איחסאן אלוואן הוא חבר שיעי שלי מנג'ף שבעיראק. כמו שיעים אחרים, הוא שמח תחילה לבואם של האמריקאים, שהפילו את סדאם חוסיין. אבל לו וליתר השיעים הספיקה שנה אחת של כיבוש אמריקאי כדי לשנוא את ארה"ב ולתעב את חייליה, שנהגו באפס סובלנות כלפי שיעים וסונים כאחד ודירדרו את עיראק למלחמת אזרחים איומה. איחסאן, אגב, מעריץ את התרבות האזרחית ואת העם האמריקאיים ומקפיד להפריד ביניהם לצבא.
אבל תוך זמן קצר, גם ההערצה הזאת התחלפה באכזבה, בזעם ובסלידה, כשאותם אזרחים אמריקאים בחרו בג'ורג' בוש, אדריכל האסון בעיראק, לכהונה נוספת. השורה התחתונה היא שבעיני איחסאן ויתר אזרחי עיראק השפויים, שנתפשים במערב כסיכוי הגדול של המדינה הזאת, אי-אפשר לצפות מארה"ב לשום דבר טוב.
לפני כמה חודשים, כשסיפרתי לאיחסאן שאני מצלם סרט תיעודי על ברק אובמה בקניה ובארה"ב, הוא ביקש ממני לבדוק אם זה "אמיתי", אם "האנשים בארה"ב מקבלים את אובמה. אם זה אמיתי שמועמד לנשיאות שמדבר בצורה כל כך שונה, שיש לו שורשים מוסלמיים, שקורא בגלוי ליציאה עיראק, שמועמד כזה באמת זוכה לתמיכה ולאמון של האומה האלימה הזאת, או שזאת סתם מניפולציה של התקשורת".
אז בדקתי. זה אמיתי.
דווקא אחרי שסיימתי את הצילומים בקניה עם אמו ואחותו של אובמה, התרשמתי שאין סיכוי שאמריקאים יקבלו אותו ושכנראה, כפי שחשש איחסאן, זו מניפולציה תקשורתית. כמי שנולד בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, אני מודע היטב לכמה שהמדינה הזאת, "על אמת", מגבילה את אזרחיה ולמי באמת שמורות בארה"ב כל האפשרויות. בטח לא לילד של אב מוסלמי מקניה שאמו שואבת מים בכפר נידח באפריקה, כשלא הרחק מאותו בית טובחים שחורים בני גילו ושבטו של אובמה בבני השבט האחר וכשהתמונות האלה מגיעות לארה"ב.
לכן, הנחיתה בארצות הברית היתה מבחינתי שוק. הכנסיות של השחורים במיסיסיפי, שבהן הקדישו תפילות, שירים וריקודים לברק אובמה, היו אמנם מחזה ססגוני, אך מעבר לכך שזה מצטלם יפה, לא היתה כאן הפתעה גדולה. זה הרי המגרש הביתי של אובמה. המראה של מתנדבים צעירים לבנים לצד שחורים שוטפים את המדינה ועוברים מדלת לדלת כדי לשכנע שחורים ולבנים אחרים להצביע למועמד הדמוקרטי כבר עורר עניין, בעיקר כשראיתי את ההתלהבות בעיניהם.
אבל השוק האמיתי היה לראות את אותו בוקר לבן במיסיסיפי מדבר על אובמה בתור בחור הגון ואינטליגנט, שנותן לו תקווה. הבוקר סיפר שכשהוא עצמו היה ילד במיסיסיפי, אי-אפשר היה להעלות על הדעת ש"אחד ממצחצחי הנעליים האלה" יגיע אי פעם למעמד כזה. אותו קאובוי, שאביו היה שורף כנסיות של שחורים במיסיסיפי, לא ניסה להתנער מהעבר, להתחנף או להיות תקין פוליטית. הוא פשוט התרשם מאובמה, וחשב שכאזרח יהיה לו טוב יותר עם נשיא כזה.
מה שעובר על הבוקר הלבן הזה הוא מה שקורה למדינות שלמות בארה"ב, בהן גם דרומיות-שמרניות. תושביהן מתלהבים רק מהרעיון של העתיד בארה"ב של אובמה, וכלל לא כוללים בשיקוליהם את עיראק או את שאר העולם. אבל העולם מצדו מחכה. ועוד איך.
בכל רחבי הגלובוס, אנשים ואומות שלמות שהתייאשו מארה"ב, שמתעבים את מדיניותה וסולדים מאזרחיה שבחרו שוב ושוב את אותם מעצבי מדיניות בוואשינגטון, נותנים היום צ'אנס לארה"ב. הזדמנות נוספת לאומה שבשנים האחרונות קוטלגה על ידם כחשוכה וכחסרת יכולת להשתנות.
אני מבקר לצורך עבודתי במדינות כמו פקיסטאן, אפגניסטאן, עיראק ולבנון, ומסתובב בהן עם דרכון אמריקאי, כדי שזהותי הישראלית לא תיחשף. בשבע השנים האחרונות, גיליתי שכ"אמריקאי", עוד ועוד דלתות נסגרות בפני. גם באפריקה ובאמריקה הלטינית מתקשים להסתיר את ה"אנטי" כשאני מציג את הדרכון הזה, והדבר מגיע כנראה לשיא באירופה. הגועל האירופי ממדיניות החוץ של ארה"ב והפחד מפני תפישת העולם האמריקאית השפיע גם על הדרך שבה מסתכלים על אזרחיה.
והנה בא אובמה, אדם שבמרבית מענייני העולם מתבונן ומפרש כמוהם. איך אפשר שאחד כזה, ועוד שחור, וששורשיו באפריקה ושיש מוסלמים במשפחתו, סוחף בטירוף את אותה אומה שקוטלגה כגזענית, חשוכה וחסרת תוחלת?
אז "אם זה אמיתי", הרי שכל ההגדרות והקטלוגים אודות האמריקאים כפי שקבעו ברוב תסכול איחסאן מנג'ף, וחבריי מאפגניסטאן, קונגו, ארגנטינה ובריטניה, ההגדרות הללו ינוסחו מחדש. ואם זה אכן "על אמת" ואובמה ייבחר, אז אנשים מכל העולם ייתנו צ'אנס חדש לארה"ב ולאזרחים שבחרו בו. מה שאומר שינוי של ממש ביחסים בין ארה"ב לעולם.
בישראל זה הפוך, בינתיים. אצלנו ועבורנו, נתפשה ארצות הברית כפנטסטית, ולפיכך כל שינוי מעורר חשד וחשש. מבחינה זו, ביקורו של ברק אובמה בישראל הוא אחת התחנות הסבוכות והמאתגרות יותר עבורו. העניין הוא שלאורך כל הקמפיין שלו בתוך ארה"ב הצליח הסנאטור השחור לשכנע אזרחים סקפטים ולקנות אוכלוסיות שלמות שלכאורה אין סיכוי שיחברו אליו. זה ממש לא קרה מיד. זה לקח זמן. עם הזמן, למרות שזה לא נראה כרגע, זה כנראה יקרה גם כאן.
<<
