בעוד קיבוץ עין גדי עולה כפורח, הולכים ומתייבשים המעיינות בסביבתו ואיתם גוססת שמורת הטבע הנדירה. מישהו החליט שמי המעיינות שייכים לקיבוץ ולא לטבע והקיבוץ לוקח בנדיבות לצרכיו, וגם למפעל המים המינרליים המשותף לו ולחברת יפאורה. רשות שמורות הטבע נרדמה בשמירה
מעיין עין גדי. רוב המים מוזרמים בצינור אל הקיבוץ, המדרון הירוק התייבש, ואילו מהבריכה נותרה רק שלולית של מי אפסיים
צילומים: אלכס ליבק
עין גדי הוא בוודאי אחד הקיבוצים היפים בארץ, ולפני כמה שנים אף הוכרז כגן בוטני בינלאומי, משום שבמרכז המשק פורח גן של צמחים טרופיים נדירים. נחמד ונעים לגור בגן בוטני והחוויה למטיילים בשבילי הקיבוץ מספקת הנאה חושית כפולה. העין אינה יודעת שובע וביום קיץ שבו נמדדות בצל 35 מעלות, מה מרגיע יותר לאוזן מצליל הפכפוך של שפע המים הניגרים ממאות טפטפות המשקות את צמחיית הקיבוץ העשירה בשעה שתיים בצהריים. גם המדשאות הנרחבות בעין גדי ירוקות מאוד, ירוקות אף יותר מאלו של כמה קיבוצים בצפון, עניין המוסיף קסם מיוחד לניגוד שבין נוף הקיבוץ לאיזור שבתוכו הוא נטוע: נווה מדבר ירוק ושופע מים, שסביבו אדמה מצהיבה בלהט השמש.
מה שהופך מדבר לנווה אלה המים, מי המעיינות והנחלים. מכיוון שישראל דלה במעיינות ובנחלים, ועוד יותר נדירות בה נאות המדבר, הוכרז כל השטח הקרוי "נאת עין גדי" כשמורת טבע, שיש
לה עוד כמה יתרונות: מלבד יופיה הייחודי היא משקיפה על ים המלח ומספקת תנאי מחיה הולמים לשפע חי וצומח, ובכלל זה כמה פריטים ייחודיים שאינם מצויים בשום מקום אחר בעולם.
אבל בעוד שצמחיית הנוי בקיבוץ עין גדי הולכת ומתעשרת משנה לשנה, ושטחי המדשאות סביב בית ההארחה, בית ספר שדה ומתקני הקיבוץ הולכים ומתרחבים, שמורת עין גדי הולכת ומצהיבה, ובעיקר סביב מעיין עין גדי, שעל שמו קרויה נאת המדבר כולה ואף הקיבוץ. לכאורה, יש שפע של מקורות מים נוספים בסביבה, ישנו נחל דוד ונחל ערוגות וגם מעיין שולמית, אבל רק מימיהם של שני המעיינות ראויים לשתייה, ומי המעיינות הם בעיקר מימי מעיין עין גדי, משום שנביעתו של מעיין שולמית חלשה ממנו בהרבה.
בעת הסיור באיזור, שהתקיים לפני שבוע ביום חם במיוחד, נמדדו בצל 35 מעלות, אבל ליד המעיין היה קשה למצוא פינת צל, משום שכמעט כל הצמחייה שמסביב התייבשה בשנים האחרונות. מה שמיוחד בקמילת העצים והקנים שם זאת העובדה שהם מתים זקופים וצהובים יותר מאדמת המדבר, ולכן נראה המקום דומה יותר לבית קברות לעצים שמתו בצמא מאשר לנווה מדבר.
איפה המעיין? מנהל השמורה מטעם רשות הטבע והגנים, אבי דוד, התפלא קצת על השאלה. "פה", הוא ענה והצביע על מתקן דמוי קופסה, שבצד אחד שלו צינור, ובצדו השני מעין שלולית של מי אפסיים. בלב השלולית, שקוטרה בערך ארבעה מטרים, אמנם צומח עץ ירוק, אבל היא מוקפת סבך של קנים צהובים ויבשים ועצים שנחנקו בצמא ועכשיו אין להם ציץ ולא פרח, מה שדווקא הופך גם את העץ הירוק למראה עצוב, משום שהוא נראה בודד אפילו יותר מהעץ של גולני.
