תורת היחסות הבלשנית / סוכן כפול בעברית / סוף טוב ומאכזב / דליקטס ארכאי
מאת עמרי הרצוג
אשכול נבו, בנג'מין לי וורף
צילום: דניאל צ'צ'יק
פה, מחשבה ומציאות, מאת בנג'מין לי וורף. עורך: יאיר אור. מתרגמים: איתמר אוסטרייכר, דניאלה אייזנברג, מורן טבת ועמרי פולק. הוצאת אוב-ז.ע.פ, 302 עמודים
אסופת מאמריו של בנג'מין לי וורף מכונסת בספר עיון חדש, "שפה, מחשבה ומציאות", המצויד במאמר פתיחה מפורט, קריא ביותר ומאיר עיניים, המסייע להתחקות אחר דמותו ואחר הגותו של מי שמכונה "אבי תורת היחסות הבלשנית". השפעתו של וורף על החשיבה המודרנית מכריעה: טענותיו, שעל פיהן השפה קובעת ומגדירה את האופן שבו אנו חושבים, ומשום כך תפישות היסוד המנטאליות שלנו נרכשות באמצעותה באופן פסיווי והן יחסיות ונתונות מראש, מעצבות את התודעה האינטלקטואלית עד ימינו.
ההנחה הבלשנית שעל פיה הסימן - חומר הגלם של התרבות האנושית - מנותק מהאובייקט שהוא מסמן, וכל קשר ביניהם הוא שרירותי וקונוונציונלי, עומדת כהנחת המוצא למשנתו של וורף.
הדוגמה המפורסמת של וורף, על מאות המלים המתארות תצורות שונות של שלג אצל האסקימוסים, מאפשרת להניח כי תפישת המציאות של קהילה מסוימת מוכתבת על ידי הרפרטואר הלשוני שלה. רפרטואר זה אינו "טבעי" או מקרי; הוא מעוצב כדי לשרת באופן סמוי את כינונה של זהות קולקטיווית ולאומית. במאמר הפתיחה המעולה מצוטט הרדר, שכבר במאה ה-18 כתב כי האידיאל הלאומי אינו של עם שמאוחד מתוך כפייה, אלא מאוחד מתוך תפישה אורגנית של מציאות פיסית ואידיאולוגית משותפת, המוכתבת על ידי השפה ה"תקנית" - שהיא על פי רוב הדיאלקט של האליטה הכלכלית או הגזעית.
היעד האינטלקטואלי של וורף ממשיך בהצבתה המודרנית של הבלשנות במרכזם של מדעי האדם, ובערעור על הניתוק הפורמליסטי שבין העיסוק הבלשני לבין ההקשר החברתי שבו הוא מתבצע. העיסוק המדעי של וורף היה מצפוני ואידיאולוגי: הוא בא לאתר מחדש שפות נכחדות כדי לזהות תרבויות שוליים שנכחדו על ידי המכבש האימפריאלי. התחקותו אחר המבנים של השפות האצטקיות והאינדיאניות היא מסע אל עבר סובלנות חברתית ותפישה פלורליסטית של מבעים אנושיים; והספר כולו - מתורגם כהלכה, מבואר ומרתק - נקרא בעניין רב, ואפילו בהתרגשות, באותו האופן.
אחד מכאן, מאת סלמאן מצאלחה. הוצאת עם עובד, 70 עמודים
בין הקריאה בוורף ובמצאלחה עלתה בי השאלה, איזו מטלה של חירות פואטית ופוליטית נתונה בידי מי שיוצר בשפה שאינה שפת אמו. ההוגים הצרפתים דלז וגוואטרי נדרשו ב-1975 לסוגייה הזאת וטבעו את המושג "ספרות מינורית" במסגרת מחקרם על קפקא; הם טענו שהאפקט המרכזי של טקסט מינורי, כלומר זה שנכתב בשפה שאינה שפת המקור התרבותי של היוצר, הוא של דה-טריטוריאליזציה, משמע התקה או תפנית פיסית שעובר טקסט משפת המקור לשפת הגלות או לשפת הטריטוריה החדשה. לטקסט המינורי אין מקום משל עצמו: הוא פועל בחלל שבין מרחבים נתונים - מרחב שפת המקור ומרחב ההתארחות של היצירה. ספר שיריו הראשון בשפה העברית של המשורר וחוקר הספרות סלמאן מצאלחה, "אחד מכאן", מייצג את התנועה הזאת: "אני כותב בלשון העברית, / שבשבילי איננה שפת אם, / כדי ללכת לאיבוד בעולם. / מי שלא הולך לאיבוד לא / ימצא את השלם"; ותנועה זו מייצרת בתורה חוויה פואטית נדירה במורכבותה הלשונית, הרגשית והתודעתית. ספר השירה העברי הצנום הזה הוא לטעמי יצירת מופת.
