בהתחלה חשבתי שזאת בדיחה. העולם מצחיק אז צוחקים, במקום לבכות. אחר כך הבנתי שזה רציני, אנשים רציניים לא חוזרים על אותה בדיחה תפלה פעמיים. סרי נוסייבה ואחמד קריע (אבו עלא) הם אנשים רציניים, ולאחרונה הם חוזרים ומעלים את רעיון המדינה-הדו-לאומית: לא עוד שתי מדינות לשני עמים אלא מדינה אחת לשניהם - אחרית הימים מקדימה את תולדות הימים, אתים ומזמרות מחליפים חרבות וחניתות בטרם כותתו.
אפשר להבין אותם: לאחר 40 שנות כיבוש ודיכוי, לאחר 15 שנה של משא ומתן עקר, כשהסכם, כמו האופק, הולך ומתרחק ככל שמתקרבים אליו - מה הפלא אם אנשים מתמכרים לייאושם כסם.
אבו עלא אמר בישיבה של פתח ברמאללה, שאם ישראל תמשיך לחסום את המדינה הפלשתינית שבדרך לא תהיה ברירה אלא לתבוע מדינה דו-לאומית, כך מדווח השבוע "ניו יורק טיימס". "המרכז הישראלי-פלשתיני למחקר ואינפורמציה" השלים לא מזמן נייר עבודה, הכולל את אופציית הדו למקרה של התמוטטות המו"מ. ועוד גורם - "הקבוצה הפלשתינית לתכנון אסטרטגי" - הממומן על ידי האיחוד האירופי, מציע מטעמו מספר תרחישים, לרבות תרחיש ישראל-פלשתין בכריכה ריבונית אחת.
סרי נוסייבה הוא עכשיו נביא המדינה-לכולם, לכל היושבים בין הירדן לים. ייאושו שלו פחות נוח והרבה יותר מפחיד, כי אין כמוהו לתבונה ולמתינות ולריאליזם. ואם הוא משדר אותות מצוקה ואזהרה כאלה, הרי זה סימן רע מאוד ל"תהליך", ולא נותרו בעלי תקווה רבים בסביבה.
בדיחה-בדיחה, אבל לאזור הזה יש טבע מגונה שהוא מגשים נבואות שחורות ומהתלות גרועות. רעיון-רעיון, אבל בעיה בצדו: הוא פשוט לא מצליח בשום מקום. מדינה אחת לשני ציבורים אתניים או דתיים היא ערובה לפורענות בנוסח בלקני או קווקזי, עוד מהדורה לבנונית או עיראקית או קפריסאית; שלא לדבר על אפריקה, שהקולוניאליזם עזב אותה לשסעים ולחתיכות. אפילו בלגיה מחשבת להתפרק, אפילו סקוטלנד משתעשעת בהרהורי עצמאות.
האם מה שנכשל בכל מקום, דווקא במקום המקולל הזה יצליח? ככל שיתבצר הסטטוס קוו, ימאן להיפרץ, כן ירבו האנשים הנואשים, פלשתינאים כישראלים, המבקשים מבלי משים לכונן כאן בפועל דרום אפריקה ישנה ורעה, אבל בלי הפתרון הדרום-אפריקאי: הרי היהודים לעולם לא יסכימו לוותר על שלטונם הבלעדי, ולמדינת אפרטהייד משוחזרת אין תקומה בימינו, ומי יסכים לחיות בה מרצונו.
אותה מדינה לשני עמים? גם לי גם לך לא יהיה. משפט הארץ הזאת הוא ההיפך הגמור ממשפט שלמה בעתירתן של שתי נשים זונות היושבות בבית אחד. כי זה מבחן היחס לארץ: מי שמבקש להשכיבה בחיקו ולנענעה שלמה, דווקא הוא שונא אותה; ואילו מי שמבקש לנתק איברים גדולים מגופה - לבתר, לוותר ולהתחלק - דווקא הוא אוהב אותה. אז "גזורו", מהרו לגזור ולשמור בטרם נמות.