שלושה צעירים בבגדי ים שבאו לשחות במעיין עין גדי יכלו רק להשתכשך במים הרדודים. "דווקא יש היום הרבה יותר מים במעיין ממה שהיו לפני שלושה חודשים", התפעלה שושי גולדברג, לשעבר פקחית שמורה ובהווה פעילה בכמה ארגוני ירוקים, ומיד פנתה לברר הכיצד. הייתכן שהאחראי על המים בעין גדי, יהודה רוט, שמע מראש על הסיור המתוכנן במקום ומיד הניח יד קלה על השיבר ושיחרר קצת יותר מי מעיין? בירור לא מסובך במיוחד העלה שבהחלט אפשר שכך היה. אבל יש להדגיש גם, שה"הרבה יותר מים" של גולדברג הם עדיין מעט מאוד מים בהשוואה למה שהיה כאן פעם. ותיקי הקוראים מוזמנים לדפדף באלבומי התמונות המשפחתיים שלהם, הכוללים בוודאי ביקור נשכח בעין גדי, ולהיווכח במו עיניהם בגודל הבריכה ובעומק המים.
אבל אבי דוד התעקש ואמר שראשית, זה שהעצים התייבשו לאו דווקא מעיד על פחות מים, כי עצים יכולים להתייבש גם מזה שבמקום אחר, הרחק מכאן, אין מים, או מסיבות אחרות; ובאמת צריך לעשות בדיקה מעמיקה ולברר אם העצים התייבשו רק מפני שבנחל זורמים עכשיו הרבה פחות ממי המעיין, בהשוואה לזרימת המים בצינור שמעביר אותם לקיבוץ, או שאולי התייבשו העצים מסיבה אחרת. אחר כך אמר דוד, שהמדרון שבו זרמו פעם מי המעיין מעולם לא היה ירוק וחוץ מזה, מה שנדמה לנו שאנחנו רואים בעין בלתי מזוינת, כאילו מדרון שהיה פעם ירוק הוא עכשיו צהוב, לא רק שאף פעם לא היה ירוק אלא גם עכשיו איננו כל כך צהוב.
על צבע, כנראה כמו על טעם וריח, קשה להתווכח, וייתכן שזה הזיכרון מתעתע בנו, אבל רק שבוע קודם לכן, בביתו שברמת אפעל, הראה לנו ד"ר עוזי פז, זואולוג וחבר מליאת רשות הטבע והגנים, שקופיות שבהן נראה מעיין קולח במדרון ירוק לגמרי. עוד הוסיף ואמר אבי דוד, שהעובדה שהקיבוץ מזרים את מי המעיין אל הקיבוץ ואל מפעל המים המינרליים שלו ישר מנקודת הנביעה, ולא כפי שדרשה רשות שמורות הטבע, מנקודה במורד המעיין - אין לה כל השפעה על העובדה שמעיין עין גדי מתייבש.
"הקמת מפעל המים המינרליים לא השפיעה כלל על כמות המים שהקיבוץ נוטל מהמעיין", טוען דוד. "סוכם שהמפעל ייקח 6,000 קוב לשנה וזה מה שהם לוקחים, והסיכום הזה נעשה בהסכמה של רשות הטבע והגנים, מכיוון ששאיבה בכמות הזאת לא פוגעת בצרכים של שמורת הטבע". זו קביעה תמוהה, וההסכמה תמוהה לא פחות, שכן מי מעלה על דעתו לאשר הטיית מים מנאת מדבר כדי למכור אותם בבקבוקים?
