במחזהו השירי של מתתיהו שוהם, "צור וירושלים", משנת 1933, ביטא מתתיהו שוהם את מלוא מורכבותה של ההתגוששות התנ"כית והאוניוורסלית בין יצר הכיבוש והניצחון לבין המוסר היהודי. עם העלאתו של המחזה בהפקה חדשה בתיאטרון בית ליסין
יונה אליאן וגיל פרנק בתמונה מתוך ההצגה "צור וירושלים"
"דרמה זו תיחשב בלי ספק כמאורע בספרותנו (...) מרומי חזון, סבכי עלילה, להטי דמיון, רוכסי פסיכולוגיה ובינה פילוסופית, רחבה ועמוקה כאחת, נתמזגו בה יחד (...) כוח הביטוי של השפה העברית בטהרתה ובעזוזה הקדמוני הורם בדרמה זו אל שיא עצום". משפטים אלו לקוחים מתוך המלצתו של ח"נ ביאליק על מחזהו של מתתיהו שוהם "צור וירושלים", כשזה ראה אור בהוצאת "דביר" בשנת תרצ"ג (1933). ביאליק גם עמד על כך, שהמחזה יזכה באותה שנה ב"פרס ביאליק" מטעם עיריית תל-אביב.
"צור וירושלים" הוא אחד מארבעה מחזות שהשאיר אחריו שוהם. שלושת האחרים הם: "יריחו", "בלעם" ו"אלוהי ברזל לא תעשה לך". כולם מחזות שיריים, שסגנונם נשגב, שקולים וכמעט תמיד לא מחורזים ומיוסדים על סיפורי התנ"ך. שוהם נהג חירות בחומר הגלם התנכ"י והתייחס אליו כאל תשתית מיתית, שהדמיון היוצר בונה על גביה בניין אמנותי מקורי. ארבעת המחזות מאירים, כל אחד בדרכו, את הניגודיות המהותית שבין האלילות ליהדות.
מתתיהו שוהם נולד בוורשה ב-1893 (שמו המקורי מתתיהו משה פוליאקביץ). שירו הראשון פורסם ב"התקופה" בתרע"ט. ב-1930 עלה לארץ-ישראל בכוונה להשתקע בה, אבל בשל המשבר הכלכלי החזיק מעמד רק כשנה וחצי, פרק זמן שבו חיבר, מתוך התפעמות גדולה, את "צור וירושלים". השיבה הכפויה לפולין ציערה אותו מאוד, וכשביאליק הציע לו להתאים את מחזהו החדש להצגה ב"הבימה", נענה לו שוהם. אף שמלאכת העיבוד גרמה לו סבל רב ותחושה שהוא מרדד ומשחית את יצירתו, לא נרתע שוהם הפרפקציוניסט מלעשות זאת ובלבד שהעלאת המחזה תאפשר את עלייתו בשנית לארץ-ישראל. בסופו של דבר דחתה "הבימה" גם את הנוסח המפושט של המחזה ושוהם נשאר בפולין ומת בה ב-1937. לפני מותו עוד הספיק לסיים את המחזה "ישו ומרים" או "המשיח", שהיה אמור להיות החוליה השלישית בטרילוגיה, הפותחת ב"אלוהי ברזל לא תעשה לך" וממשיכה ב"צור וירושלים"; אלא שהמחזה אבד בדרכו מפולין לארץ-ישראל.
במסת-המבוא המקפת, שהקדים ישראל כהן לאסופת ה"כתבים" של שוהם (שי"ל בתשכ"ה), הוא מתאר את המשורר כ"עומד יחידי ובודד בספרות. אין הוא נמנה עם אסכולה מסוימת וקשה להולמו למסגרת של איזה זרם ואין לזווגו אל משורר אחר או לציין איזו השפעה מפורשת עליו" ("כתבים", עמ' 7). הדברים נכונים רק בחלקם. שוהם מצטיין אמנם בייחודו ובמקוריותו, אבל מבחינה אמנותית ומבחינת עולמו הרוחני הוא קרוב לביאליק ובני דורו ומושפע מהם, אם כי, בדומה למשוררים אחרים בני גילו (כמו כמה מהמשוררים העברים בארצות הברית), שירתו מפולשת לתפישות מודרניות יותר. ביחסו לתנ"ך הוא ממשיך מסורת שירית ולשונית ארוכה, קלאסיציסטית וניאו-תנ"כית, שראשיתה בספרות ה"השכלה". את נהייתו אחר המזרח העתיק אפשר לקשור למגמות אוריינטליסטיות, שרווחו בספרויות האירופיות של התקופה.
