בהבדל מספרי הפרוזה המלחמתית, שצמחו כפטריות אחרי הגשם בעיקר לאחר מלחמת יום הכיפורים, לא קולות שדה הקרב מסתננים לסיפורי אלישע פורת בקובץ "איקונין סדוק", המתפרסם שלושים שנה אחרי המלחמה ההיא, שאודיה העשנים לוחשים עדיין בנפשם של אלה ששרדו בה.
על רוב הסיפורים מוטל צל השיבה הקשה מהמלחמה. מסר של מחאה, שיסודו בחשבון נפש נוקב עם העבר, עולה בייחוד מאלה הרוויים עדיין בריח אבק שריפה: "הסגן האילם", "סלמנדרות בגבול הצפון", "זיכרון המסוקים", "שנים עשר סלי חול". הדבר מתבטא, בין היתר, בציוני הזמן והמקום שבהם נפתחים הסיפורים. לפעמים מתייחס ציון הזמן לשני אירועים סימולטניים, המתבררים כבעלי משמעות בהמשך: "בקיץ של 1981, שנה שלמה לפני שפרצה מלחמת לבנון, ובשבוע בו נפטר לפתע הסופר התל-אביבי יעקב שבתאי, ישבתי בחדר המבצעים של היחידה, במוצב פיקוד קדמי בגבול הצפון". מן המפגש האקראי הטעון שבין הסגן ה"אילם" לבין מוכרת הכריכים הצעירה במזנון הדרכים לא נותר אלא הד שבור. הכל נמחק כלא היה. שביב אהבה ניצת וכבה. הסגן, שיצא לחופשה קצרה, מעולם לא שב למחלקתו. הוא נמנה עם אלה שפשוט נבלעו אל תוך עצמם, השאירו חוטים פרומים, תהיות, חידות לא מפוענחות, שובל של עצב.
אבל התחושה המעיקה מצויה גם בסיפורים המעמידים במרכזם את עברו האישי של המספר, הקושר אותו לזיכרונות ילדות ונעורים, לאהבות מוחמצות, למפגשים אקראיים אך משמעותיים. כדי לשמור על הריחוק האסתטי הדרוש בין הסופר למספר (שאגב, לא תמיד נשמר בסיפורים), מאמץ פורת את החיוך האירוני, כמו למשל בשיחה הטלפונית בין המשורר הנרגש לבין המוסיקאי המבקש להלחין את שיריו (ב"רצ'יטטיב ורונדו"), או כמו ב"אברהם בן יצחק וסוס המירוצים". סיפורי הזיכרונות האישיים מעלים גם את דמות האב-המשורר, שהטביעה בבן צלקת של זיכרון טורדני. בעיקר נחרתה בו צלקת פיסית ונפשית מן המפגש המביך, הזכור לו מילדות, בין אביו לבין משורר ה"פגישה לאין קץ" בבית קפה תל-אביבי בשנות הארבעים. בזיכרונו חקוק חוסר האונים שלו כילד, שהיה עד לקונפליקט הקשה בין המשורר הנערץ לבין אביו, שהושפל וכבודו נרמס.
למעשה, כל הדמויות, ובכלל זה גם דמויות הנשים (מיכל ב"קיר הזכוכית הגבוה", הגר ב"איקונין סדוק"), חיות בדריכות ובחרדה מתמדת, תועות בשבילי החיים ואינן מגיעות למנוחה ולנחלה. רק במוות תגיע הטלטלה הפנימית לקצה. התנפצות המיתוסים והאידיאלים גורמת להלומי קרב, בדרגות שונות של חומרה, לחיות ולפרש את המציאות מנקודת מבט מנוכרת ומרוחקת. לכן לעתים הם נעשים קשובים דווקא לצד הנסתר והאי-רציונלי שבקיום האנושי. דוגמה לכך הוא הסיפור "איקונין סדוק", מן הטובים שבקובץ. כאן שולף פורת את גיבור הסיפור מן העיון המעמיק בכתביו של משורר נשכח ומריץ אותו לרובע הנוצרי בירושלים המזרחית, בעקבות הודעתו הדרמטית של הקריין ברדיו על צעירה המבקשת להתאבד בקפיצה מן המגדל. בריצתו התזזיתית לעבר המגדל הוא אוחז באיקונין מגולף, שאותו גנב מחנותו של מוכר מזכרות. נוצרות כמה הקבלות בסיפור: בין האיקונין הסדוק לצעירה, המוטלת ללא רוח חיים בכיכר, ובינה לבין המספר, שכמוה התעניין בתורת הסוד וחי בטלטלה נפשית מתמדת. הסדק הסמלי מצוי בצומת תרבותי מורכב: העיון בספרי היהדות בספרייה הלאומית אמנם מרגיע קצת את הגעש הפנימי, כשם שהאיקונין, כסמל נוצרי מובהק, אמור לשמש כעין משענת נפשית. אלא שכאן מתברר שזו משענת סדוקה. למעשה, הסדק במציאות החיצונית ובהוויה הפנימית עובר לכל אורך הסיפורים. מה שנסדק ונפגם אינו בר איחוי, לפחות לא בעתיד הנראה לעין.
ואולם, גם אם גיבוריו של פורת מתנתקים מדי פעם מקרקע המציאות, אם מתוך קושי לחזור ולתפקד במסגרתה הנוקשה ואם מתוך מחאה, הם תמיד יחזרו אליה "בדלת האחורית", מתוך הכרה שההיצמדות ליש מבטיחה בכל זאת יציבות-מה בתוך הכאוס הרגשי שהותירו הזיכרונות.