אלא שקיבוץ עין גדי פנה לפני שנתיים לנציבות המים וביקש לנצל בשביל המפעל פי חמישה מהכמות המוסכמת, כלומר 30 אלף קוב, ורשות הטבע והגנים כלל לא ידעה על כך עד לאחרונה, כלומר עד שהלכה גולדברג וביררה את העניין. איך זה שרשות שמורות הטבע, באמצעות נציגה במקום, אבי דוד, לא שמה לב לעובדה שנלקחים עכשיו מים בכמות גדולה פי חמישה מהכמות שאושרה מלכתחילה? הרי כל אחד רואה שהמדרון הולך ומתייבש והמעיין הולך ודועך.
דוד בשלו. "העובדה שהקיבוץ הקים מפעל של מים מינרליים, שמשתמש במי מעיין שולמית ובמי עין גדי, לא משפיעה על כמות המים שהקיבוץ נוטל מהמעיין ולכן גם לא על כמות המים שנותרים לזרימה בטבע". ההתעקשות של דוד מתמיהה במיוחד, משום שמיכאל בלכר, הביולוג של השמורה, העובד בצמוד לו וגם השתתף בסיור, דווקא חיבר מסמך ארוך מאוד המוכיח כיצד התייבשות מעיין עין גדי בעקבות השימוש המוגזם שעושה הקיבוץ במי המעיין, לא רק לצורכי מפעל הבקבוקים אלא גם לצורכי הקיבוץ והמתקנים הנלווים, מאיימת לכלות צמחייה נדירה ובעלי חיים נדירים שבסביבה. ולא רק שבלכר חיבר מסמך כזה, הוא גם מרבה להתרות על כך בעל פה. אלא שכשהוא מתחיל לדבר על כך בעת הסיור, דוד מהסה אותו שוב ושוב.
סוחרי מים
מכיוון שדוד עצמו הוא אוהב טבע מושבע לא ברור מדוע הוא מגן בחירוף נפש על השימוש שעושה קיבוץ עין גדי במי המעיינות והנחלים שהקיבוץ, ככל הנראה, רואה אותם כרכושו שלו. עובדה, בקיבוץ עין גדי יש "ענף מים" ועל ניצולם וחלוקתם אחראי זה 22 שנה חבר המשק יהודה רוט, המכהן בתפקיד "ראש ענף מים". רוט הוא האיש עם היד על השיבר ולפי שעה האדם היחיד היודע כמה מים בדיוק נלקחים לצורכי הקיבוץ מכל נחל ומעיין. לעומת זאת, את המים שצורכת השמורה הוא מוכר לרשות תמורת כ-50 אלף שקל בשנה, כאילו רשות הטבע והגנים היא חקלאי וקיבוץ עין גדי הוא חברת מקורות.
רוט וקיבוץ עין גדי עושים כל מה שהם עושים באופן חוקי. מדינת ישראל החליטה כנראה שמי הנחלים והמעיינות בנאת עין גדי שייכים לקיבוץ, ולא לטבע, לאנושות או לפחות לציבור הישראלי. רשות שמורות הטבע, שהיתה אמורה להתנגד נחרצות להקמת מפעל מים שפירושו נטילת המים מנווה המדבר (כלומר, הפיכת הנווה למדבר), דווקא הסכימה להקמת מפעל המים לפני שבע שנים בדיוק.
הרבה קודם לכן הקצתה נציבות המים לקיבוץ 2 מיליון מ"ק מים בשנה. כאשר ביקש הקיבוץ את ההקצאה הזאת, הוא עוד עסק בעיקר בחקלאות: אז גידלו בעין גדי מילונים וכרם ופומלות. אחר כך נטש הקיבוץ את החקלאות (חוץ ממטע התמרים), אבל ההקצאה לא צומצמה בהתאם, משום ש"אנחנו כנציבות מים לא אמורים לשנות את ההקצאה אם אף אחד לא מגיש התנגדות להקצאה, ובמקרה של עין גדי מי שהיה צריך לדרוש את השינוי בהקצאה היתה רשות שמורות הטבע שפשוט לא עשתה את זה", אומרת יעל שוהם, דוברת נציבות המים.
