"בין בקתות רעועות וסכות הנצרים/ לפתע אשה בבגדי צבעונין/ ודומה, ככל שהחיים אפורים/ כן מרהיבים צבעי הרקמה" (עמ' 26). התובנה היפה בסוף הבית הזה יכולה להתפרש באופן דו-משמעי. אכן, הנופים האנושיים והטבעיים במזרח הרחוק מגלים למחברת מציאות לא קלה ואפילו מאבק קיומי קשה. עם זאת, בתוך הקושי הגדול נוצצים צבעים וכוחות חזקים. האדם, כמו גם נופיו, אינם מאבדים את חיותם אלא מצמיחים על עצמם בוהק. וקיימת כאן גם משמעות נוספת: שירת המסע של דינה קטן היא זו שמציירת וצובעת את דף המראות והמעשים האפורים, השגרתיים והקבעוניים. בנוהג שבעולם דווקא האפרוריות היא רקע נכון לצבע העז. יתרה מכך, אנו נמשכים לעשות מאמץ גדול יותר לחשוף את הגוונים הצבעוניים במיוחד כאשר אנו נתונים במוגבל ובשגרתי.
מסעות וטיולים למזרח הרחוק נהפכו לגורם משמעותי בחברתנו. ההכנות לקראת המסע, הסמליות בהסתלקות למקום "הכי רחוק" שאפשר, הגילים המסוימים שבהם בדרך כלל נערכים המסעות - כל הגורמים הללו זולגים גם לספרות. מסעה של דינה קטן אינו מבטא הסתלקות או מרד. במידה רבה הנופים מ"שם" מובאים לכאורה לנפש, עד שנדמה שרק אילוצים פיסיים מנעו את הכיוון ההפוך של המסע.
המזרח אינו מוזכר כדי להמם או לבלבל, אלא מוכנס לכלים הנפשיים והשיריים המזומנים לקראתו. המשוררת נזהרת שלא להרבות בתובנות כוללניות ומתעמקת במראות הקונקרטיים ובמשמעותם. כאן אפשר לשאול עד כמה "שירי מסע" אכן שרים מתוך מה שרואות העיניים, או שמא הנפש (המוזכרת גם בכותרת הספר) תשיר ממילא את ענייניה, ומסעה כלל לא מותנה בארצות הרחוקות שאליהן נשאו אותה.
כך נראית נקודת תפר זאת בשיר הבא: "מה ענק העני בעולם/ בני אדם חיים בין סדקי בתים רעועים/ וכמה עשר ופאר, אצל אחרים/ מקפים בשכיות חמדה,/ מתאכסנים במלונות הדורים/ נוסעים ממקום למקום, רואים עולם/ תחת אותם שמים" (עמ' 25). אין ספק שנפש רגישה כשל דינה קטן היתה מחברת פסוקי שירה אלה גם בלי להיפגש בסדקי הבתים הרעועים, שהרי העוני מצוי גם ליד מלונות הדורים אף אם אופיו אחר. הייחוד כאן נעוץ לא במסקנה הסופית, כי אם בנפש המטיילת ומטלטלת, אשר אומרת ושרה את עצמה בין שהיא בארצה ובין שהיא במרחקים.
המרחבים החדשים, הקסומים והמאיימים של המזרח הרחוק, יכולים לעורר את הנפש ובמידה רבה להחזיר אותה לעוצמת שורשיה. הם בוודאי מרתקים ומגוונים, אבל אין בהם יכולת לבטל את המושגים הקיימים, או אפילו להרחיק את המגבלות האנושיות. "עד אין קץ לתעות אפשר/ במעבה היער./ אבל ממרום ההר קל לראות/ את קו גבולו, שם המרחב הפתוח/ נושק לאחרון העצים" (עמ' 20).
הגבולות תוחמים אפילו את המרחב הגדול ביותר, והיער המעובה ביותר בעצים מסתיים גם הוא. במצב זה חוזרת המשוררת לדון בנפשם של תושבי המקום. כפי שנפשה שלה נוטלת את ארצה ממקום למקום, כך, מתוך התבוננות בהם, תוכל אולי לראות את הנוף החדש טוב יותר. פעם אחת נכיר מהשירים את המדריך המספר על ארצו ובעיקר על משפחתו, ועל הפחד הגדול מהרעב. פעם אחרת נפגוש פרח נזירים בורמזי שמביט בתיירים, אבל יודע כל העת שגורלו לא עומד להשתנות בבואם או בלכתם.
בשיר הפתיחה של הקובץ מאיר הפנים הזה עושה המשוררת את חשבון נפשה בשפתו של קין הקדום. הצמחייה האדירה והבראשיתית נותנת תחושה שמא קין לא ביקר כאן וההיסטוריה האנושית של המקום הזה הצליחה לדלג על הרצח האנושי הראשון. אבל הדוברת יודעת שבתוכה גדלה ממילא ומתמיד אפשרות החטא. לא הגוונים הרבים של הירוק ולא הפירות המפתיעים משתיקים את החיה הפנימית שמאיימת ומרתקת מבפנים.
אחת הפעמים בספר שבהן הכותבת לא רק מתרשמת ומפנימה את סביבתה, אלא ממש יודעת אותה, נוגעת לחוויה הקשה של העוני. כאן נתפסת האביונות לא רק כאומללות, אלא גם כאפשרות להבנה עמוקה של השפע. שהרי אדם אינו יודע דבר עד תומו בלא להכיר את הניגוד ואפילו את הסתירה של אותו דבר: "הכל בערוב, בשפעה/ ידועת מחסור משכבר הימים./ בקשגר, בין הדוכנים/ ידעתי אשר אביונים" (עמ' 38).
אפשרית בהחלט קריאה אחרת של הספר. אני מודה שקריאה שכזאת אינה נטייתי הטבעית, אבל יש בה יופי משלה. כאן נע הקורא ברצף השירים ונכנס לאווירת המסע עצמו. כמי שמדפדף ביומן מסע, או אפילו כמי שמעלעל בדפי אלבום תמונות, אפשר לעבור בין שורות השירים וכמעט לחוש את המעבר בין הימים לערים, בין היערות למרחבים.
העובדה שהספר אינו מתיימר לחולל מהפכה תרבותית או רעיונית, בנוסח הטענות על קסם המסעות למזרח הרחוק, מחזקת את האפשרות לקרוא את השירים ללא צורך להתמודד עם מסר כלשהו וללא תחושה של מי שטוען "אם רק תגיע לשם תראה עולם אחר". בשירה זהירה ונקייה נעה נפשה של המשוררת כתיירת סקרנית ועצמאית, אך לא מתבטלת בפני המראות החדשים, שהרי בתוכה עצמה תמיד יש עוד מה לגלות.
ספר שיריו האחרון של מירון ח. איזקסון, "מבחר ושירים חדשים", ראה אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד
