חירשים: כתוביות בטלוויזיה ומכשירי שמיעה פוגעים בתרבות שפת הסימנים

מאת רותי סיני

רווחה / הצעת חוק: רוב תוכניות הטלוויזיה ילוו בכתוביות

יום שלישי הוא יום פופולארי במיוחד במועדוני הקשישים של התאחדות החירשים בתל אביב. זהו היום שבו ניצבת ליד משדר הטלוויזיה מתורגמנית, המתרגמת את מהדורת החדשות המרכזית של הערב לשפת הסימנים. זוהי ההזדמנות הכמעט יחידה של הקשישים להבין את החדשות. בבית הם יכולים להביט בהתרחשויות על המסך, מבלי לדעת מה אומר הקריין.

רק פעם אחת בשבוע - בחדשות הלילה של ערוץ 1 ובחדשות בשפה ערבית של הערוץ השני - מתורגמת התוכנית לשפת הסימנים. המצב טוב יותר עבור חירשים וכבדי שמיעה שיודעים לקרוא - כ-25% מהתוכניות המוקלטות מראש משודרות עם כתוביות, על פי דרישת החוק. כדי להשיג את המינימום הזה, נאלץ בשנה שעברה "בקול - ארגון כבדי שמיעה ומתחרשים" לעתור לבג"ץ. עם זאת, שידורי החדשות והתוכניות בזמן צפיית השיא אינם משודרים בליווי כתוביות.

מה לא אמרו ברשות השידור ובמועצת הרשות השנייה בניסיון להתחמק מנושא הכתוביות - שהן "מלכלכות" את המסך, שהטכנולוגיה לא זמינה, שאין תקציב. "שטויות. בתוכניות מתורגמות רצות כל הזמן כתוביות, ועכשיו כולם גם התרגלו לכתוביות בחדשות הסי-אן-אן", אומר זבולון גורני, מנהל המרכז הארצי של "שמע", ארגון המייצג ילדים עם לקויות שמיעה בגיל בית הספר. "הטכנולוגיה מאוד זמינה, העלות זניחה ואילו השיפור באיכות חייהם של חצי מיליון בני אדם יכול להיות עצום".

באחרונה החליטו ארגוני החירשים וכבדי השמיעה כי לא יסבלו עוד תירוצים, ואיחדו כוחות כדי לשנות את החוק. המאמץ הניב הצעה לתיקון חוק הקלות לחירש (1992), שאותה הגיש ח"כ מרדכי משעני (גשר) בחודש שעבר. על פי התיקון המוצע, כל תוכניות החדשות, לרבות מבזקים, ילוו בכתוביות, כמו גם כל התוכניות שאינן בשידור חי. תוכניות לגיל הרך ילוו בשפת הסימנים, ולפחות שלוש תוכניות חדשות שבועיות - לרבות המהדורה המרכזית - יתורגמו אף הן.

הצעת החוק היא תוצאה של פשרה שאליה הגיעו שלושת הארגונים הגדולים המייצגים כבדי שמיעה וחירשים. הוותיק שבהם, התאחדות החירשים, מייצג כ-10,000 חירשים מלידה, המתקשרים באמצעות שפת סימנים. לדברי דליה ברלינסקי, מנהלת האגודה, כ-70% מהחירשים בני ה-45 ומעלה אינם יודעים קרוא וכתוב, ונסמכים באופן מוחלט על שפת הסימנים.

גם חלק מהילדים תלויים באופן מוחלט בשפת הסימנים, אם כי מספרם של אלה קטן והולך. אצל מרבית הילדים שנולדו חירשים - שהם בממוצע אחד או שניים לכל אלף לידות - וגם לאלה שמתחרשים בגיל צעיר מסיבות שונות, מושתל התקן בראשם, שבו מעבד זעיר. המעבד מצליח להעביר צלילים וכך הופכים יותר ויותר חירשים ל"כבדי שמיעה" בלבד. כ-90% מהוריהם של ילדים חירשים או מתחרשים הם אנשים שומעים, ולכן רובם המכריע בוחר בהשתלה, ומלמד את ילדיו עברית ולא שפת סימנים.

בקהילת החירשים בארצות הברית משווים את השתלת ההתקן לביצוע "ג'נוסייד" (המונח מופיע בכמה אתרי אינטרנט של "עם" החירשים) בחברי הקהילה, והורים חירשים מסרבים לרוב להשתיל לילדיהם החירשים את ההתקן. החירשים בישראל פחות מיליטנטים. ברלינסקי מכנה את המאבק שמנהלת קהילת החירשים הקטנה והמצטמקת על שימור תרבות שפת הסימנים מלחמת קיום. ברלינסקי סבורה כי עדיין מוקדם להכריז על ניצחון לשיטת ההשתלה - לא חלף די זמן כדי שאפשר יהיה לבדוק אדם בן 30, ולבחון כיצד השפיעה על חייו מבחינה נפשית וחברתית ההשתלה שעבר כילד.

מאבק המחנות בא לידי ביטוי במגעים שהובילו בסופו של דבר להסכמה בדבר הצעת החוק. האגודה ביקשה בתחילה תרגום לשפת סימנים במספר רב של תוכניות ומהדורות חדשות, אך לבסוף גברו טיעוניהם של ארגוני כבדי השמיעה והמתחרשים (שאינם תלויים בשפת הסימנים).

לפי אומדנים מקובלים בעולם, כ-8% עד 10% מהאוכלוסייה - שהם לפחות חצי מיליון ישראלים - הם לקויי שמיעה. פלח נכבד מקבוצה זו הם אנשים מבוגרים, שרמת השמיעה שלהם הולכת ומידרדרת עם הגיל - אחד מכל שלושה בני 65 ומעלה לוקה בשמיעתו. ארגונים כמו "שמע" ו"בקול" טוענים כי רוב רובם של לקויי השמיעה - גם אלה שנסמכים על שפת סימנים - יודעים קרוא וכתוב, ולפיכך כתוביות בטלוויזיה יענו על צרכי רוב האוכלוסייה. עלות הכתוביות אינה גבוהה, ומגדיל מאוד את סיכויי הצלחתה של הצעת החוק.

אחיה קמארה, מנכ"ל "בקול", מעוניין שכל תוכניות הטלוויזיה ילוו בכתוביות, כפי שמחייב החוק בארה"ב ובאנגליה. לדעתו, הכתוביות יעזרו לא רק ללקויי שמיעה, אלא גם לעולים חדשים, לאנשים עם בעיות ריכוז וקשב, וכן לצופים שמעדיפים לקרוא במקום לשמוע.

קמארה מודע לסכנה האורבת לעתידה של תרבות החירשים ומצר על כך. הוא עצמו נולד שומע אך התחרש כשמלאה לו חצי שנה, כתוצאה מתרופה שנטל. למרות הליקוי גידלו אותו הוריו כילד שומע, בסיוע מכשיר שמיעה וטכנולוגיות שונות. הוא אסיר תודה להם על שאיפשרו לו להשתלב בעולם השומעים, ללמוד ולהצליח, אך חש גם כאב על שלא גדל בחברת ילדים חירשים, ולא למד על בוריה את שפתם.