אבל יעל שוהם אינה רק דוברת, אלא גם אזרחית, וכאזרחית בעלת נטיות ירוקות יש לה עוד משהו להגיד. "אני חושבת ששמורת עין גדי היא מתנה קוסמית ממש, ואני רוצה להגיד לך שרשות שמורות הטבע פשוט נרדמה בשמירה. אף פעם לא היה לי ברור למה הם הסכימו להקמת מפעל מים, למה הם לא התנגדו להכפלת כמות המים הנלקחת ממעיין עין גדי פי חמישה ולמה הם לא עושים כלום בעניין" - ואז היא חוזרת וחובשת את כובעה המקצועי - "אבל כנציבות מים אנחנו לא יכולים להתנגד מעצמנו".
שוהם אינה היחידה שמביעה תמיהות. "תגידו - השתגעתם? להוציא מים מנאת מדבר? חסרים מקורות למים מינרליים שאינם נווה מדבר? תפקידו של מי להגן על מעט המים של שמורת טבע כנגד צרכים כלכליים אגואיסטיים של הקיבוץ?" כתבה בסוף חודש מרס שושי גולדברג לאבי פרבולוצקי, המדען הראשי של רשות הטבע והגנים. זה היה כשבועיים לאחר שהשתתפה כהורה מלווה בטיול השנתי של בית הספר של בנה בעין גדי, טיול שזעזע אותה עמוקות.
גולדברג היתה פקחית בשמורת עין גדי בשנות השמונים ומאז עד לפני שנתיים היתה מרבה לטייל במקום. לנגד עיניה ראתה את מעיין עין גדי מתייבש ואת הצמחים מתים מיובש. כשהגיעה למקום בטיול השנתי נעטפה נפשה דיכאון. גם הצמחים שרשות שמורות הטבע שתלה במקום והשקתה אותם בטפטפות, כדי לנסות לשחזר את הנוף שהיה כאן פעם והיווה בית לשפנים, יעלים ונמרים - גם הצמחים הללו נעלמו. גולדברג החליטה לפעול.
היא כתבה לכל מי שהוא משהו ברשות הטבע והגנים, ביררה כל מה שנחוץ בנציבות המים וגילתה שכמו לפני 15 שנים כך גם היום, אין שום פיקוח על כמות המים שלוקח הקיבוץ מכל מעיין ונחל בנפרד. ההקצאה של קיבוץ עין גדי היא גלובלית: אין שעוני מים על הצינורות הנוטלים מים מכל מקור בנפרד, וכך יכול יהודה רוט להגביר את ההזרמה ממקור אחד ולהפחית את ההזרמה ממקור אחר ועדיין לעמוד בגבולות הקצאה, שבלאו הכי היא נדיבה מאוד.
גולדברג זוכרת איך בשנות השמונים, כשהיתה רואה פתאום שבמעיין עין גדי, למשל, נחלשת מאוד זרימת המים, "היינו טסים ליהודה ורואים שהוא פתח את השיבר לקיבוץ כי פתאום לא היו מספיק מים במקלחות, ואז היינו צועקים והוא היה סוגר את השיבר וכך כל יום תימרנו ולא היה שום שעון מים. הדרך שלנו לראות שהם לוקחים יותר מים ממה שסוכם היתה כאשר הבחנו שלשמורה הגיעו פחות מים, כי אף פעם הם לא שמו שום שעון על השיבר".
פעילותה של גולדברג הביאה לפרסום רשימתו של תומר פרת במדור "מלח הארץ", תחת הכותרת "שמורת עין גדי מתייבשת" (מוסף "הארץ" 4.5). תוכן הרשימה הזאת הסעיר פעילים ירוקים רבים, קצתם עובדי רשות שמורות הטבע לשעבר, ובעיקר הסעירה את ד"ר עוזי פז, שמייד הצטרף אל גולדברג כדי לפעול להצלת מעיין עין גדי.
