שיתוף פעולה מפתיע: ערבים מוסלמים מאום אל-פחם ועולים יהודים מירושלים מקדמים יחד את התרבות הרוסית
מימין: היתאם חוסרי, המאם חוסרי, עפו אגרביה וזיאד מחמיד באום אל-פחם, השבוע. כולם בוגרי אוניברסיטאות ברוסיה
תצלום: אלכס ליבק
את אחד מימי חג הקורבן השבוע, חגגו ארבעה חברים מוסלמים באום אל-פחם בהרמת כוסית וודקה. "נה זדרבייה" (לבריאות), אמרו ברוסית. מן המדף בסלון ביתו הנאה של המהנדס המאם חוסרי השקיפו עליהם בהפתעה ישו ומריה - שני פסלונים שבאים מסיפור אחר, והגיעו לכאן כשי שהביא מישהו מרוסיה לקישוט - ופסל ראש לבן של החבר לנין. מוסיקה רוסית, שירים של ויסוצקי ואוקוג'בה, התנגנה ברקע. בפינת החדר ניצב פסנתר רוסי שאיש אינו מנגן עליו מאז הביא אותו בעליו משנות לימודים במוסקווה.
רוסיה הקטנה, בלב העיר הערבית שחגגה באותו זמן את שחרורם של חברי התנועה האיסלאמית מן הכלא. שניים מן המשתתפים במפגש הזה באו והלכו בין שני האירועים. הם הרי מורגלים להתנייד בין שני העולמות.
לפני זמן מה עשו מעשה שבא לגשר בין העולמות האלה: הם הקימו את "ארבאט", עמותה ערבית של בוגרי אוניברסיטאות ברוסיה. וגם אם צליל השם נשמע ערבי, "ארבאט" הוא שמו של רחוב חשוב במוסקווה, מרכז תוסס של חיי תרבות ורוח. אבל מבחינתם, יש לשם גם ממד אחר. "המלה אכן באה ממקור ערבי", הם מספרים, "סוחרים שהיו באים לרוסיה מן המזרח היו מביאים את מרכולתם בעגלות ששמן בערבית 'ערבאת'. הרחוב של ה'ערבאת', היו המקומיים מכנים את המקום, עד שדבק בו השם ארבאט". בתקופה הסובייטית היה זה גם אחד המקומות היחידים בהם היה יכול אזרח לעמוד על הגבהה כלשהי ברחוב, ולהביע את דעתו בכל נושא, בחופש יחסי.
תחת השם רב המשמעות הזה התאגדו כ-300 ערבים ישראלים בוגרי אוניברסיטאות ברוסיה. רובם הגיעו לשם בחסות המפלגה הקומוניסטית שבה הם חברים עד היום, ואום אל-פחם נהפכה למרכז רוסי קטן. כאן ציינו 300 שנה לעיר סנט פטרבורג, לנינגרד לשעבר, בתערוכה מיוחדת ובשידור ישיר ראשון בהיסטוריה - אום אל-פחם-לנינגרד.
"לנינגרד היא המולדת שלי", אומר הד"ר זיאד מחמיד, רופא משפחה, "אף פעם לא הרגשתי שם זר. אני ממש לא מבין איך מישהו עוזב את רוסיה מרצון". במשך שש שנים עבד בבית החולים "הלל יפה", לצד עולים רבים. "הרוסי האמיתי היחיד", היו מכנים אותו בחיבה. "הם היו בתהליך ישראליזציה, ואני נתפשתי כעליון עליהם", הוא מבהיר את מעמדו הייחודי.
כל הווייתם ספוגה בנוסטלגיה עמוקה לאמא רוסיה, לאנשיה ולתרבותה. מאז חזרו, הם מקפידים לקרוא עיתונים בשפה הרוסית הרואים אור בארץ, מתגברים על העלבון שמעוררים תכנים גזעניים ועוינים לערבים שמתפרסמים שם. הם צופים בערוצי הטלוויזיה ברוסית, ובכל הזדמנות הם הולכים למופעים של אמנים אורחים המרבים להגיע מרוסיה, נבלעים בקהל העולים הגדול הדובר רוסית. "הם לא עולים, הם מהגרים", מזדרז המאם חוסרי לתקן, "יש לי טענה גדולה אליהם. איך יכול אדם שמגיע מתרבות גבוהה כל כך להפוך לימני? אני לא קולט את זה". עמיתו ל"ארבאט", רופא השיניים היתאם חוסרי, מגלה בקיאות מפליגה ברזי הציבור הזה. מאז שחזר מרוסיה, רוב המטופלים בקליניקה שלו בחדרה הם דוברי רוסית. ההבחנות הסוציולוגיות שהוא עורך בין היהודים ללא יהודים שבהם, לא היו מביישות שום חוקר באקדמיה. מצדו השני של המתרס, הם דווקא מגלים את עומק הבורות. רבים מדוברי הרוסית שהם פוגשים משוכנעים, למשל, שאום אל-פחם נמצאת בכלל בגדה.
לפני כשלושה חודשים עשו עוד מעשה. הם נענו לפנייתה של "תאנה" - עמותת עולים ליברלית-שמאלנית, שעיסוקה בנושאי תרבות והפצת ערכי דמוקרטיה - למה שאמור ליהפך לפעילות משותפת מתמשכת. אלה אנשים שעמם הם יכולים לדבר באותה שפה, תרתי משמע. "קושר בינינו ההווי, התיאטרון, אפילו חגיגות ה'נובי גוד', ראש השנה האזרחי הנחוג עם עץ האשוח", אומר ד"ר עפו אגרביה, בוגר הדור הראשון ששלחה המפלגה ללימודי רפואה ברוסיה בסוף שנות ה-60, אך מגחך ממרום הוותק שלו על חבריו הצעירים ש"מתקשים להתנתק מן הדגים המיובשים ואפילו מריח המשתנות הציבוריות של רוסיה".