שוהם נמשך דווקא למזרח האלילי הקדום, על פולחניו הטבועים בחותמה של סימבוליקה מינית. על כך מעידות הפואמות "קדם", "אור-כשדים" ואפילו "ארץ-ישראל", שבה מתגלה למשורר ההוזה, מתוך נוף הכינרת, דמותה של העשתורת, ורק לאחר היעלמה הוא שב ושומע את קולו של "אל אלוהי ישראל" ומבקש את סליחתו. קרוב לוודאי ששוהם ביטא באמצעות ההתנגשויות הדרמטיות שבמחזותיו את שהתרחש בנפשו פנימה, את לבטיו האישיים, ובהבליטו את היסוד ההגותי ביקש להעמיד את מחזותיו כדרמות אידיאיות, בעלות משמעות כלל-אנושית. בסוף ימיו, כשנשתקע יותר ויותר בהיסטוריוסופיה יהודית, ייחד ל"רוח ישראל" את "הטרגדיה של אנושיות בת שני יצרים", זו ש"מתבצרת בחזית עולמה המתוקן לה, ללא חופים נירוואניים, ומחכה למלך המשיח, לפתרון נצחונה ותכליתה". היצר האחד הוא התאווה לכיבוש ולשלטון, והיצר האחר, המנוגד לראשון אך נובע ממקורו, מתגלה ב"נחשול הגדול של המוסר המוחלט", שבעיקרו הוא מוסר חברתי, "המתריס כנגד הכיבוש, שהוא אף הוא חלק אלוה ממעל" ("כתבים", עמ' 701-700). במערכה השנייה של "צור וירושלים" חוזה המלך אחאב, על סף מותו, אחרית ימים של נקם ושילם: תבורך / כל יד שלא תאחר גמול לאויב / כל חך שיחצצר לדם שילומים". לעומת יצר כיבוש ונקם זה משמיע אליהו את חזונו: "אז נס גאולה ממולדת כנען / לכל הגויים המשיח יניף; / ויקדש דם ישראל על כל דובר / ועל כל חורבן אהלי שלום יתקע..." (עמ' ק, מהדורת תשי"ח של המחזה).
תפישת היהדות של שוהם ב"צור וירושלים" היא בעיקרה התפישה הבנאלית והסטריאוטיפית של "יהדות" האופיינית לבית-מדרשו של אחד העם, אבל שוהם אינו מעלים גם את הצד האלים והאכזר שלה בדמותו של אליהו. שחיטת כוהני הבעל חוזרת ונזכרת במחזה מנקודת מבטן של הדמויות השונות, ומעיבה על דמות הנביא, הנתונה גם היא בצבת "הטרגדיה של אנושיות בת שני יצרים". כשמספר מיכיהו על מעשה הטבח של אליהו בנחל קישון, קורא אלישע לנביא "רוצח" ואף שואל: "הטוב מזה (=כלומר, מדרך כוהני הבעל), הינזר / מששון כל חמר ומחמדת נשים ושפוך דם קנאות?" (עמ' מא). שוהם מציג איפוא את דמות הנביא במלוא מורכבותה, כמי שאלימותו וקנאותו אחוזות זו בזו באורח בלתי-נמנע. על ריח הדם, העולה מאזור העור שלו, אומר אליהו, שהוא "ריח דרכים / בין צור וירושלים" (עמ' ס), כלומר, תוצאה הכרחית של מאבק הנבואה באלילות.