"אם יש שתי שמורות בארץ שיש להן איכויות משכמן ומעלה אלו הן החולה ועין גדי", אומר פז. "בעין גדי יש שילוב של נוף מדברי ונאת מדבר חיה ומכלול של אלמנטים טרופיים, וזה המקום היחיד בארץ שיש בו צמחים ובעלי חיים מאפריקה. הייחוד הזה נובע מהמעיינות, כי האלמנטים הייחודיים נמצאים בעיקר במעיין עין גדי".
ארבעת מקורות המים של עין גדי שופעים 3.5 מיליון מ"ק מים בשנה. מתוכם נוטל קיבוץ עין גדי 2 מיליון מ"ק (לא רק לצרכיו: הקיבוץ מספק מים גם לבית ספר שדה, לברזים שבשמורת הטבע, לאכסניית הנוער, לבית ההארחה השייך לקיבוץ). בטבע נותרים 1.5 מיליון מ"ק בלבד.
הקיבוץ נוטל מים מכל המקורות. אלא שהמים של נחל דוד ונחל ערוגות נתפסים רק לאחר שהם זורמים בנחלים, ומשום כך עד לנקודת השאיבה יש סביב הנחלים צמחייה עשירה והנוף אינו נפגע. אבל מי המעיינות נתפסים בנקודת הנביעה שלהם. לקיומם של הצמחים ובעלי החיים הנדירים, החשיבות הגדולה ביותר היא למעיין עין גדי, שהספק השפיעה שלו הוא כ-50 מ"ק בממוצע לשעה (כ-450 אלף מ"ק לשנה). זו שפיעה נאה שפעם גם היתה מספקת הנאה אודיו-ויזואלית של מראה מים זורמים וקולות פכפוך, אפקטים שקשה מאוד לשחזר על ידי צפייה בבקבוקי מים מינרליים על מדפי הסופרמרקט.
על פי ההסכמים, לקיבוץ מותר להשתמש לצרכיו השונים ב-340 אלף מ"ק בשנה ממי מעיין עין גדי. אנשי הקיבוץ טוענים שהכמות הנלקחת למפעל הבקבוקים, 6,000 או 30 אלף מ"ק בשנה, באה בכל מקרה מתוך המכסה הזאת. ד"ר עוזי פז טוען שלפי מצב המעיין וסביבתו הוא משוכנע שהקיבוץ לוקח יותר מזה, אלא שבהעדר מדי מים ופיקוח של גורם חיצוני קשה לקבוע מי מהשניים צודק.
המדרון התייבש
בשנת 1952 עלתה למקום היאחזות נח"ל שמהר מאוד התאזרחה. "אז עוד לא היו ארגוני ירוקים" אומר ד"ר עוזי פז, "והאנשים שעלו לקיבוץ, שבאמת היו חלוצים אמיתיים, כי עין גדי היתה בסוף העולם, החלוצים האלה עשו בטבע כשלהם. עברו כמה שנים וב-58' קם במשרד החקלאות מדור לשמירה על הטבע, שאני, עבדך, הייתי מנהלו. מיומי הראשון התחילה מסורת של חיכוכים ביני לבין קיבוץ עין גדי. לדוגמה, היו בקיבוץ כמה עצים אפריקאיים נדירים, עצי ערף, ולמרות שביקשתי שישמרו עליהם הם עקרו אותם.
"אחר כך הם רצו להניח קו מים בנחל ערוגות. אמרתי להם, בסדר, אבל תתפסו את המים במורד הנחל, תשאירו עוד שני קילומטרים של נחל זורם לפני שאתם תופסים את המים. אבל הם אמרו, מי בכלל מטייל בנחל ערוגות. אמרתי להם, תנועת מטיילים עוד תצמח ומעבר למראה יש משמעות גם לקולות השכשוך של המים, והם אמרו, אז נקליט למטיילים את הקולות. זאת בעצם היתה המערכה הציבורית הראשונה על שמירת טבע, משום שאז דיברו כל הזמן על הדברת השממה ואני בא ואומר להם - תשאירו טבע.
