גם אם לא היה אהרן אמיר עושה דבר מכל מה שמזכירים גדולי הספרות הכותבים עליו כאן בגיליון המיוחד שלפנינו המתפרסם במלאות שבוע למותו, שמו היה זוהר באור יקרות בזיכרונם של בני דורי על שגילה לנו את ז'קלין כהנוב. ליתר דיוק - על שגילה את ז'קלין כהנוב לז'קלין כהנוב עצמה. כי בלעדיו, מה היה עולה בגורלה של המסאית הקהירית היהודייה הזאת, שכתבה אנגלית, שהתגלגלה אל חופי הארץ, אלמונית וזרה לגמרי כאן? היא היתה נמקה באלמוניות בדירת שיכון, כמו כמה מעמיתיה ושותפיה לאותו גורל של עקירה.
אמיר הכתיר את כהנוב לנסיכת כתב העת "קשת". מאמריה הציגו לפנינו, הקוראים, לראשונה את האופציה הלוונטינית, כלומר שאין מה להתבייש בתערובת הזאת, שנחשבה עד אז מבישה, של מזרחיות עם כמיהה לתרבות המערב. שאין מה להתבייש בדקדנטיות הבורגנית והקולוניאלית שאיפיינה אותה חברה שכהנוב באה ממנה והציגה אותה בכתביה. היא הפכה על פניהן את הדעות המקובעות על בריאות חברתית שגדלנו עליהן בתנועות הנוער, ועל עליונותה של התרבות הרוסית על כל היתר. חצי מן היצירה העברית הנכתבת היום על ידי בניהם של יוצאי ארצות המזרח לא היתה נכתבת כפי שהיא נכתבת ללא ז'קלין כהנוב. כלומר, בלי שאהרן אמיר היה מפרסם את מאמריה בעברית טיפין טיפין על דפי "קשת" ולאחר מכן בספר בהוצאת יריב-הדר שיצא לאור מיד אחרי חתימת הסכם השלום עם מצרים.
עם השנים אימצו רבים את כהנוב וניכסו לעצמם את הזכות על גילויה. אמיר, שהיה גואלה הראשון, מעולם לא התנאה בכך בפומביות כפי שעשו זאת הגואלים המזויפים, אלה שהפכוה לאיקונין כדי שיועלו להכריז בראש חוצות "עלי סמכה הקדושה הזאת את ידיה".
מבחינתי די בכך בשביל להקדיש לאהרן אמיר את הגיליון הזה כל כולו.