לא רק דמותו של אליהו, אלא דמויותיו של שוהם כולן, יש בהן עומק ומלאות, אף שבדבריהן ובמעשיהן הן מייצגות רעיונות ומערכי נפש מוגדרים. איזבל, נציגתה של אלילות חושנית, נטולת עכבות, היא מלכה גאיונה ואשה שתשוקותיה העזות מדריכות את מנוחתה. בניגוד לרחב ("ב"יריחו") ולכזבי בת-צור (ב"בלעם") - נשים שהארוס בהן הוא כוח חיובי, משחרר ומעניק אושר - איזבל מייצגת ארוס שלילי, המשעבד את האדם ליצריו ושולל ממנו את החירות הרוחנית. לכן הקדים שוהם למערכה הראשונה "פנטומימה", ובה אמורה איזבל להקריב את בתוליה לעשתורת במשגל פולחני. בחירתה נופלת על אליהו, המגיע להיכל העשתורת כדי לנסות את עצמו, והוא אכן מצליח בניסיון. אליהו יידע מעתה "לבחור בין הרוח המושך בחבלי בשרים ובין הרוח הרותם את רכב האש לאדם" ("כתבים", עמ' 105). ואילו איזבל תפעל להבא מתוך תחושת העלבון ושנאתה לאליהו. מכאן הטראגיות החופפת עליה.
איזבל ואליהו מייצגים את הקצוות של הדרמה. בתווך, בין שני הקצוות, נמצאות הדמויות הפוסחות על שתי הסעיפים: המלך אחאב, החכם הצורי אחיקר, אלישע ויורם (בן יהושפט מלך יהודה). אחאב הוא הטראגי ביותר מביניהם. שוהם השתמש ברמזי הסיפור התנכ"י ויצר דמות של מלך אוהב עמו, הססן אך רב פעלים, שאינו מסוגל לרדת לסוף דעתו של הנביא. המפגש בין השניים במערכה השנייה, לפני מותם, הוא אולי שיאו של המחזה, התוודות הדדית המגלה את זיקת הנפש ביניהם, אך גם את התהום הפעורה ביניהם (כפי שהסמיך את רצח נבות לשחיטה בנחל קישון - אולי כדי להקביל אלימות לאלימות - כך הסמיך שוהם את הסתלקותם של שני האישים, אף על פי שעליית אליהו השמימה אירעה, לפי הסיפור התנכ"י, בימי אחזיה או בימי יורם בן אחאב).
בעיצוב דמותו של אלישע זנח שוהם לגמרי את המקור התנכ"י: אלישע בגירסתו הוא שר בארמון המלך, ממאהביה של איזבל, וקרוב משפחה של נבות היזרעאלי. הוא נמשך אל העולם האלילי ואל מקסמיו, אך בה בעת מקננת בו נטייה עמומה לעולמו של אליהו. אלישע מתקדש לנביא רק בסוף המחזה (במלות החתימה: "היה אלי דבר אדוני!..."). גם בסצינת הפרידה מאליהו הוא מבקש עדיין להשתחרר מעולו של הייעוד ולשוב לארמון, אבל אליהו אינו מוותר, משום שבהכרעתו של אלישע תלוי ניצחונו שלו על איזבל ("בך/כי קרוב אתה לה - לנסות קרב/בין מלכת צור ונביא ירושלים....", עמ' ק"ז). שוהם העיד על עצמו, כי דמותו של אלישע (ובמידת - מה גם דמותו של יורם בן-יהושפט) היא הקרובה ביותר לאישיותו שלו, שהרי הוא עצמו חווה את המאבק הפנימי בין צור לירושלים.
נחלקו הדעות בעניין העלאתו של המחזה על הבימה. ביאליק, שעמד על הפוטנציאל הבימתי שלו, הבין שהלשון - זו שמסקין כינה בלגלוג "סלאווית עתיקה" - תהיה מכשול לשחקני "הבימה" ולקהל, ולכן הציע לשוהם לעבדו. המעבר מן הנגינה האשכנזית, שבה כתוב המחזה, לנגינה ה"ספרדית" הורס בכל מקרה את העושר הריתמי שהשיג שוהם בדרך טיפולו במשקל (פנטאמר יאמבי, לרוב עם סיום "נשי"). לכך חשש גם הוא עצמו (רק ב"אלוהי ברזל לא תעשה לך" עבר שוהם לנגינה ה"ספרדית"). ואולם ייתכן שבידי בימאי בעל דמיון יכול מחזה כזה, כמו מחזות שיריים אחרים, ליהפך לחוויה תיאטרונית מרגשת.