"הסכסוך הזה הגיע עד למנכ"ל משרד החקלאות, שקיים אצלו דיון ושמע את כל הצדדים, וגם את הסוכנות היהודית שתמכה בכל לב בקיבוץ, ובסופו של דבר קבע שהמים יילקחו במעלה הנחל כמו שרוצה הקיבוץ, אבל הם יילקחו רק בלילה ואילו ביום הם יזרמו בנחל. עוד באותו יום הם התחילו לתפוס את המים גם ביום. אבל הבעיה העיקרית היא מעיין עין גדי. אגב, פעם היה לא רק מעיין עין גדי, היה אפילו נחל שזרם עד ים המלח, אבל הוא התייבש. סביב המעיין התקיימה צמחייה עשירה במיוחד, שחלקה ממוצא אפריקאי. כמה מהצמחים גדלו רק בעין גדי.
"מה שקרה זה שקיבוץ עין גדי התחיל ליטול את המים מהמעיין, והמדרון הלך והתייבש והצמחייה הנדירה התחילה להיעלם. לכן אחת הפעולות הראשונות של המדור לשמירת הטבע היתה לשכור פקח שייקח מים מהמעיין ויפזר במדרון, זאת היתה פעולת גננות שנמשכה עד שנת 79'. אחר כך בשנות השמונים החליטו לעבור להשקיה בטפטפות, וזאת פעולה שמסיבה לא ברורה לי הופסקה. בכל אופן, מה שקרה בינתיים זה שקיבוץ עין גדי התרחב מאוד ובנה גם בית הארחה והרחיב מאוד את שטח גינות הנוי, וכתוצאה מזה ניצול המים על ידי הקיבוץ הלך וגדל".
ואז החליט הקיבוץ לבטל חלק משטחי החקלאות ולהקים מפעל למים מינרליים. בשנת 1994, מספר ד"ר פז, היה דיון ברשות שמורות הטבע על המפעל. "לצערי, מנכ"ל הרשות דאז, דן פרי, בניגוד לדעת חברי ההנהלה, החליט לאשר את ההחלטה".
מה זאת אומרת בניגוד לחברי ההנהלה? "היה איזה סיפור מעניין מאוד. פרי עצמו לא היה בישיבה ובמקומה ניהל אותה סגנו, ברוך שמול, ופרי טען אחר כך שהדיווח שהוא קיבל משמול היה שההנהלה היתה בעד".
גולדברג: "מהבירורים שעשיתי עם מי שהיו חברי הנהלה אז, גם לי התברר שכל ההנהלה היתה נגד, אבל פרי העביר הודעה שהרשות לא מתנגדת להקמת המפעל והמפעל אושר והוקם".
יפתח קרמר, דובר רשות הטבע והגנים, מבהיר: "רשות הטבע והגנים איננה רשות שמורות הטבע. רשות הטבע והגנים קמה ב-98' כתוצאה מאיחוד רשות שמורות הטבע ורשות הגנים הלאומיים, ועם הקמתה קיבל נושא הקצאת המים בשמורת הטבע עין גדי חשיבות עליונה והתייחסות מיוחדת. רק בשנת 99', לאחר עשרים שנה שבהן לא היה הסכם הקצאת מים לשמורה, הוסדרה לראשונה הקצאה.
"החלטת רשות שמורות הטבע לאשר את הקמת מפעל המים בקיבוץ עין גדי לא היתה מתקבלת בהנהלת הרשות היום, ורשות הטבע והגנים מנהלת מאבק עיקש בהחלטות מסוג זה. נציבות המים ביצעה מחטף שלא בידיעת רשות הטבע והגנים ואישרה לפני חודשיים למפעל המים בקיבוץ את הגדלת השאיבה. מיד כשנודע הדבר לרשות, היא פנתה לנציבות המים בביקורת קשה על ההחלטה והביצוע, שלא דווחו לה, ובדרישה לעצור את הגדלת השאיבה לאלתר.
"חשוב לציין, כי נציבות המים, לאורך השנים, טענה כי לקיבוץ זכות ראשונים בכל הקשור לניצול המים, ולשמירת הטבע עדיפות משנית. מעמדה זו קשה עוד יותר המאבק שמנהלת הרשות להקצאת מים בשמורת טבע עין גדי".
