תמיכת גורמים בשמאל בהפרדה חד-צדדית חושפת תפישת עולם ז'בוטינסקאית
מורשת אהוד ברק והאינתיפאדה יוצרים שמאל ישראלי הסובל משלושה משברים: מנהיגותי, תוכני ותודעתי. המשבר המנהיגותי החל בממשלת ברק, שבה ישבה "נבחרת חלומות" של שרים "יוניים". לפחות חלקם ידעו בזמן אמת מה עמדותיו של ברק בשלבים השונים של המשא ומתן עם הפלשתינאים, אבל התקווה שהאיש המוכשר שהכריז על שחר חדש יגיע למסקנות הנכונות, הפחד לעורר את חמת ראש הממשלה ומניעים אישיים מנעו מהם להתייצב מול ברק. והתוצאה: השרים "היוניים" לא דיווחו למחנה השלום על עמדותיו ולא דחקו באנשיהם לצאת לרחוב ולהמריץ את ברק לזנוח את עמדותיו הבסיסיות.
למשבר התוכני כמה ביטויים. רוב השמאל הציוני מסכים, שיש להתעקש על שלושה לאווים: לא לחזרה לקווי 1967 או למפה הפלשתינית שהוצעה בשיחות טאבה, לא להסרת הריבונות הישראלית מהר הבית ו/או מהכותל המערבי, ולא לשום ויתור בנושא שיבת פליטי 1948 לתחומי ישראל. עמידה על שלושת הלאווים כמקשה אחת כמוה כאמירת לא להסדר קבע, ויש להכיר בכך. השמאל רווה נחת ממדידת המרחק שבינו לבין הימין. אולם בכך לא נסגר הפער עם הפלשתינאים.
הבורחים מהכרעה בשאלה זו ואלה שאינם רוצים לשלם את המחיר הדרוש מוצאים מפלט בתוכנית ההפרדה החד-צדדית. ספק רב אם תוכנית בעייתית זו תגשים את ציפיות תומכיה ותהיה תחליף להסדר מדיני. מבקרי הרעיון השמיעו לא מעט דברי טעם על מה שתעולל הגדר מן העבר הפלשתיני שלה. אולם הן מחייבי התוכנית והן שולליה מתעלמים מכך, שפינוי חלק ניכר של ההתנחלויות עלול לגרור מאבק מזוין מצד מתנחלים קיצונים.
קשה לשער, כמה מתוך מאתיים אלף המתנחלים יידחפו לכך: אלפיים או מאתיים. בכל מקרה, אין להקל ראש במחויבות הרעיונית, בהשקעה הכלכלית והרגשית ובמחיר הדמים של המתנחלים, ולא בהיותם מרושתים בציבור ובממסד, כולל בממסד הביטחוני. בנסיבות דומות התחוללו מלחמות אזרחים ומרידות במקומות אחרים בעולם. פארסת "פינוי" המאחזים ומה שאירע בחוות גלעד מאותתים משהו. מה תועיל הגדר, אם העימות יצית את ישראל? האם כדאי להסתכן בכך תמורת פחות מהסדר שלום?
ההתלהבות מההפרדה החד-צדדית מבטאת לא רק משבר דרך, אלא גם משבר תודעתי. התוכנית נשענת על תודעה, שמרכיביה הם הוולונטריזם הציוני והעשייה החד-צדדית, התבצרות מאחורי "קיר ברזל" נוסח ז'בוטינסקי והפעלת כוח מחוצה לו. "הסכם מרצון הוא מן הנמנע", כתב ז'בוטינסקי ב-1923, "לפיכך יכולה ההתיישבות להתפתח... מאחורי קיר ברזל שלא יהא בכוחה של האוכלוסייה המקומית לפרוץ אותו". מה לתודעה זו ולשמאל, שהגיונו מדיני ולא כוחני, שמאל המתייחס לפלשתינאים כשווי מעמד ומחפש שותפות עמם ולא את הכנעתם?
הקביעה שאין פרטנר פלשתיני היא נתיב המילוט של גורמי שמאל שמתעקשים על שלושת הלאווים. בכך הם הופכים את השמאל לבלתי רלוונטי להסכם ולגלגל בעגלת הימין. הסרת הווטו מעל כל אחד משלושת הסעיפים הללו פותחת פתח להסדר, שקווי המתאר שלו הם: המפה הגיאוגרפית תיקבע על פי הריכוז הדמוגרפי והלגיטימציה הבינלאומית (קווי 1967); מפת הקדושות הדתיות תיקבע לפי מקום הפולחן בהווה (הסדר שוויוני בהר הבית ובכותל שהוא חלק ממנו); מפת הטראומות הלאומיות (עקירת פליטי 1948 והחשש הישראלי-היהודי מפני אובדן זהות, אם הפליטים הפלשתינאים וצאצאיהם יחזרו לתחומי המדינה) תאשר הן את העבר והן את העתיד.
הסדר מדיני אינו יכול למחוק טראומות לאומיות, אלא לתחום אותן. הזיכרון הקיבוצי על עוול משווע לפלשתינאים יוסיף להתקיים, אך הוא יהיה חסר שיניים. הדאגה פן יצמחו לה שיניים תוסיף להתקיים בקרב המעצמה הגרעינית במזרח התיכון, אבל ההסדר יאפשר לשני העמים בעלי הטראומות לחיות זה לצד זה.
ד"ר קליין הוא מרצה בכיר למדע המדינה באוניברסיטת בר אילן
