נתיב הגאולה של רות אלמוג הוא נתיב של "תיקון אמנותי". הוא משתמש באמנות כתיקון לחיים פגומים, אבל - וזה העיקר כאן - האמנות הזאת אף היא פגומה
רות ואהרן אלמוג. סיפור על סוד אפל שעקבותיו מוצפנים
המבקרים והחוקרים שהקדישו זמן ומחשבה ליצירותיה של רות אלמוג תחמו את מפעלה הספרותי בשטח מוגדר. זו סיפורת, כך חזרו וטענו, שבמרכזה דמויות חלשות ופגועות, בעיקר נשים, הסובלות מסינדרום שאפשר לכנותו "ליבידו מסורס". סינדרום זה מתבטא באי-יכולתן לקיים קשרים בין-אישיים "בוגרים" ו"נורמליים". את מקומם של קשרים מסוג זה תופסות פנטסיות אדולסצנטיות המלוות במופעים פסיכוסומטיים. את המצוקה הרגשית של הדמויות המרכזיות ביצירתה של אלמוג קשרו כמה מן המבקרים לסגנונה הפיוטי. הם טענו שהסבך הפסיכולוגי שמניע את כתיבתה משתקף במודוס הלירי הווידויי-המנוכר של המספרים שלה ובתיאורי המרחב האופייניים לה: רישומים אימפרסיוניסטיים של נופים ארץ-ישראליים מאובקים שבסתריהם כלואה חיות עזה.
הניסיון להבין את יצירתה של אלמוג באמצעות הפסיכולוגיה הניב תובנות חשובות. ואולם, הפריזמה הביקורתית הזאת, שקנתה לה שביתה ביחס ליצירתה של אלמוג, אינה ממצה. שכן סיפוריה כוללים ממדים נוספים: הגותיים, מוסריים, מטאפיסיים ואחרים. על הרקע הזה אני מבקש להתמקד דווקא באותם "כתמים עיוורים" בסיפור אחד של אלמוג, שהוא סיפור מפתח לעולמה האמנותי וההגותי. זהו "מעיל קטון", שראה אור לראשונה בקובץ "תיקון אמנותי" (1993).
פאול-שאול, הדמות המרכזית ב"מעיל קטון", הוא נער מתבגר הנתון במכבש אדיר של לחצים: ביולוגיים-גופניים, משפחתיים והיסטוריים-חברתיים. אלמוג הולכת כאן בעקבות הסופרים הריאליסטיים והנטורליסטיים הגדולים ועוקבת אחר חיים הצומחים בחשאי בשולי החברה. באור הזרקור המשוכלל שלה מוארים חייו של נער רך המנסה "להסתדר בגיהנום" למרות נתוני המוצא העלובים שלו: גוף חלש וחולה (הוא סובל מקצרת קשה), הורים מתנכרים, תנאים כלכליים ירודים, חברת ילדים אכזרית ועולם מבוגרים מסובך ומסוכסך.
את הקו המטושטש המפריד בין ילדות לבגרות חייב פאול-שאול לחצות בתוך מרחב חברתי בעייתי במיוחד. הוא נקלע, שלא בטובתו, לחברה המצויה בעיצומם של תהליכי "כור היתוך". בסיפור שלפנינו, שראוי היה, על פי חומריו, להיות רומאן, כפי שנאמר בהערת המחבר החותמת אותו, כמו ברומאן הלירי הגדול של הנרי רות, "ואולי שינה" (Call it Sleep), נאלץ נער עדין להתמודד עם ערב רב של מהגרים ובני מהגרים. זה המון אדם משבעים מדינות שהלשון המשותפת של פרטיו מורכבת בעיקר ממחוות גופניות אלימות. לשפעת הלחצים הללו שאתם נדרש פאול-שאול להתמודד נוסף גם צל השואה המלווה אותו לכל פינה, כמין גיבור נוסף, תאום שחור, חסר נפח ועם זאת ממלא עולם.
