מאיר שלו. צייר: יוסי אבולעפיה. הוצאת עם עובד, 30 עמ' לא ממוספרים, 59 שקלים
למרות שם הספר ולמרות ציור העטיפה - ספרם החדש של מאיר שלו ויוסי אבולעפיה אינו סובב לא סביב שתי ילדות-אחיות ולא סביב שום דב. גיבורת הספר היא דווקא אמן של שתי האחיות, ובעצם האופן שבו המלים יוצאות לה מהפה, ומדביקות את כל הבית בשפה ייחודית מאוד. במלים אחרות, ספרם החדש של שלו ואבולעפיה עוסק במלים: משמעויות, צלילים, תבניות לשוניות וחוקים שהלשון זקוקה להם על מנת להיות נהירה. אלא שעל פי הספר הפרוע והמצחיק הזה, חוק וסדר נועדו גם כדי שאפשר יהיה לפרוץ אותם, והוא מוכיח שמשמעות לא תמיד זקוקה למשמעת לשונית חמורה. אם מקשיבים טוב, אפשר להבין סיפור גם כשהוא משבש את חוקי הלשון, ובתנאי שהוא עושה זאת בצורה מסודרת.
שלא כמו ספריהם הקודמים של שלו ואבולעפיה, העלילה כאן חסרת שחר ומשמשת בעצם תירוץ, מין מסגרת של סיפור-לכאורה, כדי שכל הצדדים הנוגעים בדבר, דהיינו ילדים מאזינים וקוראים מבוגרים, יישבו, יהגו ויקשיבו. לכולם מזומנת הצחקה גדולה, ובתנאי שיקשיבו היטב. כי ההקשבה, או בעצם השמיעה היצירתית, היא הקוד שממשמע את הסיפור.
במובן זה דווקא לילדים יש יתרון ב"קריאת" הסיפור הזה. שלא כמו המבוגרים, הם רגילים לשמוע מלים ולא לקרוא שפה כתובה, ומשום שהם חדשים בתחום אוצר המלים, הם פוגשים תדיר מוזרויות של שפה ואף מייצרים אותן בעצמם. לכן ייקל עליהם לפענח, למשל, את "מה דב ומנעים", ששר אבא, או את קריאתה המאיצה של אמא: "מספיק להתקשקש! צריך כבר לצאת, השעון שוען שש! להתמהר, לחוץ החוצה, מאוחר, ותמעלו מעיל - כי קר!".
למעשה, כבר שם הספר מרמז על ההבדל בין שפה שמבינים באוזניים לבין שפה שמפענחים דרך העיניים באמצעות קריאה: "רוני ונומי והדב יעקב" נשמע בסדר גמור למי שטרם למדו לקרוא וטרם יודעים ש"נומי", למרות שבדיוק כך היא נשמעת, זקוקה גם לעי"ן.
על סגנונו פורץ הגבולות אפשר ללמוד כבר בדף הראשון, שבו הפתיחה מתפרעת בחן רב, הן ברמה הלשונית והן ברמה התוכנית. היחידים ששומרים קצת על הסדר הם החרוזים: "לרוני ונומי, שתי אחיות,/ יש משפחה משונה מאוד:/ אבא קטן ועגול כמו פיתה/ וראש לו לגמרי קרח,/ ואמא גבוהה, כמותה לא ראית,/ שיש לה מלים כמותן לא שמית:/ 'קקיתי קקאו', 'הזנבתי ארנב',/ ו'תראו ילדות, הירח יורח'./ וחוץ מזה/ יש להם טנדר ירוק שנוהג בעצמו/ וכלב שחור שמטפס על עצים,/ תרנגול שאוהב לאכול מרק-עוף/ וחתול שפותר תשבצים".
וחוץ מזה יש להם עוד עשרות חיות, כי הוריהן של נומי ורוני עובדים בגן החיות, ובדף הבא, שמציג את גן החיות, מגיע גם תורו של אבולעפיה להתפרע, עם ציור שכדאי לבדוק בו כל פרט, כי ממש כמו השפה של שלו, הוא מכיל שלל הצחקות ושיבושים.