מעיין בחצר הבית
מהמקום שבו היה פעם מעיין עין גדי נשקף נוף עוצר נשימה. תצורות קרקע מרהיבות מובילות אל ים המלח. למטה נראים שטחי התמרים של הקיבוץ בכל יופיים וגם שטחים שוממים שהיו פעם חלקות מעובדות, אבל הקיבוץ מסרב להעביר אפילו דונם אחר מתוכם לטובת שמורת הטבע, כדי שאפשר יהיה לבנות עליו מרכז מבקרים. בתוך כל היופי הזה, צמוד דווקא לשמורה וקצת מרוחק מבתי הקיבוץ, בולט בכיעורו מפעל המים הענק. למה הוחלט להקימו דווקא כאן ולא במקום אחר?
הקמת המפעל עוררה כמובן שוב את השאלה למי שייכים מי המעיין. הדעת אמנם נותנת שקיבוץ עין גדי כלל לא היה קם במקום שבו קם לולא היתה שם נאת מדבר ולולא היו במקום מי שתייה, כלומר מי מעיינות. אבל האם זכותו לנצל את אוצר הטבע הזה, הקרוי מעיין עין גדי, גם כדי למכור אותו בבקבוקים?
"זאת כבר שאלה ממשלתית, שאלה של מדיניות", אומר ד"ר פז. "ברור אמנם שאם הייתי חופר בחצר שלי ברמת אפעל ומגלה מעיין, לא הייתי רשאי למכור את מימיו בבקבוקים. המים היו שייכים למדינת ישראל ולא לי. ובאמת, על המפעל היו שני ויכוחים שונים: אחד על עצם הזכות של קיבוץ עין גדי לקחת את המים ודבר שני, על מיקום המפעל. הם הקימו את המפעל במקום שהקימו משום שכאן הם אפילו לא צריכים לשאוב את המים, המים יורדים למפעל בכוח הגרוויטציה".
"מישהו צריך לקבל החלטה ברמה הלאומית", אומרת גולדברג. "למי שייכים המים בכלל? והחלטה דחופה נוספת שצריך לקבל היא מה קודם למה מבחינת סדר העדיפויות: שמירת הטבע במקום ייחודי כעין גדי, או האינטרסים הכלכליים של הקיבוץ".
כקיבוצים אחרים, הנאבקים לממש את זכויותיהם על הקרקע שקיבלו לצרכים חקלאיים, גם עין גדי יודע לנגן על המצפון הלאומי: קולקטיב של חלוצים שבאו ליישב נקודת ספר מרוחקת, בימים שמסדום לעין גדי אפשר היה לנסוע רק בדרך עפר, או בדרך הים; שחיו ועבדו עשרות שנים בתנאים אקלימיים וסביבתיים קשים, בלי מיזוג אוויר ומותרות אחרות, ועכשיו הם מבקשים לנצל את מקצת המים הזורמים בסביבתם כדי להתפרנס בכבוד. אלא שמפעל המים המינרליים אינו שייך רק לקיבוץ. הוא הוקם מלכתחילה כשותפות בין עין גדי לבין חברת המשקאות הקלים "יפאורה-תבורי"; הפרויקט המשותף אף קיבל ממשרד התעשייה והמסחר הכרה של "מפעל מאושר" וסיוע של 1.8 מיליון דולר ממרכז ההשקעות. כלומר, לא רק חברי הקיבוץ מנצלים את משאב הטבע הזה לפרנסתם, אלא שבאמצעותם זכתה גם חברה עסקית לנצל את מי המעיין לעשיית רווחים.
"הבעלות על המפעל מתחלקת חצי-חצי בין הקיבוץ ליפאורה", אומר רפי איילון, מנהל העסקים של קיבוץ עין גדי. "המפעל הוקם לפני חמש שנים, כשההשקעה הראשונית נעשתה על ידי יפאורה ולפני חצי שנה אנחנו התחלנו להחזיר את ההלוואה מהרווחים. אנחנו עומדים להחזיר להם את ההלוואה במשך משהו כמו עוד ארבע שנים, כמובן במידה שהרווחים יאפשרו זאת".