המעמד הלשוני הייחודי של שירת מצאלחה מאפשר לנהל משא ומתן עם היחסים הפוליטיים הנזילים שמגדירים את כללי ההשתייכות לנופים הקהילתיים הטבועים בשפה העברית. אלו יחסי משא ומתן שמהווים גם עול פוליטי - שלעתים מכריע יצירות מינורית מסוימות - אך גם עשויים לספק פריווילגיה יצירתית, משום שהמניפולציה הפואטית אינה מבוצעת על חומרים לשוניים יציבים וידועים מראש, אלא על עצם קביעותם ומוכרותם. שיריו של מצאלחה מתמסרים להזרה כפולה: זו הנעוצה במדיום השירי עצמו, וזו הנעוצה בשימוש בכל שגרת תיאור או מבנה דקדוקי שמפעיל אותו. מצאלחה, הסוכן הכפול של הדובר בשפה, מנצל אותה באופן עדין, מודע לעצמו ומתוחכם, ומגייס חופש יצירתי והבעתי יוצא דופן; הוא כותב: "מכיוון שאין לי שום ממשלה, עם / או בלי ראש, ואין שום יושב ראש / שעומד על ראשי. אני יכול בנסיבות / מקלות שכאלה, להרשות לפעמים / לעצמי, להיות בן אדם, / קצת חופשי".
ארבעה בתים וגעגוע, מאת אשכול נבו. הוצאת זמורה ביתן, 363 עמודים
מבין הספרים הישראליים החדשים שראו אור לאחרונה, בולט ברמתו הרומאן "ארבעה בתים וגעגוע" של אשכול נבו. את רובו קראתי בעניין רב, מפני שהתפעלתי והתרגשתי מההבטחה של רומאן ישראלי שיוצר תמונה פנורמית ומורכבת של החיים המקומיים ושל הלבטים, הפשרות והחרדות שמניעים אותם. הרומאן עוסק בגעגוע אל הבית ואל הביתיות, וארבעת הבתים שמתפקדים כאתרי ההתרחשות של העלילות המקבילות והמצטלבות מצטיירים בו כמושא הפכפך של תשוקה, אכזבה ומאבק.
גיבורי הרומאן הם זוג צעיר, סטודנטית לצילום וסטודנט לפסיכולוגיה, שעוברים להתגורר יחדיו בקסטל בהסכמת פשרה של "חצי הדרך" בין תל-אביב וירושלים, והפשרה של המגורים המשותפים מאיימת על עצמאותם ועל אהבתם. הם שכנים של בעלי הבית, משה וסימה, שנתונים בקונפליקט הנובע מהתחזקותו הדתית של משה, ומרצונו להעביר את בנם הצעיר לגן ילדים המנוהל על ידי ש"ס. מעבר לחצר מצויה משפחה ששכלה את בנה הבכור בזמן שירותו הצבאי, ואחיו הצעיר נמלט מהשיתוק שאוחז במשפחתו אל דירת הסטודנטים. מעבר לכביש מרחיב מדמוני את הבית, ואחד הפועלים הערביים, צאדק, מזהה את ביתם של הוריו המבוגרים של משה, שגרים בקומה השנייה, כבית שממנו גורשה משפחתו בנכבה של 48'. במרחב הפיסי המצומצם של הרומאן משולבים סיפוריהם בקטיעות מהירות של קולות דוברים, ויוצרים תמונת מצב מתוזמרת בקפידה של המורכבות הרגשית, הפוליטית והחברתית של החברה הישראלית.
הכתיבה של נבו מרשימה, בעיקר מפני שהיא שאפתנית ורחבת מנעד, ומפני שהוא מיטיב לזהות ולדובב הנעות לאומיות, רגשיות ודתיות סותרות, מבלי לגלוש ליומרנות או לצדקנות. בסצינת השיא של הרומאן, שנעה בין הפנטסטי, האבסורדי והריאליסטי, מעורבות הדמויות בניסיון של צאדק ליטול מזכרת מחייה הקודמים של משפחתו, שהוטמנה בקיר ביתם של הוריו של משה. הסצינה האלגורית הטראגית-הקומית הזאת מצמררת בדיוק האכזרי של פוליטיקת היחסים של כור ההיתוך ההזוי שמכונה "מדינת ישראל", והיא מהמבריקות שקראתי בספרות הישראלית העכשווית.
