שולמית הראבן, שמתה שלשום, השתייכה לדור שעיצב את ישראל, אך הקפידה לאורך השנים לבקר את המפעל הציוני וערכיו. מלבד המאמרים הפוליטיים והמסות, היא נודעה בעיקר בזכות כתיבתה הספרותית
שולמית הראבן. העיתון "ל'אקספרס" בחר בה לאחת מ-100 הנשים המשפיעות בעולם
תצלום: יונתן בלום, "ידיעות אחרונות"
לא פעם דיברה הסופרת והמסאית שולמית הראבן על הזיקה שבין היחיד להיסטוריה, בין הפרט לבין הכלל. "לכאורה יש סתירה בין 'פעמי ההיסטוריה' לבין היחיד וקורותיו, אבל זו סתירה כוזבת", אמרה הראבן בראיון עיתונאי. "מה שקיים במציאות הוא היחיד וקורותיו בזמן ההתרחשות ההיסטורית, ובדרך כלל היחיד גם אינו מבין מה בדיוק מתרחש. כמו אותו בורגני בפאריס, שבעיצומה של המהפכה התרגז על כך שאי אפשר להשיג גבינת קממבר טובה. המהפכה והקממבר בעת ובעונה אחת - זו בדיוק הכפילות שבה כולנו חיים".
הראבן, שנמנתה עם הסופרים החשובים בשפה העברית, מתה שלשום ממחלת הסרטן, בת 72. היא נולדה בוורשה ב-1931, בת למשפחה ציונית שמאלית ותיקה בפולין. שנתיים לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה עלתה לישראל והתחנכה בירושלים. מאז ומתמיד העדיפה שלא להגדיר את עצמה כניצולת שואה, ומיעטה לספר על חוויותיה מאז.
בגיל 17 הצטרפה לארגון ההגנה ושימשה חובשת קרבית בקרבות על ירושלים במלחמת העצמאות. "עבור בני דורי היתה המלחמה מלחמת שחרור מהכל - מההורים, מבית הספר, מכל דבר שהוא מסגרת", סיפרה בראיון. "היינו ב'היי' מתמיד בכל השנה של המצור על ירושלים".
מאוחר יותר נמנתה עם מקימי גלי צה"ל, והיתה הקול שפתח את שידורי התחנה הצבאית ב-1950. היא היתה כתבת צבאית במלחמת ההתשה ובמלחמת יום כיפור. קודם לכן, כקצינה בפיקוד דרום, היתה אחראית על 11 מעברות עולים. כן היתה האשה הראשונה באקדמיה ללשון העברית.
ספרה הראשון, ספר השירים "ירושלים דורסנית", פורסם ב-1962. אחריו החלה לפרסם ספרי פרוזה ומסות (ובהם "עיוורים בעזה" ו"תסמונת דולסיניאה"), ביקורות, מאמרים פובליציסטיים, תרגומי ספרים ומחזות, ספרי ילדים ואף מותחן אחד בשם העט טל יערי. יצירותיה זכו לשבחים בעיתונות העולמית ותורגמו ל-21 שפות. ב-1995 כלל אותה השבועון הצרפתי "ל'אקספרס" ברשימת 100 הנשים המשפיעות ביותר בעולם.
כתיבתה של הראבן מאופיינת בלשון נקייה ומדויקת. "זו השפה העברית", אמרה פעם בראיון, "היא נחצבה בסלע והיא לא מברברת". ברומן הנודע שלה "עיר ימים רבים" (1972) היא תיארה את ירושלים של ילדותה בזמן תקופת המנדט, שבה חיו יחד יהודים, ערבים ובריטים, על הצבעים והריחות הייחודיים לה. במרכז הרומן שתי משפחות: משפחת אמריליו הספרדית הוותיקה ומשפחתו של הפרופסור ברזל, שעלתה מפרנקפורט ונהפכה לחלק מהנוף המקומי. "כך אנו חיים", כתבה אז בספר את מה שנדמה גם היום כאקטואלי, "בין עבר צלבני שכוח לבין עתיד תנ"כי נכסף, במצוקות קשות של ההווה, כאן ועכשיו".
הטרילוגיה שכתבה, "צימאון, שלישיית המדבר", שנחשבת היום לקלאסיקה ספרותית, היא מעין גרסה בדיונית לסיפורי המקרא העוסקים בתהליך התגבשותו של עם ישראל, כיבוש הארץ וההתיישבות בה. הטרילוגיה כוללת שלוש נובלות: "שונא הנסים" (דביר, 1984), "נביא" (דביר, 1988) ו"אחרי הילדות" (דביר, 1994). הספר הראשון, "שונא הנסים", נפתח ביציאת מצרים ומסתיים בכניסה לכנען, ומתוארים בו נדודיהם של בני ישראל במדבר ותהליך התגבשות עם ישראל; "נביא" מתחיל במותו של משה ובכיבוש הארץ על ידי יהושע, ומסופר מנקודת מבטו של נביא גבעוני; ו"אחרי הילדות" מתרחש בתקופת השופטים ומתאר קבוצת נוודים עברים החיים במדבר.
