יהודית רותם. הוצאת ידיעות אחרונות, ספרי חמד, 204 עמ', 84 שקלים
ספרה האחרון של יהודית רותם, "כולם צמאים לאהבה", הוא במלה אחת "תופעה", והוא כזה לא רק משום שהוא נמכר כלחמניות טריות ונמצא ברשימת רבי המכר יותר מתריסר שבועות וכריכתו הנאה פרושה כטפט בחלונות הראווה של חנויות הספרים, אלא מפני שהוא ספר מעניין מאוד, ובדרכו שלו גם מעמיק, הכתוב ומסופר באופן מצער ממש. ומכיוון שכך, קל מאוד למבקריו להתייחס אליו לכל היותר כאל קיטש ולהחמיץ את התשתית הרעיונית שלו ואת המקורות המיתולוגיים, המקראיים והמדרשיים שהוא נשען עליהם.
את הטעות הזאת בקריאה טעתה למשל נעה מנהיים, שכינתה את הספר "קיטש קשה מנשוא אך מפתה" בביקורת שצורפה לכתבה על חייה של רותם שפורסמה ב"ידיעות אחרונות" בסוף אוקטובר. בכתבה, אגב, סיפרה רותם את סיפור גירושיה הקשים מבעלה החרדי, פרשה את השקפת עולמה ביחס למעמד האשה בחברה הזאת ואת העובדה שבנה מנישואים אלה, שהוא רב, מחרים ומנדה אותה שעה שבנותיה דבקו בה ועומדות לצדה.
על פניו "כולם צמאים לאהבה" הוא רומן רומנטי בעייתי מאוד וערוך רע, המתאר סיפור אהבה בין תרפיסטית (עובדת סוציאלית, לא פסיכולוגית) הכלואה בנישואים אומללים שאין כמותם לבין מטופל שלה, בעל משפחה דתי, שמאוהב באמו המתה ובאשתו. אי אפשר להגדיר אותו "מפתה", לא רק משום שמטאפורות מעורבות כמו "שולפת מתוכה בצבת פנימית את מסמרי עיניה של אמה" (עמ' 175) אינן מפתות, אלא גם, בין השאר, מפני שהאופן שבו מתוארים המטפלת והטיפול מעוררים בהלה ממש.
למרות ניסיונותיה של רותם לטעון שאליה, התרפסטית שלה, אינה כמו עמיתיה "הטהרנים" (עמוד 120) שמקפידים לחצוץ בינם לבין מטופליהם, מדובר בתרפיסטית מגיהנום: היא מאפשרת למטופל שלה, בנימין הורביץ, להגיש לה משקה חם בכל פעם שהם נפגשים, היא מספרת לו על חייה, היא מלינה אותו במיטת בעלה ובעיקר היא עסוקה כל כך במחשבות שהוא מעורר בה - כלומר שקועה כל כך בהעברה הנגדית שלה - עד שהיא כושלת מקצועית ומטופלת אחרת שלה מתאבדת ממש לנגד עיניה. אמנם, רותם העניקה לאליה אם שהתאבדה ולכן אל לו לקורא להיות מופתע מכך שהיא נותנת לה גם מטופלת מבוגרת שמתאבדת ליצירת "סימטריה ספרותית" שכזאת ובכל זאת: גם הקורא האוהד ביותר אינו יכול שלא להתפלא על החבלה הזאת של רותם בדמותה של גיבורתה והשימוש קל-הדעת שלה בתחבולה דרמטית זולה. אבל למוות הזה יש עוד סיבה: לכל אורך ספרה מתכתבת רותם עם שיר השירים ועם מדרש הקשור אליו, ומכיוון ששמה של המטופלת הוא שולמית, כבשיר השירים, והיא "חולת אהבה" החיה אך ורק למען הגבר שלה, נגזר עליה גם למות.
אבל אליה אינה רק תרפיסטית כושלת. היא יפהפייה ירוקת עין ודקת קרסוליים בת יותר מארבעים, שנשואה בנישואים ביזאריים ללא ילדים לחבר של אביה. הבעל, גדעון, הוא טיפוס מסתורי, יהודי-הונגרי, שחטף את אליה הצעירה אל ביתו-ארמונו, שם פקד אותה בלילות ונטש אותה בימים, נשא אותה לאשה מאוחר יותר רק כדי להיעלם לפרקי זמן ממושכים. וזה לא הכל: בעודו מחזיק מאהבות (אחת מהן לפחות הרה לו) כפה על הנסיכה-השבויה שלו להיות רצועה למזוזה שנים ארוכות, בלי שתוכל לשאול אותו שאלה פרטית אחת או לקבל ממנו שום דבר זולת מתנות ומין.
כאן, בעיצוב דמותה של אליה, ובעיקר בעיצוב "בעיית האהבה" שלה, חוזרת רותם אל תמה מעניינת שהעסיקה אותה גם בספרה הקודם והמצליח "אהבתי כל כך", ושעליה הצביעה במאמר מאיר עיניים ממש ד"ר ניצה בן דב במוסף זה בפברואר 2000. בן-דב חשפה את התשתית המיתולוגית של הרומן ההוא - שהיתה סיפור החטיפה הידוע "אמור ופסיכה" שבו נסיכה ארצית נבעלת על ידי מאהב אלוהי מסתורי ועליה לשמור את סודם מפני אחיותיה ולא תאבד אותו. עוד טענה בן-דב, שרותם לא רק מכירה את הסיפור המיתולוגי אלא גם מתכתבת עם הפרשנות של אריך נוימן ל"ארוס ופסיכה" שהופיעה בספרו "על ההתפתחות הנפשית של היסוד הנשי" (ספריית פועלים 1981).