כמה הייתי רוצה לעצור כאן, ולהמליץ על הספר בחום גדול, ללא הסתייגויות. אולם נבו עצמו עוצר לפתע את רכבת השדים המסחררת של כתיבתו. חלקו האחרון של הרומאן קורס ללא התרעה, כמו נבהל מעצמו, והתאווה של הרומאן, השאפתנות הפוליטית שלו ורוחב היריעה מצטמצמים באחת: הקונפליקטים הפוליטיים שהניעו באופן כובש ומשכנע את הרומאן נבלמים והופכים לדקורציה בעבור נפתולי האהבה הבנאליים של שני הסטודנטים. הצמצום הזה מספר יותר מכל את סיפורה של הספרות הישראלית העכשווית, שמשתמשת בייצוג הממדים הפוליטיים של הקיום הישראלי רק כדי ליצור אחדות ופיוס: בין בעל ואשתו, בין דתיים וחילונים, בין אשכנזיים למזרחיים.
הסכסוך - כפי שמסומן בפיגוע שמסמן את נקודת המפנה בעלילה - הופך לצו פיוס, לגורם מאחד, שהחרדה שמופנית ביחס אליו יוצרת פתרון כוזב של גוף ישראלי הומוגני בעל גורל משותף. וכך מוביל החלק האחרון של הרומאן אל הסוף הטוב, שמלווה בהרחקתן המוחלטת של הדמויות הכואבות, שאינן שותפות לצו הפיוס: צאדק, שנעלם מהסיפור אל הכלא הישראלי, והמשפחה השכולה שעוזבת את הארץ.
הארבה במסורת ישראל, מאת זהר עמר, הוצאת אוניברסיטת בר אילן, 199 עמודים
על אף נושאו האזוטרי לכאורה, העניק לי ספר העיון החדש של זהר עמר קריאה רוויית סיפוק ולמידה. זה ספר עיון העוסק בארבה - אותו זן של חגב, הנע בלהקות גדולות, שמונות בממוצע כמיליארד פרטים. עד לסוף המאה העשרים כילה ארבה המדבר שטחי חקלאות עצומים בהודו ובצפון אפריקה; ב-1958, למשל, כילתה מגפת ארבה שהתרחשה במשך ימים ספורים באתיופיה למעלה מ-150 טון של גרעיני תבואה, שיכולים לספק את תזונתם השנתית של למעלה ממיליון בני אדם. עד שנות החמישים היתה לארבה נוכחות משמעותית גם בחיים החקלאיים, הקולינאריים וההלכתיים בקהילות ארץ-ישראל ובתפוצות, בעיקר בתימן.
במהלך הקריאה גברה התעניינותי בחרק הזה, ולא רק בשל העובדות הביולוגיות שמסופקות לגביו בשפע, או בדיני הכשרות הנוגעים לו. העניין שהספר מעורר נעוץ בכך שמדובר בבעל חיים שקיבל משמעות דתית וחברתית, והיווה מקור חרדה, אך גם עורר תופעות של התרגשות מינית וחברתית. כך למשל מתאר הרב יוסף קאפח, בצטוט מספרו "סערת תימן" מ-1993, את מנהגי ליקוט הארבה: "בהיראות מחנות הארבה, עם שקיעת החמה, עולים על הגגות כדי לעקוב אחר כיוון מקום חנייתם, ואנשים זריזים יוצאים לנוע בעקבות הארבה... אע"פ שיהודי תימן נוהגים צניעות גדולה בחייהם, עד שאין בחור משוחח עם בחורה, הרי שבהזדמנות זאת, שיוצאים ללקט ארבה, מטשטשים במקצת התחומים בין שני המינים ונוהגים כמעט בשוויון, ואמנם זוהי הזדמנות חשובה להכיר נערה ולשוחח עמה, דבר המביא אחר כך לידי נישואין".
נוסף לפוטנציאל הארוטי-הפולקלוריסטי של נוכחותו, הארבה הוא מקור תזונה בריא, עתיר חלבונים וניתן לגידול מבוקר והמוני. כבר בתקופה האשורית הוגשו למלך שיפודי ארבה, ואף היה נהוג לכובשם במלח או בחומץ, לטחון אותם לקמח לשם אפיית עוגות או לטגנם בחמאה. הארבה, כך מסתבר, הוא מעדן של ממש, ועדויות לכך נזכרות בשפע במקורות היהודיים ובעדויותיהם של זקני העדה התמנית, שריאיין זהר, הנזכרים בערגה בדליקטס הארכאי הזה.
עמר תוהה, ואני תהיתי עמו, מדוע הודר בעל החיים הזה מתרבות צריכת המזון היהודית. וכך, באופן בלתי צפוי, מהווה ספר העיון ההיסטורי-האמוני הזה מסמך מרתק, ביקורתי ומאיר עיניים, על התנהלות של חיכוך מסורתי, שבו הופכת פרשנות טקסטואלית תיאולוגית לכלי שרת בהשלטת נורמות פיסיות ותרבותיות.
