אורלי קסטל-בלום. הוצאת כנרת, זמורה-ביתן, 320 עמ', 78 שקלים
סיפורה הקצר של אורלי קסטל-בלום "משרוקיות", שהתפרסם במקור
אורלי קסטל-בלום
תצלום: טלי שני
ב-2000, "חשף" מפעל סודי, שישראל מייצרת בו בתנאי מעבדה משרוקיות איכותיות נגד רעידות אדמה: "ברגע שהאדמה רועדת, אדם שיש לו משרוקית טובה יכול בינות להריסות לשרוק את שריקתו, מחלציו ישמעוהו - וחייו יינצלו" (עמ' 218 בקובץ החדש). כמובן, אי אפשר בלי איזו פרשת שחיתות: מסתבר שבישראל, המועדת גם היא לרעידות אדמה, אין מספיק משרוקיות לאזרחים ובכל זאת מיוצאות רוב המשרוקיות לחוץ לארץ, למען רווח כספי.
כמה חודשים אחרי צאתו לאור של הסיפור פורסמה במוסף "הארץ" ידיעה קצרה, על חבר הכנסת מיכאל איתן שהזמין את אורלי קסטל-בלום לשאת דברים בדיון שעמדה לקיים ועדת המדע של הכנסת בענייני רעידות אדמה. "חשבתי שזה מתאים לשתף את מי שכתבה על הבעיה כדי שהיא תראה איך הדמיון שלה עובד במציאות, ושהיא תיווכח לדעת שהמציאות עולה על כל דמיון", אמר איתן. קסטל-בלום סירבה להזמנה, ושאלה "מה לי ולפוליטיקה? מה פתאום שאלך לזה? לא ירדתי לסוף דעתו. אמרתי לעצמי, הנה עוד הצטלבות מוזרה של המציאות".
מה שמעניין במקרה הזה (מעבר לכך שהוא נשמע קצת כמו סיפור קצר של אורלי קסטל-בלום), הוא ההבדל התהומי בין גרסתו הקונוונציונלית של ח"כ איתן, שלפיה "המציאות עולה על כל דמיון", לבין העמדה המשונה שנוקטת קסטל-בלום ביחס לאירוע. מצד אחד היא מתנערת מהממד הפוליטי המובהק של הסיפור שלה ומבקשת בהיתממות (ואולי באירוניה) למקם את עצמה בספירה "ספרותית" ומנותקת.
מצד שני, בהמשך דבריה, קסטל-בלום מערערת על ההבחנה הבנאלית בין מציאות לדמיון. לדידה, המציאות מלאה הצטלבויות מוזרות שצריך רק לפקוח עיניים כדי להבחין בהן. מי שיצליח בזה, כבר לא זקוק לדמיון.
אורלי קסטל-בלום פירסמה עד כה עשרה ספרים, בהם ארבעה קובצי סיפורים, חמישה רומנים וספר ילדים אחד. אסופת הסיפורים החדשה, "עם אורז לא מתווכחים", אורזת בתוכה 28 סיפורים מתוך חמישה מספריה, החל ב"לא רחוק ממרכז העיר" (1987), עד "רדיקלים חופשיים" (2000), ובתוספת שני סיפורים חדשים. קריאה בקובץ כזה, שסיפוריו נערכו לפי הסדר הכרונולוגי של יציאתם לאור, מאפשרת להתחקות לא רק אחרי קווי המיתאר הטיפוסיים לכתיבתה של קסטל-בלום, אלא גם אחרי שינויים שהתחוללו בה במשך השנים.
אחד מכיווני ההתפתחות המובהקים והמרתקים העולים מהקובץ קשור בתנועה התזזיתית, הבלתי פוסקת, של קו הגבול המתעתע בין מציאות לדמיון ובין החיים לספרות. גיבורי הסיפורים המוקדמים של קסטל-בלום מתפקדים עדיין בתוך מסגרת מציאות ריאליסטית, שחוקיה "טבעיים" ונוקשים. מרחב הפעולה הכמעט בלעדי שפתוח לפניהם הוא מרחב פנימי של דמיון ופנטזיה.
אך ההתנגשות בין מחוז הדמיון נטול הגבולות לבין העולם ה"אמיתי" היא בהכרח הרת אסון. בסיפור השני בקובץ, "היתקליף", נסחפת הגיבורה בת ה-14, סמדר, לפנטזיה ילדותית על אביר רכוב על סוס ולבוש בגד קטיפה ירוק, שיישא אותה אל מחוץ לעולמה המבולבל והמצוצמם. בגבעות הירוקות שאותן היא מכנה "יורקשייר", ולמעשה מצויות על גדת הירקון, פוגשת הפנטזיה את המציאות בסצינת אונס, שגם אותה מתאמצת סמדר לפרש במסגרת תפיסת העולם הרומנטית שלה: "היא לא העזה לזוז וגם לא לבקש ממנו שיזוז, אם כי כובד משקלו העיק עליה. היא חיפשה את סוסו אבל לא מצאה אותו, והניחה שיצא לדהור לבדו במרחבים הפתוחים" (עמ' 36).
