ושוב אני יושב באוטובוס. השעה שבע וחצי בבוקר, קו 32. יורד גשם וקר, עוד מעט ירד שלג. הרטיבות חודרת לנעליים ולמכנסיים. כמו משותק
יושב אני כך ורואה את הפרצופים השלווים והרגועים. אשה צעירה מדכאת פיהוק, מעווה את זווית פיה. "נורדשטראסה", נוהם הנהג. שוב תוקפת אותי התחושה הזאת של זרות. כלא מאמין אני בוהה מן החלון. לשם מה כל זה? מדוע עודני משתף פעולה? עד מתי? מכונה אחת שולטת בי. גועל מצטבר בחזי. נוסעים אל מקום העבודה באין עוצר. "בוקר טוב, בהמת עבודה!" השהות קצרה, הזמן אוזל מתחנה לתחנה. באלימות קרעו אותי מן השינה, ללא התנגדות בולעת אותי מכונת היום-יום.
התחנה שלי מגיעה, אך איני יכול לקום. אני נשאר לשבת עד התחנה הסופית. אבל האוטובוס אינו עוצר עוד. הוא ממשיך לנסוע: דרך אוסטריה, יוגוסלוויה, טורקיה, סוריה, פרס... אל הודו, מאלאיה. בדרך משנה האוטובוס צורה. הוא מעוצב מחדש, נצבע בשלל גוונים, מצויד במיטות, מתוקן, מותאם לאקלים המתחלף. הנוסעים, כעשרים במספר, הופכים לשותפים אינטימיים. בדרך הם מחפשים לעצמם עבודות קטנות, כדי שיהיה אפשר לקנות את הדלק, את חלקי החילוף ואת מצרכי המזון. הם מתחלקים ביניהם בעבודת האוטובוס. הם מספרים זה לזה את סיפוריהם. פניו האחרות של היום-יום מתגלות: סירוב לעבוד במלוא היכולת, חבלות, רישול מכוון, גנבות, ראש קטן, הדלפות, חופשות מחלה, פעולות סולידריות, פעולות נקם נגד מנהלים, התקפות ליליות. כולם הפעילו התנגדות איש איש בדרכו, וניסו לעצור את המכונה. לשווא. חמש שנים לאחר מכן חוזר האוטובוס למקום מוצאו. כולו עמוס הרחבות ושיפוצים, מציג לראווה כתובות באלפביתים לא מוכרים, עטור וילונות צבעוניים. איש אינו מזהה אותו שוב, ואף השבים מן הדרך אינם מוכרים...
תחנה. לרדת. החלום נגמר. סופי שבוע, חופשות, אשליות ופנטסיות של בריחה מגיעים תמיד אל סופם, ואנו שוב יושבים באוטובוס או בחשמלית, במכונית או ברכבת התחתית. מכונת היום-יום חוגגת את ניצחונה עלינו. אנחנו חלק ממנה. היא מבתרת את חיינו לנתחי זמן קטנים, מנתבת את מרצנו, מרסקת את חלומותינו ואת משאלותינו. אנחנו בסך הכל רק עוד גלגלי שיניים נרצעים, דייקנים וממושמעים במנגנון שלה. והמכונה עצמה מרחפת על פי התהום. באיזה מין עניין היינו מעורבים כאן?
איבו
אני, אתה, את, הוא, היא, זה, אדם, יחיד, פרט, ילד, אשה, איש, אזרח, כל אחד, אף לא אחד.
למעשה ישנו רק האיבו, וזולתו לא קיים דבר. ובכל זאת האיבו הוא הפכפך, פרדוקסלי וסוטה. יש רק איבו אחד ויחיד, ולמרות כל זאת הוא פועל כאילו היו יותר מארבעה מיליארדים כמותו. האיבו גם יודע כי הוא עצמו המציא את העולם ואת המציאות, ובכל זאת הוא מאמין באדיקות כי דמיונותיו ממשיים. האיבו היה יכול לחלום מציאות נעימה וחסרת בעיות, אך הוא התעקש לדמיין לעצמו עולם אומלל, אכזר ומלא סתירות.
