דוד אבידן. הוא גר בתוך שפה, אבל מדמה כאילו הוא אדונה
דוד אבידן, ראיון עם מנחם בן, סדרת דיוקן, הוצאת נמרוד, 78 ,2003 עמודים
יש רגעים שבהם נדמה כאילו הראיון הזה יוכל להפיק משהו מעניין, אילו התעניין המראייין באבידן המשורר והאדם. מצד אחר מתגלה המראיין כמי שהפך את עצמו לאבר מגופו של אבידן, או מוטב כתוכי שהתיישב לאבידן על הכתף והוא ספק שואל אותו ספק משיב במקומו. אבידן עצמו, מצדו, מקשקש קשקושים שהעלו בדרך כלל צחוקים בקפה פראק, אצל עדת הגרפומנים שהעניקה לעצמה אשראי באמצעות שיחות על דא ועל הא, לפעמים נדירות בחברתו. בקצרה, אבידן מדגים את מה שאפשר לומר על קורפוסים שלמים בשירתו: הוא גר בתוך שפה, אבל מדמה כאילו הוא אדונה. ומכיוון שאין אדון כל יכול לשפה, נעלם מכתביו ממד השתיקה, החשוב כל כך לכל שירה, ובמקום שירה התקבלה איזו לוליינות, פיצוי לקוראים המתגעגעים על הלוליינות השלונסקאית. מנחם בן אינו מבין את זה, והוא חוזר ומתעקש לדבר על עצמו בראיון, כאמור כאילו היה אבר בגופו הצעיר והחסון של אבידן הקשיש והחולה.
מנחם בן: "איך היית מגדיר את אמך ביחס אליך? מה היית לגבי אמך? מישהו שהיא אהבה באופן מוחלט? תמיד יכולת לסמוך על המסירות המוחלטת של אמך?"
דוד אבידן: "פלא. זה מה שהיא אומרת שהייתי. היא טוענת את זה גם בשם המיילדת. המיילדת טוענת שהיא ראתה הילה כשאני נולדתי".
בן: "מתי אמא שלך אמרה לך בפעם הראשונה שהמיילדת ראתה הילה?"
אבידן: "בגיל שנה וחצי, אני יודע, כשהתחלנו לדבר. היא העלתה טענה מיתולוגית, שנשמעת פחות או יותר כדיוקנו של אמן כאדם צעיר. היא טענה שהיא הולכת ללדת לא סתם בנאדם. (...) והיא מביאה על פי המיילדת את הטענה שהיא ראתה הילה, שזה סביר מאוד, שנים חיפשתי אחרי המיילדת הזאת, כי עניין אותי פשוט אם יש לה כישורים פארה-פסיכולוגיים". ובכל זאת יש ניצוץ של געגועים בדברים, ומראיין קשוב היה מגלה את הניצוץ במשפט הבא, הבא מפיו של משורר זקן וחולה, עני ומבוזה: "ובאותו יום היה מזג אוויר מאוד סגרירי וכשנולדתי הפציעה השמש והיה הפסטיבל הראשון בתל אביב, העדלאידע הראשונה. אלה התפאורות".
ואולם, המראיין מתפלא לשמוע איך אמו של אבידן, בניגוד לאמו שלו, לא היכתה את בנה. "אתה מודע לזה שזה נדיר", הוא אומר וממהר לספר על עצמו, "אמי כן נתנה לי סטירה פה ושם לעתים רחוקות" ומיד בחזרה אל אבידן, לא בשאלה אלא כמזכיר נשכחות: "אבל אביך כן נתן לך מכות אב קלות פה ושם". אבידן אינו מגיב על הנקודה הזאת והוא מפליג לתיאורים אידיאליים של אביו הכל-יכול, בעיקר בתחומי הלשון השונים. רק לא יידיש, כמובן. מדובר הרי בבריאות.
במקום אחר מסביר אבידן איך בחינת הבגרות שעשה בדקדוק, כבר בסוף כיתה ט', העניקה לו רשיון לעשות כל מה שרצה בשנים הבאות. הוא הופך את האידיאולוגיה של ה"מקצוען" למרכז חייו האומללים, כאילו הוא מקצוען.
בחלק היותר מעניין בראיון מבקש אבידן לדבר על "תיק זך-אלתרמן" במונחים של עשייה: "לאלתרמן אני רוחש כבוד. משום שמכל אלה שניסו להציג את עצמם כמקצוענים הוא היה נכון לתקופתו עד בכלל הכי מקצוען, כולל אלה שניסו להדיח אותו. זאת אומרת, אלתרמן הוא וירטואוז אמיתי, בנאדם שידע לגעת במלים ולהפיח בהן קסם (...) זך לדעתי לא הבין את אלתרמן הבנה ביצועית, זה מונח שאני טבעתי באוניברסיטת תל אביב כשאני לימדתי שם תרגול דגמים. (...) מה הוא טען? הוא טען שזוהי מגיה. הוא אמר יש לזה השפעה מגית, וגם יש בזה חוסר כנות, ואז נשרוף את המכשפה".