בסיפורים המאוחרים יותר הדמיון עולה על כל מציאות, כובש אותה וצובע אותה בגוניו הפרועים, הפרדוקסליים. גיבורי הסיפורים האלה מתקשים להבחין בין עולמם הפנימי לעולם שמחוץ להם, ולא מפני שדעתם נשתבשה עליהם אלא מפני שהמציאות סביבם השתבשה והפכה לגרוטסקית. בעולם כזה חוקי הפיסיקה והלוגיקה לא בהכרח תקפים, כפי שקורה ב"סיפור", שבו הגיבור היושב בבית קפה רואה מולו "עיתון פרוש בצורה כזאת שרק מישהו יכול להחזיק אותו. זאת אומרת שיש בן אדם שמחזיק את העיתון הזה וקורא בו" (עמ' 155). אך העיתון לא זז, מי שמאחוריו מסרב להגיב לקריאות הנזרקות לעברו, וגיבור הסיפור, שסקרנותו גוברת עליו, זורק על העיתון הסטאטי מלחייה. גם אז כלום לא קורה: "בן אדם לא צריך לגמור סמסטר בפיזיקה לדעת שחפץ קשה, כשהוא נופל בכוח על נייר עיתון פרוש, הוא אמור להפיל אותו, לקרוע אותו או להזיז לו במשהו. אבל לא כאן. לא בקפה השומם הזה" (עמ' 156). את ההסבר המפוקפק להתרחשות מספקת בעלת המקום, המספרת שהאיש מאחורי העיתון הוא לקוח קבוע ש"היה קורא עיתונים. כל העיתונים. יום אחד קרא לתוך העיתון במקום את העיתון" (עמ' 157).
אך קשה לטעון שרק המציאות הספרותית של אורלי קסטל-בלום היא זו שהשתנתה והתעוותה ב-17 השנים שחלפו, מאז יצאו גיבוריה הראשונים לאוויר העולם. נראה שגם העולם ה"אמיתי" עשה כברת דרך והתקרב אל העולם הקסטל-בלומי, שכבר לא נראה היום כה הזוי או מדומיין.
"תעלומת ראשי החזירים", סיפור חטיפתה המסויט של הגיבורה אילנה בידי חבורת תמהונים שמטרותיהם אינן ברורות, מתברר בסופו של דבר כסרט שהפיקו וצילמו חבריה של אילנה בלא ידיעתה. במקום לכתוב תסריט ולשכור שחקנים, מחליטים החברים "שמבחינה פילוסופית אין מה לצלם את זה לסרט. שבואו ונתפוס את זה על אמת (...) את מבינה, אני הולך לשנות את התפיסה של הקולנוע בעולם" (עמ' 89). היום, 15 שנים אחרי שפורסם במקור, אפשר לקרוא את הסיפור הזה כגרסה נבואית ל"תוכניות המציאות" שכבשו את מסכי הטלוויזיה וקבעו סדר יום חדש, שבו שום מציאות אינה מציאותית דיה אם אינה מתועדת במצלמות ונמדדת בערכי רייטינג.
המבט הביקורתי של קסטל-בלום על מעשה הבדיון, ועל הקשרים המורכבים שהוא מקיים עם המציאות, מגיע לשיאו בסיפורים מתוך הספר "סיפורים בלתי רצוניים" (1993), שהם בעיני המעניינים והמדויקים בסיפוריה. רבים מגיבוריהם הם בעצמם סופרים וסופרות, שאינם פועלים בחלל "אמנותי" טהור, אלא בעיקר מתוך מניעים ארציים מאוד כמו כסף, הכרה וכבוד.
גיבור "נפילתו", הסופר ח.ג., מגיע לביתו של מבקר הספרות מ.ש., שנהג לכתוב עליו מאמרים מלאי שבחים ומאוחר יותר איבד בו עניין. ח.ג. מתלונן ש"האמת היא שקשה לי מאוד לכתוב. הבט, מזמן לא היללת אותי בעיתונים, בכלל מזמן לא היללו אותי בעיתונים, לא כתבו מזמן עלי, עלי, אתה יורד לסוף דעתי?" "אבל אני חושב שהיצירה שלך זה זבל", עונה לו מ.ש., "מה תעשה, תהרוג אותי?" "זה רעיון בכלל לא רע", משיב ח.ג. וכעבור כמה חודשים נמשית גופתו המושחתת של המבקר מן הקישון.
