הנס מגנוס אנצנסברגר. תירגם מגרמנית: אשר רייך. הוצאת קשב לשירה, 138 עמ', 75 שקלים
כשקוראים בשירי המשורר הגרמני הנס מגנוס אנצנסברגר קשה שלא לדמיין שנכנסים לתוך טרקלין גדול, ולוחצים את ידיהם של ת"ס אליוט, ברטולט ברכט, פאול צלאן, יעקב ואן-הודיס, האנס ארפ, פדריקו גרסיה לורקה ורבים אחרים. עם זאת, למרות "ריבוי האוכלוסין" בטרקלין שכזה, ולמרות השוני הסגנוני בין המשוררים שהוזכרו כאן, שירתו של אנצנסברגר היא שירה מלוכדת ואורגנית, שניכר בה היטב סגנונו המובהק.
אנצנסברגר (יליד 1929), שלצד גינתר גראס הוא מגדולי הסופרים והמשוררים הגרמנים בני זמננו, מוכר לקוראי העברית דרך תרגומיהם של אשר רייך, שמעון לוי, שמעון זנדבנק וגיא בן-ארי, אך נדמה ששירתו עדיין לא נכנסה ללב הקאנון של קוראי השירה המתורגמת, וחבל. כי זוהי שירה מצוינת, בהירה ונוקבת. ה"שיר", על פי אנצנסברגר, מצטיין באוצר מלים פשוט, יום-יומי, ובמרקם לשוני צלול ושקוף, ללא מטפוריקה מורכבת המסבכת את האמירה שלא לצורך. בנוסף, המבנה התחבירי הקצר של המשפט מעניק לתמונה השירית טון של ספק הרהור ספק ציווי.
וכך פותח המשורר את ספרו הראשון, "מגננת הזאבים" (1957), בשיר "מן המקראה לכיתות גבוהות": "בני, אל תקרא שירה, קרא את לוחות הרכבות:/ הם מדויקים יותר. פרוש מפות ימיות/ בטרם יהיה מאוחר מדי, פקח עיניים, אל תשיר./ יבוא יום ושוב ינעצו רשימות בדלת/ ויציירו סימנים על חזה האומרים לא./ למד להיות אלמוני, יותר ממני למד:/ להחליף את הרובע, הדרכון,/ הפנים. התמחה בבגידות קטנות,/ בהצלת היומיום המזוהם./ אנציקלופדיות/ הן שימושיות להבעיר בהן מדורה, יעילים/ המניפסטים לעטוף בהם חמאה ומלח/ לחסרי האונים. סבלנות דרושה וזעם/ כדי לנשוף אל ריאות השולטים/ את האבק הדק, הממית, הטחון/ בידי אלה שלמדו רבות,/ הם דייקנים יותר ממך".
השיר הזה יכול בקלות לשמש מניפסט לכל שירה טובה - רטוריקה חדה ובלתי מתפשרת, צלילות לשונית לצד מעוף אסוציאטיבי גדול - אך נדמה שעיקר כוחו טמון באמירה המזעזעת "פקח עיניים, אל תשיר". האם יש בכך הפניית אצבע מאשימה לעבר בני דורו? יש לזכור כי אנצנסברגר, שילדותו עברה עליו בנירנברג הנאצית של שנות השלושים והארבעים, חש אולי את אשמתו של דור שלם שהעדיף לעצום עיניים בשנות המלחמה במקום להוקיע את זוועות הנאציזם. ושמא אפשר להשתמש במשפט זה כדי להאיר זוועות אחרות, אקטואליות לימינו?