גודש הלחצים קורא לחיפוש הנמקות פסיכולוגיות ופסיכו-חברתיות למצוקות שאתן הוא מתמודד בילדותו, וכן לכמה מן ההחלטות המכריעות שהוא מקבל בבגרותו. אבל ההסברים הפסיכולוגיים לשאלות שעולות מן העלילה - משכנעים ככל שיהיו - אינם מספקים. כך הם פני הדברים לא רק משום שאני, הקורא המסוים ב"מעיל קטון", אינני מסתפק בהסברים פסיכולוגיים, אלא משום שהטקסט שלפנינו גדוש "תמרורים" המאותתים לקרוא אותו גם במישורים קיומיים אחרים. התמרורים הללו מפנים לשלושה שדות משמעות מרכזיים: דמויות של נבחרי אלוהים במקרא, בתלמוד ובברית החדשה; מקובלים, ספרי מקובלים ומושגים קבליים ועלילות מיתו-היסטוריות הקשורות במתחים בין גלות לגאולה ו/או בין עבדות לחירות. שדה המשמעות המרכזי ב"מעיל קטון" הוא זה שעניינו המתחים בין גלות לגאולה ובין עבדות לחירות, או בניסוח שונה, שאלת היתכנות של חירות וגאולה בעולם העומד בסימנן של גלות ועבדות. שני שדות המשמעות האחרים משמשים בסיפור "מוליכים", שתפקידם לאותת לנו להעתיק את תשומת לבנו מהמישור הריאליסטי-הפסיכולוגי למישור אחר, גבוה יותר.
האיתות הראשון נכלל כבר בכותרת הסיפור. הצירוף "מעיל קטון" יוצר זיקה בין סיפור חניכותו של פאול-שאול לסיפור חניכותו של שמואל הנביא. סיפור שמואל הנביא משתרבב לסיפור בגירסה נוספת. באחד הדיאלוגים בין פאול-שאול לפרקש, מטיח הראשון בפרקש שהוא "אדוק". פרקש עונה לו בציטוט מאחת מנבואות הנחמה של ישעיהו ואחר כך יוצא מחדרו. ואז: "אך יצא, קם שאול אחריו וכשהשיגו תפס בכנף בגדו ואמר לו: 'מי אתה, אדוני?' אמר לו: 'שמי ברוך פרקש'. 'ומה אתה?' שאל הנער. 'ספר-נשים ואיש מופקר'. 'מה פירוש איש מופקר', הוסיף הנער לפאול-שאול. 'פרוץ, צאצא של אחר'" (עמ' 123).
הקטע הקצר הזה כולל שלושה מוקדי עניין. ראשית, בסצינת האחיזה בכנף הבגד, השולחת אותנו לסצינה המקראית שבמהלכה שאול אוחז בכנף מעילו של שמואל וקורע פיסה ממנו, נוצר עיבוי של הצגתו של פאול-שאול כנבחר-יה (וזה גם המקום לציין ששם משפחתו של פאול-שאול הוא גוטליב ובבגרותו הוא מעברת אותו לאהוביה). שנית, המנטור, המדריך לחיים, של הגיבור שלנו הוא "אחר"; כלומר, בן דמותו של אלישע בן-אבויה שהתפקר. שלישית, וזו הערה עקרונית ביחס למעמדן של ההפניות בסיפור שלפנינו לטקסטים אחרים, העובדה שדמותו של פאול-שאול נקשרת בדמותו של שמואל הנביא מזה ובדמותו של שאול המלך מזה, שתי דמויות צהובות זו לזו, אין פירושה שבאישיותו של פאול-שאול נתמזגו מלך ונביא. את חוסר התואם בין שתי הדמויות, שמוצגות כמקבילותיו של פאול-שאול, צריך לפרש כ"חריקה" מכוונת במערך הדמויות, שבאמצעותה ובאמצעות "חריקות" דומות - למשל קישורו של פאול-שאול לשאול המלך מזה, ולשאול-פאולוס, השליח הנוצרי מזה - מאותתת לנו המחברת שמה שחשוב הן לא ההקבלות בין פאול-שאול לאנשי שם מסוימים מן ההיסטוריה הקדומה אלא עצם שיוכו לקבוצת נבחרי-יה.
בטקטיקה דומה מטפלת אלמוג במערך האינטרטקסטואלי שעניינו ספרות הקבלה. "מעיל קטון" מלא וגדוש בתמרורים לשוניים השולחים אותנו לתורת הסוד היהודית: שיר בלאדינו "מלי זלדה" שבו נפתח הסיפור, שיר שהיה אהוב על שבתי צבי; צירופים תיאוריים כגון "החושך צימצם את חלל החצר" (עמ' 9); רמזים השולחים אותנו לסיפורו של אלישע בן אבויה ולזיקתו לתורת הסוד ("הפרדס") ולסיפור הגולם.