בספר הנוכחי מתכתבת רותם כאמור עם שיר השירים, ובעיקר עם מדרש שיר השירים רבה א', ל"א, שנקרא גם "האשה מצידון", על זוג נשוי ואוהב שהיה חשוך ילדים. מכיוון שרותם צועדת צעד קדימה ושואלת מה קרה אחרי שפסיכה-אליה נחטפה ואחרי שהשלימה לכאורה עם עובדת היותה אובייקט לתשוקה הגברית, היא מכניסה אל חדר הפגישות שלה את בנימין הורביץ.
דמותו של בנימין, יותר מאשר היא דמות אדם ממשי היא פיקציה דידקטית, מעין נער-השער של הביקורת הפמיניסטית של רותם הבאה חשבון עם החברה החרדית. בניגוד לגבר השתקן והבועל של אליה - הלוקח לעצמו באדנות את אשר שייך לו מכוח הטבע ומעצם הדברים - בנימין הוא גבר רגיש, המאוהב עד האוזניים באשתו רחל, מלא תשוקה רכה ובעל חוש צדק מפותח, שהנורמות החרדיות הנוגעות למעמד האשה גורמות לו סבל ודחייה. לפי ההיגיון הזה בנימין הוא גם איש עבודה, לא אחד שתורתו אומנותו, ומנהל את בית הדפוס המשפחתי, שעה שאחיו הצעיר ממנו עולה בתורה ונעשה רב ומתואר כסך כל התכונות שמהן ככל הנראה סולדת רותם.
למרות שניכר שרותם ביקשה ליצור דמות עגולה, שוות ערך לדמות הנשית המרכזית שלה, מאמציה לא עלו יפה והמונולוג שנושא בנימין לפני אשתו רחל בתוך ביתה של אליה בשיאו של הסיפור הופך למעין פמפלט. הוא מסביר לאשתו שדיני האישות משפילים ומדכאים את הנשים, ושהוא סבל מהידיעה שאביו רואה באמו, שהיתה בעיני בנה "נרקיס בביצה", טמאה. כיוון שנישא מאהבה, הוא מסביר לאשתו, לא ציפה שגם היא תתבצר ב"היכלות ההלכה" (עמ' 159) ושיחד אתו תתנער מ"חומרי-חומרות של הלכות דקדקניות ופוגעניות" (שם). "גם הכובש הוא נכבש," אומר בנימין, "ומי שמענה את זולתו מענה את הנשמה הטהורה שניתנה בו עצמו". כל זה יפה מאוד אבל נותר כסדרה של רעיונות.
בנימין ההומניסט הדתי הוא זה שמספר לאליה את המדרש על הזוג הנשוי וחשוך הילדים שפנו לרבי שמעון בר יוחאי בבקשה להתגרש והוא הציע להם להיפרד כמו שנישאו, במאכל ובמשקה. כטוב לבו ביין, מספר המדרש, הציע הבעל לאשתו לקחת מביתו אל בית אביה כל חפץ שנושא חן בעיניה. היא אכן לקחה משהו: הבעל התפכח מיינו בבית האב והאשה אמרה לו שאין לה בעולם חפץ יקר ממנו (קוראים מעוניינים יכולים למצוא את המדרש גם בספר האגדה של ביאליק ורבניצקי בעמוד תפ"ז, סעיף צ"ג, הוצאת דביר).
גם כאן רותם מחמיצה משהו. כמו בנימין, רותם מאמינה שעל אליה להשתחרר מן הכובש שלה ושאשה אינה חפץ, ולכן היא מפגישה בסוף הסיפור את אליה עם בעלה ומאפשרת לה לספר לו את המדרש ולדרוש שיוותר על חירותו. אבל נדמה שאליה לא לגמרי מבינה את המדרש ויש כאן יותר שימוש מתייפייף בו מאשר חקירה אמיתית. בעוד האשה במדרש נוטלת מביתם את החפץ האהוב עליה ביותר, בעלה, ובכך מקבלת על עצמה את חוקי סחר החליפין המאפשרים היקשרות ארוטית, אליה חפצה שבעלה יחדל מלחפוץ. ובעוד האשה במדרש זוכה בחפץ לבה, בילדים, אליה לא תזכה בהם. בבואה לעגן את הסיפור שלה במדרש - רותם אמנם פותחת אותו לפרשנות, אבל גם מאבדת את המושכות. אליה לא לומדת דבר מהמדרש ומשום שרותם רוצה ליצור סוף נוגע ללב, היא מעניקה לגיבורתה שחרור מבעלה ולא איחוד. אבל הבעיה של אליה היא לא בעלה - אלא חוסר היכולת שלה להכיר בצורך לחפוץ.
כמוטו לספרה מצטטת רותם שיר של דליה רביקוביץ. "מה יש לומר/", כותבת רביקוביץ, "הכל צמאים לאהבה/ וזה עניין משפיל". ההיזקקות לאהבה היא אכן עניין משפיל, אבל יש בה חפץ וכמו שמלמד המדרש רק מי שחפצה חיים, ומסוגלת ליטול חפץ, תקבל את אשר חפץ לבה. ואין אלה משחקי מלים: אלה החומרים שמהם עשויים החיים עצמם.
|