וכדי לשמח את כולם ולפרוע עוד קצת את היום-יום, מסבירים לנו שגם הילדות מבלות יום-יום בגן החיות: "רוני ונומי בהחלט לומדות/ אבל לא ממורים בני-אדם, ממורים בני-חיות:/ הנשר מלמד חיבור ונישור/ הלמור מלמד לימור וחיסור,/ והעלאה בחזקה והוצאת שורש/ הן לומדות אצל שנפנף-החורש./ מי שלא יודע מה הוא שנפנף,/ הנה אחד יושב על ענף - ואם נומי שוכחת את הילקוט בארון/ העיט עט לה עט והעפרוני עיפרון".
אלא שלא הכל מושלם. רק דב אין בגן החיות, ואבא מצר על כך מאוד עם "חבל במיוחד ובמאוד" ובהרבה חלומות וניסיונות נפל לצוד אחד. נומי ורוני נחלצות לעזרה ומצליחות לדוג לאבא, בעזרת חכה מרוחה בדבש (או בשפת הספר: "דבשו את החוט"), דב גדול ונחמד. התוצאה היא ידידות גדולה מלאת פעלולים לשוניים ופרידה (כי הדוב מתגעגע לאשתו וילדיו) והבטחת ביקורים הדדיים. את מלות הסיום שם שלו, בצדק רב, בפיה של אמא, שכמו שכבר אמרנו, הכל בעצם סובב סביבה: "ואמא אמרה: 'סוף טוב הכל דוב,/ סיפור כזה מוכרחים לכתוב". סביבה וסביב גבולותיה של הלשון, כמובן.
בכך חובר שלו אל שני ענקים ותיקים מאוד שהאמינו אף הם שילדים מתעניינים בשפה ויודעים להעריך הומור לשוני מורכב. אברהם שלונסקי ליהטט בווירטואוזיות על הגבול הדק שבין משמעות לאבסורד והתחקה בחן רב אחר האופן שבו שפה ממשמעת את המציאות, תחילה ב"עלילות מיקי-מהו" (1947) ואחר כך ב"אני וטלי או ספר מארץ הלמה" (1957, הוצאה מחודשת ומקוצרת ראתה אור השנה בהוצאת הקיבוץ המאוחד). אלתרמן, מצדו, תרם לספרות הילדים העברית כמה סיפורים מחורזים שעניינם שפה, הכתובים אף הם בהומור שנון ביותר (שניים מהם, "מעשה בפ"א סופית" ו"מעשה בחיריק קטן" יצאו מחדש באחרונה בהוצאת הקיבוץ המאוחד). אצל שלושת היוצרים הללו, שלונסקי, אלתרמן, ושלו, התוצאה היא סיפורים מצחיקים מאוד, הנקראים בקלילות, כאילו נכתבו בהינף קולמוס ביום של מצב רוח טוב במיוחד.
אלא שבדיוק על כך, על אותה קלילות לכאורה, כתב אלתרמן ב"צרור נפלאות הקרקס" (בתוך "ספר התיבה המזמרת", הקיבוץ המאוחד, 1973). בשיחה בין שני קשישים שזה עתה חזו בלהטוטי הקרקס נאמר בין היתר: "אך בדבר הקלות אשר מר הזכירה/ יש לי רושם שלא קלותה עיקרה./ שהרי אם נדון בדבר בכללות/ זו קלות שאיננה עולה בקלות./ קלילה היא אמנם, אך כרוב דברי ערך/ היא נקנית על פי רוב בעמל ובפרך./ אם נראית היא רוחפת כמו על כנפיים/ איך הגיעה לכך? בזיעת אפיים./ כן, גלויה קלותם של רבי הזירה/ אך סמויה היגיעה ששילמו במחירה".
כלומר, בלי הרבה עבודה, הומור וכישרון לשוני זה לא יילך.
<<