בעקבות השיר "מן המקראה לכיתות גבוהות" הצטייר אנצנסברגר בעיני קהל הקוראים והעיתונאים כמשורר מרדן, זועם ובעל מחויבות חברתית ממעלה ראשונה. ואכן, לאורך השנים עסקה שירתו כמעט בכל תחומי החברה של המאה העשרים ונגעה בכל רובדי המוסר: יש בה ביקורת על הקפיטליזם, הבורגנות והקדמה, על הפוליטיקה ועל השפה. אפילו בשירי הקינה והאהבה שלו נמצא אותו טון "זועם", מחוספס ועיקש. דוגמה לכך אפשר למצוא ב"שיר הכרית": "בגלל זה, שאת בקצות האצבעות/ את נוכחת, שזה מתבקש ממך,/ בגלל זה, איך שאת כורעת ברך/ ומציגה לפני את שערך,/ בגלל מזגך ואפלוליתך:/ בגלל משפטי הערפול שלך, המשקל הקל/ של מרפקיך ונשמתך החומרית,/ הנמצאת בקערית הקטנה/ מעבר לעצם הבריח:/ בגלל זה, שהלכת/ ובאת, ובשביל הכל,/ ומה שלא ידוע לי עליך,/ לכן, הברותי החד-הברתיות/ הן מעטות מדי, או/ רבות מדי". אין ספק שבשיר זה (מתוך "מוסיקת העתיד", 1991) יש כמעט הכל מלבד רוך של אהבה: הקצב העוקצני, החזרה הנפתלת על אותן מלות נימוק תפלות ("בגלל זה") והפניית עורף לכל מהלך נורמטיבי של הבעה רומנטית; ובכל זאת, ולו בשל השורות האחרונות, זהו שיר ששום אשה לא היתה מסרבת לקבל.
כיום, עם צאת "עבודות צל", מבחר משירתו של אנצנסברגר בתרגומו של המשורר אשר רייך - הכולל שירים מהשנים 1957-1999 וביניהם פרקים מהפואמה הנודעת "שקיעת הטיטאניק" - אפשר לראות עד כמה זוהי בראש ובראשונה שירה בלתי מתפשרת הנוגעת בקורא כמעט ללא עזרים לשוניים, בשפה המדגישה תמונות ומצבים נפשיים בקצב של פעימות חזקות ונוקבות - כהגדרתו היפה של רייך, "ראפ פיוטי" - עד שהיא הופכת את שפת השיר למרקם מאגי. "מה שעושה את קולך כה שטוח/ כל-כך רזה וזול/ הוא פחדך/ לומר את הדבר הלא נכון", טוען המשורר בשיר "מחק את המיותר" (מתוך הקובץ "קל מהאוויר", 1999) והופך את הלשון לאמת אחת גדולה.
על כן, כשמתוודעים ליכולתו של המשורר לקלוע אמירה חדה ונוקבת בשדה לשוני חושני ומהופנט, רואים עד כמה רב המשותף בינו לבין המשוררים שהוזכרו בפתח הרשימה. השיר "בלוז המעמד הבינוני" (מתוך הקובץ "מגננת הזאבים"), הפותח בשורות המטלטלות "אין לנו על מה להתלונן./ אנחנו לא מובטלים./ אנחנו לא רעבים", מזכיר במידה מסוימת את השיר "האנשים החלולים" של אליוט; השיר הנפלא "הרדמה" (מתוך הקובץ "מבחר שירים", 1971), המתחיל בתפילה "תן לי הלילה לישון בגיטרה/ בתוך הגיטרה התמוהה של הלילה/ תן לי לנוח/ בתוך עץ שבור/ תן לידי לישון/ על מיתריהן" יכול היה להיכתב בידי לורקה; ובכל זאת, הטון האירוני של אנצנסברגר ניכר בכל שורה ושורה מהשירים הללו. על הרקע הזה יש לשבח את עבודת התרגום המעולה של רייך, המקפיד על גובה השפה ומשמר את מבנה המשפט של אנצנסברגר.
בשיר "הביקור" (מתוך הקובץ "קיוסק", 1995) מתאר המשורר את בואו של מלאך, העומד ומוכיח את אפסותו של האדם. "לא תאמין, אמר,/ עד כמה אינך קיים./ לצבוע אחד מהחמישה-עשר אלף/ גוונים של הכחול, אמר,// יש יותר ערך בעולם/ מכל מה שאתה עושה או לא ... אפילו צמח מים, סתמי ככל שיהיה,/ משאיר חלל ריק, לא אתה". הכאב בשיר הזה בפרט, ובשירתו של אנצנסברגר בכלל, יכול להיות תשתית לאקלים תרבותי של מאה שלמה. המחצית השנייה של המאה העשרים מתורגמת אמנם בידיו לשדה לשוני חד ונוקב, אירוני ואכזר, בודד ומנוכר; אך הודות למוסיקליות, לפשטות ולמעגליות הלשונית של שירתו מצליח אנצנסברגר לקרב אותנו אל עצמנו ולהפנט את הלב.
יקיר בן-משה הוא משורר ועורך תוכניות ספרות בבית ביאליק בתל אביב