הוא - או היא - הרכיבה לעצמה חלום של מציאות מוכת סכסוכים, אסונות ומשברים. היא נקרעת בין אושר לעגמומיות, בין התלהבות לאכזבה, בין רוגע לעצבנות. יש לה גוף הצורך בכל יום 2,000 קלוריות, מתעייף מהר, מצטנן, נעשה חולה, ובערך כל 70 שנה מגרש אותה מתוכו. הכל רק סיבוכים חסרי היגיון.
עולמו של האיבו גם הוא סיוט אחד גדול. סכנות בלתי נחוצות מאיימות עליו, והוא שרוי ללא הפסק בפחד ובמתח. בכל רגע יכול האיבו לשים קץ לכל חזיון הרפאים הזה, על ידי כך שיהרוג את עצמו וייעלם. היות שיש רק איבו אחד, ורק יקום אחד פרי דמיונו, הוא אינו צריך לדאוג לנשארים מאחור, לחברים מתאבלים, לחשבונות שלא שילם וכו'. מותו שלו הוא לחלוטין חסר השלכות. אתו נעלמים לתמיד הטבע, האנשים, ההיסטוריה, החלל, הלוגיקה - פשוט הכל. האיבו מייסר את עצמו, לחלוטין מרצונו החופשי, אך סבור כי הוא רק חלק מן המציאות. מה מטרת כל הרמייה העצמית הזאת?
ככל הנראה האיבו מאוהב בחלום העינויים המזוכיסטי שלו. הוא אפילו אושש את החלום הזה מבחינה מדעית, ואטם אותו כדי שיהיה חסין מפני האין. הוא מגדיר את החלומות כלא ממשיים, וכך הופך חלום הבלהות שלו לחלום על אי-המציאותיות של החלום. האיבו טמן לעצמו את מלכודת המציאותיות, ונלכד בתוכה.
חוקי טבע, לוגיקה, מתימטיקה, אילוצים כלכליים ומחויבויות חברתיות יוצרים את גבולותיה של מלכודת המציאותיות. הואיל והאיבו חולם בעקביות את חוסר האונים של עצמו, הוא שואב את כוחו מערכאות חיצוניות, שהוא חייב לציית להן: אלוהים, חיים, מדינה, מוסר, קידמה, רווחה, עתיד, תפוקה. מתוקף הדרישות האלה הוא ממציא לעצמו את "משמעות החיים", שאליה לעולם לא יוכל להגיע במלואה כמובן. הוא מרגיש אשם כל הזמן, ושרוי כך במתח תמידי ומאמלל, המביא אותו לשכוח את עצמו ואת שליטתו בעולם.
כדי למנוע מעצמו להגיע אל עצמו ולהיווכח בחלומיותה של המציאות, בדה האיבו גם את ה"אחרים". הוא מדמיין לעצמו, כי היצורים המלאכותיים האלה הם כמותו. כמו בתיאטרון אבסורד הוא נכנס אתם ל"מערכת יחסים", אוהב אותם או שונא אותם, ואפילו מבקש מהם עצות או הסברים פילוסופיים. כך הוא בורח מן התודעה העצמית שלו, ומעביר אותה לאחרים כדי להשתחרר ממנה. הוא משייך את האחרים האלה לכל מיני ממסדים, כדי שיוכל להבין טוב יותר את הקשר ביניהם: בני זוג, משפחה, עמותה, שבט, מועדון, עם, אנושות. הוא ממציא לעצמו את ה"חברה", ומכפיף את עצמו לחוקיה. הסיוט מושלם.
נימה
אורח חיים, מסורת, תרבות, ייחודיות, דת, פילוסופיה, סגנון, אידיאולוגיה, טריפ.