גיבורת "הסופרת כזונת צמרת", היא "אשה אחת לגמרי לגמרי נורמלית, אשה שפויה, מה יש לומר", ש"היתה מפרסמת לפעמים ספרים שנמכרו בעשרות אלפי עותקים, והכניסו לה ממון רב, שאיפשר לה לכתוב עוד ספרים שהכניסו לה ממון רב, שאיפשר לה וכולי" (עמ' 161). לעומתה סופרת אחרת, מ"אלף שקל לסיפור", הנקלעת לקשיים כלכליים - "לא הגעתי לחרפת רעב, אם כי גם זו שאלה של ניסוח" (עמ' 121) - פונה בהצעה מקורית לעורך עיתון: "כל מה שאני רוצה זה עמוד בעיתון שלך, ואלף שקל לסיפור. תן לי, תן לי תן לי, נו" (עמ' 123).
הספרות, אם כך, מבקרת ומפרקת לא רק את המציאות שבתוכה היא פועלת, אלא גם את עצמה. כך מיטשטש שוב קו הגבול בין הבדיון לחיים, ששניהם שימושיים כחומר גלם לכתיבה. באופן הזה הופכת הביקורת הנכתבת על הספרות מבחוץ, כמו רשימה זו למשל, למיותרת, מגוחכת (ואף מסוכנת, אם לשפוט לפי גורלו של מ.ש.).
נראה שכתיבתה של קסטל-בלום מפוררת כל הזמן את הקרקע שעליה היא עומדת, וחושפת אותה כקליפה דקה שמתחתיה מסתתר ריק נורא. כדי שלא תקרוס גם היא לתוך הריק, היא חייבת לחפש לעצמה כל פעם מחדש שטח מחיה אחר, שאותו היא שוב תפורר, וכן הלאה. כפי שציינו רבים ממבקריה, הסכנה הטמונה בסוג כזה של ספרות היא תחושת המיצוי והעייפות שזו עלולה לעורר בקוראיה.
תחושת מיצוי כזאת אכן מתעוררת לקראת סוף הקריאה בספר, אך קשה לקבוע אם היא נובעת מכך שהסיפורים האחרונים בקובץ, מתוך "רדיקלים חופשיים" (2000), כבר אינם מצליחים לחדש ולהפתיע, או שעבודת עריכה לא הדוקה וקפדנית מספיק היא המקור לתחושה זו של עייפות החומר.
ב"שורות בשוליים", מאמר קצר שהוסיפה העורכת, פביאנה חפץ, בסוף הקובץ, כמה אבחנות מעניינות על יצירתה של קסטל-בלום, הגולשות לעתים לניסיון מיותר לשמש כתב הגנה מפני מבקריה. חבל שלא נעשה שימוש בבמה הזאת כדי לחלוק עם הקוראים לפחות חלק מההתלבטויות וההחלטות שעריכה של קובץ כזה כרוכה בהן. מסקרן היה לדעת מה עומד מאחורי ההחלטה לעשות שימוש בפרקים מתוך "הספר החדש של אורלי קסטל בלום", שאינו קובץ סיפורים אלא רומן. ואם כך, למה לא לעשות שימוש בפרקים מרומנים אחרים של קסטל-בלום?
בחירה תמוהה זו רק מחזקת את החשד (שהיה מתעורר ממילא) שנימוקים מסחריים בעיקרם עומדים מאחורי הוצאתו לאור של הקובץ. אורלי קסטל-בלום היא כאמור האחרונה שתטען שהספרות חפה משיקולים מעשיים. ובכל זאת, אסופה מסוג כזה היא אירוע יוצא דופן יחסית בנוף המו"לות הישראלי. לרוב, הוצאה מחודשת של יצירות שכבר ראו אור מלווה בהצדקה כלשהי: מחווה לסופר שנפטר, תרגום חדש, אנתולוגיה המאגדת יצירות של סופרים שונים בניסיון להאיר חתך כלשהו וכיו"ב. בכל מקרה, כדי להפוך אסופת סיפורים ליחידה ספרותית מגובשת, המצדיקה את קיומה, דרושים לה מסגרת מארגנת וקו עריכה ברור. בחסרונם של אלה, "עם אורז לא מתווכחים" נקרא כמין אוסף להיטים או תפריט-טעימות לא מחייב, הפונה בעיקר לקוראים המעוניינים להעיף מבט חטוף ביצירתה של סופרת חשובה שטרם יצא להם להתוודע אליה.
שירה חדד לומדת לתואר שני בחוג לתורת הספרות הכללית באוניברסיטת תל אביב, וכותבת טור ב"ידיעות אחרונות"