בסיפור "יד נעלמה" מקבל הגיבור חופשה בת שלושה ימים מן הצבא כדי לשחזר ולהציל את ספר הילדים הראשון שכתב, לאחר שמשרדי הוצאת הספרים שבה עמד להוציאו לאור נשרפו כליל. לא די שמבוקשו עולה בידו. מן העורך הוא מקבל במתנה את "המציאות האחרת" - סיפוריו הפראפסיכולוגיים של אהרון צייטלין, שבמותו הוא הוריש "לקומץ חיילים מזוקנים ופרועי מראה 'מציאות אחרת' לחלוטין מהמציאות שבה היו נתונים".
יש משמעות לעובדה שנושא הצלקת המלחמתית מלווה את כתיבתו של פורת עוד מראשיתה, כמו לעובדה שהסיפורים כתובים בגוף ראשון בידי מספר המגדיר את עצמו לא אחת כמשורר, בנו של סופר, השואף לתקן ולממש את מה שלא עלה בידי אביו - ויש בכך כדי להסביר את פשר הגעגועים אליו. ההתמודדות החוזרת ונשנית עם הזהות מסבירה, למעשה, את אי הנחת מן ההוויה הסובבת ומן הקיום בצלה. ב"חתלתול מתולתל" דמות ה"אני" היא של משורר מחאה, מאוכזב מן הפוליטיקאים ומאנשי הרוח המגויסים, המתנחם בכתיבת שירי זיכרון. בסיפור הזה, כבאחרים, יוצר פורת מקבילות שונות, חלקן סמליות, בין דמויות ובין סיטואציות ממרחק של זמן.
המשורר הספקן והמוחה, שמשורר אחר, מן העבר השני של המתרס, מראיין אותו לרדיו, נעשה עד לשינוי שחל בתפיסתו האופורטוניסטית בפגישה האקראית אתו כעבור שנים בטקס פתיחת שבוע הספר. נוצרות מקבילות כתמרורי דרך סמליים.
בסופו של דבר, המכנה המשותף בין שני המשוררים הוא בכך, ששניהם השאירו מאחור את דמות הנער היפה, סמל התום של המציאות הטרום-מלחמתית, ונעשו מוחים ומקטרגים בשער. בסיפור אחר, זיכרון המסוקים האובססיווי, הטבוע עמוק בתודעה, הוא הפרט המקשר בין הזמנים: בין מלחמת לבנון למלחמת ההתשה. הסיפור נפתח במסוק, המשסע את הנוף הפסטורלי כשהוא פורץ אל תוך להקת שקנאים, ומסתיים בגלגול מטאפורי: בארץ, שבה "המלחמה אינה מסתיימת אף פעם... הייתי גם אני שקנאי מעופף, ציפור כבדה נודדת, החולפת מעל למראות הקשים בדרכה אל מחוז חפצה". גם על המסוקים משליך המספר את חרדותיו הקיומיות, בדמותו אותם ל"עיוורים מבוהלים", המחפשים אחר "משטח הנחיתה המהודק". נדמה לי שהקטעים הליריים היפים השזורים פה ושם מחפים לעתים על העדר תחכום סיפורי.
בסיפור "הבן האובד" שתי דמויות מקבילות, שדרכיהן מצטלבות בירושלים, בזיכרון מלחמה קשה ובשכול: המספר, שלא הצליח להתאושש מהלם הקרב, מתיידד עם אב שכול, שכמוהו הגיע לירושלים כדי למצוא מזור לנפשו בלימודי יהדות באוניברסיטה. המפגש ביניהם בהפרשי זמן מנתב את הדרך להתאוששות, כשהמספר מוצא את עצמו כותב שירי זיכרון, ולבסוף שולח לידידו שיר שכתב על בנו האובד ובכך סוגר מעגל.
ב"סלמנדרות בכביש הצפון" משחיל הכותב מחרוזת של התרחשויות עוקבות בעלות השתקפויות סמליות: מציאת שתי הסלמנדרות, המסמלות מזל רע; הידיעה על מותו הפתאומי של יעקב שבתאי, והאהבה האסורה וחסרת הסיכוי בין הקצין הנשוי לחיילת. ייתכן שיש כאן רמז עבה מדי לגבי העומד להתרחש - נפילת הקצין בחדירת מחבלים. אך סופי הסיפורים בדרך כלל אינם צפויים. גיבורו של פורת נשאב אל סחרחרת האירועים שאין לו שליטה עליה. הפתרון למצוקה יימצא, כמעט תמיד, בהיסח הדעת. הוא יצוף ויעלה מתת ההכרה אל סף המודעות - לא תמיד מתוך השלמה עם הקיים. קיר הזכוכית הגבוה של הזמן חוצץ בינו לבין מי שנכנסת ויוצאת לסירוגין מחייו ומטלטלת אותו משגרת חייו האפורה. בסופו של דבר, לא הוא, אלא מותה בטביעה הוא שישים לבסוף קץ לנוכחותה החמקמקה בחייו.
נראה שההתמודדות עם האובדן ברמותיו השונות תוסיף לשמש אבן שואבת למספר, שפצעי עברו אינם מעלים ארוכה ומקרינים ללא הרף על קיומו בהווה.
<<