בניתוח הדמיון שהם מוצאים בין החברה הערבית בישראל לחברה הרוסית, יש הבחנות מעניינות. קודם לכל, תחושת המיעוט שנדחק לפינה. "המיעוט הרוסי סובל מבעיה דומה, למרות שהדלתות פתוחות בפניהם יותר מאשר בפנינו", מנתח חוסרי. בין קווי הדמיון של החברות הם מונים גם את השמרנות, את הרומנטיקה, את אמירת האמת ואת מוסר העבודה הגבוה והנכונות לעסוק בכל מלאכה. "חזרתי לישראל עם תואר שני בהנדסה, ולא התביישתי לעבוד כטפסן בבניין", מספר חוסרי. "להבדיל מרוב היהודים, גם הרוסים מוכנים לעסוק בכל מלאכה ורופא לא יהסס לטאטא רחובות כדי להתפרנס. כמונו".
אלא שמעבר לנוסטלגיה היוצרת נקודות חיבור, יש להתחברות הזאת, מבחינתה של ארבאט, גם ממד פרקטי לגמרי. בניתוח שקול, מבוסס גם על מחקרים, הם הגיעו למסקנה שציבור העולים הוא האליטה של העתיד - והם עצמם, האליטה של החברה הערבית. מכאן, המסקנה לחבור נגזרת מאליה. "אנחנו האליטה הערבית שמחפשת קשר עם האליטה הרוסית", אומר מחמיד. "יש להם פוטנציאל לנהל את המדינה בעתיד, ועלינו להיות אתם, גם על מנת לאזן את שטיפת המוח הימנית לה נחשפים המהגרים. אנחנו רוצים למשוך ביחד את כל החברה הישראלית ולשנות את פניה".
מעניין אף יותר ממה שנאמר בשיחה המפתיעה הזאת, הוא מה שלא נאמר בה. אף מלה (כמעט) בעניין חוק השבות או זכות השיבה. חברי ארבאט, שמצאו כאן את העולים עם שובם מן הלימודים, מתייחסים אל נוכחותם כאל עובדה מוגמרת, ממנה הם צריכים להפיק את המיטב. "אפשר להתווכח עד להודעה חדשה למה הם באים ועל חשבון מי, אבל נהיה טיפשים לא לקחת את המשותף בינינו ולהתחיל להידבר אתם", מסכימים החברים באום אל-פחם. על כן שמחו כשאנשי תאנה, שחיפשו מישהו לדבר אתו, מצאו אותם ובאו לפגישה ראשונה באום אל-פחם. גם הפרופיל האינטלקטואלי של פעילי תאנה נשא חן בעיניהם. "ארבאט היא לא רק עמותה, אלא מנוע אידיאולוגי", הם אומרים. "יחד נייצר ניצוץ שיבעיר את המזרח התיכון בדיאלוג תרבותי".
חיוך קטן של ספקנות מתלווה להצהרה הגדולה הזאת, המתורגמת בינתיים לשאיפות צנועות יותר. את סוף השבוע הזה יבלו 20 פעילי ארבאט ו-20 פעילי תאנה בסמינר בנצרת, שיוקדש ליסודות האי-אלימות בתרבות הרוסית ובתרבות האיסלאמית. בתהליכי גיבוש ראשונים מצויים כבר שני פרויקטים נוספים: קונצרט של מוסיקה רוסית וערבית, שיש ביניהן חפיפה מלודית, ופרויקט "כוכב נולד", שיוקדש כולו לשירי ויסוצקי בביצוע אמנים רוסים וערבים. על כל אלה הם מספרים כשברקע מתנגנות רומנסות רוסיות שהורידו מן האינטרנט. בקלילות רבה הם מדלגים מעל הזיקה האידיאולוגית של רובם למפלגה הקומוניסטית, אידיאולוגיה שהעולים דוחים אותה בשאט נפש. "דיברנו על זה", הם מודים, "השוני הוא לא מחסום לשיתוף פעולה".
במשרדים היפים של תאנה בירושלים מאשרים השותפים למבצע הייחודי הזה, שאכן, אין בעיה. "אנחנו יצאנו מן הקומוניזם, בעוד הם עדיין עושים קצת רומנטיזציה שלו", אומר מארק אמוסין, עורך כתב העת "עת לבקש" שמוציאה העמותה. "אבל זה לא חשוב. הקונספציה הקומניסטית השתנתה גם בישראל, וממילא לערבים כאן יש קונטקסט אחר". לארבאט הגיעו כאשר במסגרת הפרויקט הגדול של העמותה בנושא "שלילת אלימות - חינוך לסובלנות ואי אלימות" חשבו שהערבים אזרחי ישראל הם הפרטנר הנכון, וחיפשו שם דוברי רוסית. "מצאנו אנשים שהתרבות הרוסית מוטבעת בנשמה שלהם", אומרת קטיה גז'יבובסקי, מנהלת אדמיניסטרטיווית של העמותה ורכזת הפרויקטים שלה. "התחושה שלי היא, שהם קצת אנשים בלי מולדת. רוסיה שהכירו כבר לא קיימת, ובאום אל-פחם הם חשים קצת מנוכרים", אומרת צילה גודרוב, מנהלת יחסי הציבור וגיוס המשאבים של תאנה. וכשהיא הוגה את המשפט הזה, נשמע מנימת קולה כאילו ביקשה לסיים אותו בהשוואה: "קצת כמונו". גז'יבובסקי אומרת שזה אכן כך. "שנינו נתפשים כמיעוט", היא אומרת, "התרבות הרוסית היא סוג של מולדת רוחנית להם ולנו".