בולואים אינם נוצרים סתם כך מכל שכונת מגורים או משיקולים פרקטיים פשוטים. המניע הממשי של איבואים לחבור זה לזה באמצעות בולואים, הוא קיומה של נימה משותפת. נימות מסוימות יוכל האיבו לקיים במלואן, רק אם ימצא איבואים אחרים השותפים לאותה נימה. במסגרת הבולו מגשימים, משלימים, ומשנים האיבואים את הנימה המשותפת שלהם. לעומת זאת, איבואים שהנימה שלהם אינה מותירה מקום לשותפות חברתית (הרמיטים, נוודים, שונאי אדם, אנרכיסטים אינדיווידואליים, שוטים, חכמים וכו') יישארו לבד, ויחיו ב"מרווחים" שבין הבולואים. הבולואים נמצאים בכל מקום, אך החיים בהם אינם בגדר חובה.
הנימה כוללת את תפישת החיים, את האווירה הכללית, את הפילוסופיה, את האינטרסים, את סגנון הלבוש, את דפוסי התזונה (סגנון בישול), את הנימוסים וההליכות, את היחסים בין המינים, את ההתייחסות לילדים, למרחב המגורים, לחפצים, לצבעים, לבעלי חיים, לעצים, לטקסים, לסדר היום, למוסיקה, למחול, למיתולוגיה - בקיצור לכל מה שאפשר לכנותו "מסורת" או "תרבות". הנימה מגדירה את החיים כפי שהאיבו מבקש לחיותם באופן קונקרטי.
מקורותיה של הנימה מגוונים ממש כמו הנימה עצמה. אלה יכולים להיות מסורות אתניות (ששרדו או התגלו מחדש), אסכולות פילוסופיות, כתות, עבר היסטורי משותף, מאבקים או אסונות משותפים, יצירי כלאיים, או כאלה שהומצאו מחדש. נימה יכולה להיות מקיפה ומפורטת ביותר, כמו אצל הכיתות או במסורות העממיות, אך יכולות להיות גם רק ואריאנט של נימה אחרת. היא יכולה להיות פתוחה ונכונה לשינויים, או סגורה ושמרנית. נימות יכולות גם להתפשט בין הבולואים כמו אופנות, או להתפשט ולהיעלם כמו מגיפות. הן יכולות להיות עדינות או נזעמות, פסיוויות-התבוננותיות או אקטיוויות-מוחצנות. הנימות הן עושרן האמיתי של הבולואים.
המגוון של צורות החיים מתמוסס ונמחק כיום בידי תרבות ההמונים, בידי האופנות המנוהלות באופן ריכוזי, וכן בידי שפות המדינה המתוקננות. לעומת זאת, הארגון של הבולואים יאפשר לכל אחד לבחור את החיים המתאימים לו, לצאת למסעות כשבא לו, לחוות כמה אינדיווידואליות או קהילתיות כפי שהוא מוצא לנכון. סביר להניח כי לבולואים רבים תהיה שפה משלהם. זו תוכל להיות שפה קיימת, דיאלקט, סלנג מיוחד או אף שפה מומצאת לחלוטין. בכך תאבד השפה התקנית את יעילותה כאמצעי שליטה, ויתהוו מעין יחסים "בבליים", כלומר אי-הינתנות לשליטה באמצעות דיס-אינפורמציה. ואולם, כדי שנוסעים, או בכלל אנשים הנמצאים בקשר עם בולואים רבים, לא יילכו לגמרי לאיבוד, קיים גם האסה'פילי, המשמש כמעין צופן חירום. האסה'פילי אינו שפה של ממש, מכיוון שהיא מורכבת ממספר מצומצם מאוד של מלים (איבו, בולו, נימה, אסה, פילי וכו') ומן הסימנים הקשורים אליהם (לטובת מי שאינם יכולים, רוצים או רשאים לדבר או לכתוב). כל אחד יכול להיעזר באסה'פילי במקרים דחופים, כדי לקבל מזון, סיוע רפואי, מקום לינה וכו'. לאחר מכן יהיה מספיק זמן כדי ללמוד בשקט את השפה המקומית, ובו בזמן לגלות עוד פרטים על המארחים. לימוד השפות של הבולואים דורש יצירת קשר והבנה הדדית בין התרבויות. מדוע אמור מישהו לעשות זאת בחיפזון?