וכשמנסה אבידן לדבר על הספר "שמחת עניים", שהוא אוהב יותר מכל ספריו האחרים של אלתרמן, ובצדק, והקורא מקווה לשמוע קצת יותר, שהרי אבידן היה ממשיכה העיקרי של פואטיקת אלתרמן (ויותר מכך של פואטיקת שלונסקי; את אלכסנדר פן אין הוא מזכיר, אף שדווקא ממנו למד יותר, ופן אף פירסם אותו ב"קול העם"), נאלץ הקורא לקרוא את דעתו של בן, המהסה את המרואיין. שוב ושוב קוטע המראיין את אבידן, בעניין אלתרמן, ובעיקר בעניין מה שאבידן אוהב ומנחם בן, כנראה, אינו אוהב, שהרי שניהם הם "אותו גוף" ולמנחם בן יש עמדה "אולטימטיווית" בעניין זה: "כוכבים בחוץ" נפלא. אבל אבידן סבור ש"שמחת עניים" היא היצירה החשובה, ובכל זאת לא היה לו סיכוי. בהמשך מנסה אבידן לומר משהו גם על "חגיגת קיץ" ושוב סותם לו בן את הפה בטיראדה ארוכה. הסיכום היחיד של אבידן לעניין אלתרמן מופיע שוב כבדיחה עצובה על האיש עצמו: "להוציא ספר שירים ראשון כמו 'כוכבים בחוץ' זה כמעט כמו להוציא את 'ברזים ערופי שפתיים' (=ספרו הראשון של אבידן)".
המקצועיות ניצבת במרכז הפנטסיה האבידנית. שנתיים לפני הראיון פירסם את מחזור שיריו, "המפרץ האחרון", על המלחמה האמריקאית הראשונה בעיראק. אף משורר, בשום מקום, לא התבזה כל כך בהערצה לכוח ההשמדה שהפעילו האמריקאים. בהקשר הזה של תאוות הריאקציה מצטט בן שורה ישנה של אבידן: "אוסקוט יא חרא מוואדי מוסררה, אני השמנת אתה הבררה". ואבידן ממהר להציע שורה גזענית אחרת: "כושי קורעים מאחור, כי מאחור הוא תמיד שחור".
מנחם בן: "אתה מצטט את היטלר: 'עם שלא נלחם אחת לעשרים שנה מתנוון'".
דוד אבידן: "נו, אז זו ציטטה טובה. הוא גם צודק".
בן: "מה יחסך להיטלר?"
אבידן: "חסוי".
בן: "הציטטה נמצאת בשיריך".
אבידן: "היטלר היה טיפוס מאוד מוכשר ומאד משעשע מהרבה בחינות. הוא ביצע דברים נוראיים אבל יחד עם זה היה לו חוש הומור מעניין וחוש לארכיטקטורה של ההיסטוריה. הוא בנה מיקטעים שלמים של היסטוריה בתנופה".
ובהמשך, אבידן: "'המפרץ האחרון' הוא ספר מאוד צבאי". בן מסכים: "נכון, כי יש בו אלמנט להערצה של ביצועים מושלמים, של הטייסים של הטכנולוגיה החדשה". ואבידן מחרה-מחזיק: "כוחניות טכנולוגית ואסטרטגית". ומנחם בן מגיע לשלב ההתלקקות: "אחד הדברים שאני ירשתי ממך קשור להטמעת תיקוות העתיד (...) להתפתחות המדע".
ואולם, האיש המשתבח במקצועיות וכוח הוא איש חולה מאוד בעת הראיון. ובעיקר עני. באמצע שנות השמונים, בלילה, בבאר "השופטים" פגשתי אותו בשיאו של התקף אסתמה. הוא שאל אותי אם יש לי משאף ונטולין. לקחתי אותו במכונית, נסענו לביתי, הוא חיכה במכונית, לא יכול היה לטפס במדרגות. הבאתי לו משאף חדש. בשבוע לאחר מכן החזיר לי את המשאף הזה, משומש. כל מי שישב בבארים של תל אביב הכיר את הישיבה המבודדת שלו, שותה מיץ עגבניות עם תבלינים, כאילו "בלאדי מרי", רק בלי וודקה, כי לא יכול היה לנשום. אבל בראיון הוא טוחן את קשקושי הבריאות שלו כמו איזה פר הרבעה בשיאו: "אני חליתי בקצרת בגיל שלוש, אחרי דלקת ריאות ובגיל עשרים ומשהו אני התחלתי ככה לצאת מזה על ידי דיאטות ועיסוקים בספורט".
כמה עלוב, כמה נפחד האיש מפני הדימוי של הזיקנה והחולי. כל כך הרבה שקרים. כל כך מעט יכולת לדייק. אז מגיע המראיין שוב אל עצמו, בעניין הסמים: "אני פשוט נהפכתי לאדם אחר בהרבה מאוד מובנים, מאז אותו טריפ שלקחתי איתך ב-18 ביולי 1969. (...) האל. אס. די הוא לגביך איזושהי נקודת חיצוי, איזה שבר סורי אפריקני או לא?"
אבידן בשלו, אינו זוכר את האירוע ההיסטורי של בן הצעיר: "תראה, בשביל מה אני צריך לטעון את הטענה הזאת? המצב שלי הרבה יותר טוב משלך. אני הוצאתי את הטריפ הראשון שלי בצורת ספר, ב-1968, (...) שכולל גם הקדמה מלומדת וחשובה מאוד".
ההקדמה, אין צורך לומר, היא של אבידן. למקרא החוברת הזאת, נדמה לך שהנסיך הוא צפרדע מייחל לבואה של נסיכה גואלת, אבל מסתפק בצפרדע אחרת.
הגאולה האמיתית לאבידן תבוא עם אנתולוגיה טובה, שלא תעשה את ההבחנה המקוממת בין אבידן המוקדם ואבידן המאוחר, אלא תכלול את שירתו הטובה יותר, בלי קשר למה חשב האיש הדועך הזה על שירתו. כלומר מה חשב באמת. המלה אמת נפקדה מהמילון הפטפטני של אבידן שנים לפני שגמר. החוברת הזאת, כיאה להוצאת נמרוד, מלאה שגיאות הקלדה.
<<