מבחינתו של פאול-שאול, בדיוק כמו מבחינתה של מחברת הסיפור, התשוקה למוחלט עוברת במסלול אחד ויחיד: המסלול האמנותי. במסלול זה שם עצמו האדם היוצר כבורא עולם, יודע כל - עמדה שיש בה ממד של שיגעון גדלות. זו גם העמדה שאתה מנהל פאול-שאול דיאלוג מתוח לאורך כל הסיפור. פרקש, שמבין ללבו, מזהה זאת כבר בשלב מוקדם של יחסיהם. הוא מקשיב לשאלותיו העקשניות של ידידו הצעיר ואומר לו: "זה מרגיז אותך שאי אפשר להבין הכל, מה?" (עמ' 12), ופאול-שאול עונה לו: "ועוד איך". בשלב מסוים מוסיף פאול-שאול מעשה למחשבה. הוא מתרגל את מעמד היוצר, ומנצל את הכוח הגלום בו על מנת להשתחרר מעבדותו לוויטאל ולהפוך אותו לעבד תחתיו: "ערב אחד אמר שאול לפרקש: 'יש לי תוכנית. החלטתי לקחת את הילדים לסמבטיון'. 'מתי?' שאל פרקש. 'בשבת, כמובן'. 'ולמה אתה רוצה לעשות את זה?' 'נקמה'. 'איך נקמה? אני לא מבין'. 'אני אראה לוויטאל מי מלך, אני או הוא'" (עמ' 92-93).
פאול-שאול מנצל את בורותם של חבריו, במיוחד את זו של ויטאל, רוקם להם סיפור דמיוני ומוליך אותם באמצעותו למסע שבו הוא מדריך אותם כמחבר יודע כל. בפוזיציה הספרותית הזאת הוא משתמש כדי להדיח את ויטאל ממלוכתו ולתפוס את מקומו. בדרך זו נוהג פאול-שאול בהיותו ילד. בבגרותו, לעומת זאת, הוא נעשה מודע למגבלותיו ופועל בהתאם. אמנם גם בשלב זה הוא כמה אל המוחלט, אך בפועל הוא מסתפק בהעתקים מוחלשים שלו. כך עולה מרסיסי המידע שהמחברת טורחת לספק לנו, בסוף הסיפור. פאול-שאול רצה להיות מנצח על תזמורת, תפקיד שיש בו, לפחות מבחינה סמלית, משמעות אומניפוטנטית. ואולם, כבר בהופעה הראשונה הוא קורס ובעקבות כך מוותר על החלום ומסתפק ב"משרה נכבדה באקדמיה למוסיקה", תחליף קלוש לפוזיציה האומניפוטנטית.
נתיב הגאולה של פאול-שאול הוא נתיב של "תיקון אמנותי". הוא משתמש באמנות כתיקון לחיים פגומים, אבל - וזה העיקר כאן - האמנות הזאת אף היא פגומה. אין זו אמנות המחליפה את מסורת הנבואה או את חוכמת הקבלה בעלות היומרות הטוטליות. היא גם אינה מתיימרת כמו ויטאל בונפיל לברוא את עצמה מעצמה, באקט אדיפלי קיצוני. מעשה האמנות של פאול-שאול, כמו זה של המחברת שבראה אותו, הוא אנושי - ולא אלוהי - והוא אכן מתנדנד בין תשוקה אחת להכרה אחת: תשוקה אל הידיעה המוחלטת, האלוהית, שאצור בה כוח בלתי מוגבל, וההכרה שבשקר יסודה, כרעיון הרוח - רעיון עיוועים.
הפרופ' יגאל שוורץ, ראש מרכז הקשרים לחקר התרבות והספרות היהודית והישראלית, עורך בהוצאת כנרת זמורה ביתן דביר את סדרת המחקר "מסה קריטית" ואת כתב העת לביקורת הספרות "מכאן". ספרו המונומנטלי בחקר הספרות העברית, "הידעת את הארץ שם הלימון פורח", ראה אור באחרונה.