הראבן היתה מראשוני הפעילים בתנועת "שלום עכשיו". לאחר מלחמת ששת הימים כתבה מאמרים נגד המחדלים של ממשלת ישראל אחרי המלחמה, ויצאה נגד הכיבוש ונגד אימוץ האתוס של שלמות הארץ וקדושתה. בראיון האחרון עמה, לפני שנה וחצי, דיברה על "מכבסת המלים" המאפיינת את שפת התקשורת. הביטוי "חיסול ממוקד", כך אמרה, "הוא בעיני פרסומת מצוינת לקוטלי חרקים. כשמדברים בבני אדם, אין להשתמש במונחים כמו חיסול או טיהור".
הראבן נהגה לשמור על פרטיות, מיעטה להתראיין והשתדלה שלא להצטלם. גם ספרה האחרון, "ימים רבים, אוטוביוגרפיה", שראה אור במאי 2002 בהוצאת בבל, הוא יותר רטרוספקטיווה מאשר ספר וידויי. בספר אוסף של יצירות ספרותיות, מסות, רשימות וזיכרונות שבחרה הראבן, המסודרים לפי סדר כרונולוגי. "תמיד חשבתי שתרבות מתחילה במקום שבו יודעים להבדיל בין האישי לציבורי", כתבה בהקדמה לספר.
בספר מכונסים סיפורים כמו "הדודות הגדולות" ו"מהגוני", המתארים את ילדותה בפולין, את פרוץ מלחמת העולם השנייה ואת חוויית השואה, וסיפורה "העד", העוסק ביחסם של בני היישוב היהודי בארץ ישראל בזמן מלחמת העולם השנייה לניצולי השואה. כן נכללות בו רשימות כמו "עדות", המתארת את רצח אמיל גרינצווייג, שמסמן בעיני הראבן נקודת מפנה בחברה הישראלית; "מחבל", המתארת כיצד אירחה בביתה את המחבל מוחמד אבו נאצר ונסעה אתו למחנה הפליטים ג'בליה שבו גדל, בניסיון להבין את המציאות המורכבת שנוצרה כאן; והמסה "לא שאלו את החובשים", העוסקת בסכסוך הישראלי-פלשתיני ומקיימת דיאלוג כתוב עם ההיסטוריונים החדשים.
הראבן השתייכה אמנם לדור שהשתתף באירועים ההיסטוריים שעיצבו את פני המדינה, ושבו האישי התערבב בקולקטיווי, אבל היתה מודעת לביקורת על המפעל הציוני ועל ערכיו. "היא אף פעם לא היתה שייכת לשום מפלגה, היתה לה עמדה עצמאית", אומרת בתה, הסופרת גיל הראבן. "היא היתה סבורה שהיהודים זקוקים למדינה משלהם, אבל המדינה הזאת צריכה ויכולה להתנהל בצורה הגונה. היא לא היתה הגיגנית בית, היא כל הזמן היתה פעילה - ב'הגנה' כחובשת קרבית, במעברות, בגלי צה"ל. היא נסעה לעזה, היתה בחזית במלחמת ההתשה וביום כיפור, היא היתה בכל מקום שקרו בו דברים. היא היתה ציונית בכל רמ"ח איבריה, אבל גם היתה לה ביקורת על כל הדברים הראויים לביקורת. היא היתה הראשונה שהעזה לכתוב נגד משה דיין, במסה שנקראה 'כריזמה' והתייחסה לתופעת הכריזמה של דיין ולנזקיה".
"היא תמיד נהגה לומר שהכתיבה המסאית שלה היא הדרך שלה לקיים את חובתה האזרחית ולהשתתף בדיון הציבורי - אבל בעיניה זה היה נפרד לגמרי מהעבודה הספרותית", אומרת הראבן. "לפני כתיבת ספר היא היתה מתנזרת לתקופה מסוימת מכתיבה לעיתונים".
האם אפשר לראות בה חלק ממה שמכונה היום ספרות הנשים הישראלית? "ללא ספק היא פרצה דרך בתחום הזה, אבל היא מעולם לא הגדירה את עצמה במונחים האלה", אומרת הראבן. "היא טענה שזה עירוב שלא לצורך של סוציולוגיה בספרות. היא היתה ביקורתית לגבי גישות פמיניסטיות לספרות, אף שהספרות שלה בהחלט יכולה להיקרא כספרות משחררת נשים. היו לנו לא מעט שיחות על זה ועל פמיניזם בכלל. שתינו נהגנו פרטיות רבה בנושא הכתיבה. היא היתה קוראת מעולה, ועד ספרי 'חיי מלאך' היא קראה את כל ספרי ככתב יד. בכל פעם שקיבלתי את האישור שלה זה היה חשוב לי. היא באמת האמינה בספרות כמלאכה, אז כשהיו לה הערות, הן תמיד היו הערות עבודה ענייניות, שידעתי מה לעשות בהן".
הראבן השאירה אחריה בעל, אלוף הראבן, לשעבר איש מערכת הביטחון וממנהלי מכון ון ליר בירושלים, בת ובן ונכדים.
