נער התף של המהפכה אמר רטוש, / ומעולם לא גבהה קרנו בעיני כבשעה ההיא". או משורר לבנוני, שהוא מן צירוף של רטוש ואורי צבי גרינברג, ומנגד דמותו של אברהם סטבסקי שהואשם וזוכה מרצח ארלזורוב, קברנטינה של אלטלנה שנהרג מכדור עברי.
הריתמוס הרחב הזה בשירתו הוא שהכתיב את השימוש בכל רובדי הלשון העברית, שהוא אחד מהישגיו הגדולים: לשון מקרא ולשון חכמים, ארכאיזמים ולשון דיבור יום יומית, מונחים טכנולוגיים וסיסמאות פרסומת, וכל אלה חיים בכפיפה אחת ושוזרים מארג לשוני טבעי ומהימן שמשרת את המבט האירוני של השירים ויש לו גם ממד הומוריסטי ומשעשע. הלשון רבת הרבדים הולמת את המעתק אל הפואמה, אל הנטייה האפית, שאינה רווחת בספרות העברית בעשורים האחרונים ויש בה משום חידוש רב.
ולבסוף אפתור בקצרה כמה מן החידות שחדתי בפתח דברי: באחד מהראיונות מספר כי בעזבון של אביו מצא כתב יד רוסי של האב מ-1919 ובו תרגום לרוסית מתוך התרגום העברי של טשרניחובסקי לקינה "על מות האל תמוז"; התרגום הוקדש לעלמה שאחריה חיזר האב לחוף הים השחור בחצי האי קרים לימים, אמו של אהרן אמיר. הנה כי כן מדובר באהבה גנטית לשירת המזרח הקדום שעברה בירושה מן האב אל הבן. יובב הוא עורך חוברות טרזן. 950 חוברות ראו אור ובהשפעתו ואולי גם בהשתתפותו הפעילה של העורך הפך טרזן לצבר לכל דבר ונלחם בבריטים ופרץ את ההסגר המצרי על תעלת סואץ. ע. עוזרד הוא המתרגם של הרפתקאות הקפטן בלאד בסדרת הרומן הזעיר. ומיכאלה נדיבי כתבה את ספר מתח היסטורי בשם "הנבלים", שעסק ברצח בעיר תל-אביב ובמרגל בשירותו של אייכמן. כל אלה הם כמובן אהרן אמיר. ומי יודע אם אהרן האיש המסתורי חשף לפנינו את כל סודות שמות העט שלו.
בערב ההוא, כשנאמרו הדברים האלה, יכולתי להבחין בבדל חיוך על שפתיו של אהרן אמיר והבנתי שאכן לא חשפתי את כל שמות העט שלו. כיוון שלא כתב אטוביוגרפיה יישארו השמות הכמוסים חתומים לתמיד עכשיו, אחרי לכתו מאתנו בדרך שביקש ללכת, אם כי לא בדיוק, כפי שהוא כותב באחד משיריו: "מי שעזב את עולמנו הנדכה בהרף עין, / כבניד עפעף, בלי חבלי מות ופרפורי גסוס / (ובעיקר: בלי שתסור רוח קדשו ממנו"), / אף בלי שהות לתחנוני סרק לפני מי שתקיף / מכל המבלים אתה עולם - הלא בר מזל יחשב" ("דום לב: הבעד והנגד" מתוך הספר "מטה אהרן"). ואכן הוא עסק במלאכת הקודש שלו עד אחרון ימיו.