כמה מים אתם מבקבקים במפעל? "כ-30 אלף קוב, שהם כמות פחותה ממה שבית ספר שדה צורך לשנה, משום שבית הספר צורך בערך 38 אלף קוב. אני רוצה להוסיף משהו: אחת הבעיות שלנו, וגם של הרשות, היא שאין ניטור מדויק של שפיעת המעיינות. יש כנראה ירידה בשפיעה, אבל אין לנו דרך לאמוד אותה, ולדעתי חשוב מאוד לאמוד אותה כדי לדעת ממה היא נובעת".
למה ליפאורה-תבורי, שהיא חברה עסקית, יש זכות להרוויח כסף מהמים של מעיין עין גדי? "השיקול שלנו בהקמת המפעל היה בהחלט שיקול של להתפרנס. כל אחד שנמצא במקום שבו הוא נמצא מנסה לאתר את היתרונות היחסיים שלו, והיתרונות היחסיים שלנו הולכים ומתמעטים. המשבר בתיירות פוגע בנו, כי אנחנו בעיקר מתעסקים בתיירות. אנחנו סובלים מבעיית הבולענים, הפוגעת באפשרות שלנו להתפתח. המים הם אחד היתרונות. יש לנו מותג חזק שזה 'מי עין גדי'. ואפשר להסתכל על המפעל שלנו כעל דרך שבאמצעותה אנחנו יכולים להעביר לכל אחד, בכל מקום בארץ, מים טובים מעין גדי. גם את יכולה להרוויח אם תקני מניות של יפאורה-תבורי".
בקבוקים במקום פלפלים
בין קיבוץ עין גדי לרשות שמורות הטבע נחתם הסכם חלוקה. ההסכם הזה קובע איזה חלק מהמים ייקח הקיבוץ (לא רק לצרכיו) מכל מקור בנפרד, ואיזה חלק מהמים ישאיר בטבע. הסכם החלוקה הזה קובע כמה מים יושארו במעיין עין גדי אך רשות הטבע והגנים אינה מסוגלת להבטיח זאת ומעדיפה לעצום עיניים.
כך, למשל, ענה ד"ר אבי פרבולוצקי על מכתבה של גולדברג, בסוף אפריל השנה: "מפעל המים המינרליים מנצל 6,000 מ"ק לשנה ולא יותר. ההיתר לבינוי המפעל ניתן לפי כמות זו. זוהי כמות מים שנלקחת מתוך ההקצאה של הקיבוץ, שהחליט במקום לגדל פלפל לשוק, למכור מים בבקבוקים; אבל אני מסכים שהנושא צורם מכל בחינה. חשוב להדגיש שהמפעל קיבל את כל אישורי הבנייה ואישורי נציבות המים; הרשות התנגדה עקרונית להקמת המפעל מכל הבחינות שהצגת במכתבך, אבל למוסדות יש פינה חמה בלב למתיישבי עין גדי והם איפשרו את הקמתו".
פרבולוצקי עדיין נוקב במספר 6,000, אף שכבר שנתיים נוטל הקיבוץ בדיוק פי חמישה ממה שאושר לו מלכתחילה, בהסכמת נציבות המים וללא ידיעת הרשות. איך לא ניסתה, ועל כן לא הצליחה, רשות הטבע והגנים לברר את מה שביררה שושי גולדברג בקלות רבה מאוד, בשיחת טלפון אחת לנציבות המים? כנראה משום שאיש ברשות לא גילה התעניינות. "המידע בנציבות המים גלוי לידיעת כל הציבור והוא שקוף לגמרי", אומרת דוברת הנציבות.
הטענה כאילו המים ששימשו פעם לגידול פלפלים משמשים כיום למילוי בקבוקים למכירה מקפיצה את גולדברג ופז ממקומם, משום שלטענתם היא מופרכת בעליל. בגלל טעות היסטורית מוגדרים כל המים שנוטל קיבוץ עין גדי מכל המקורות "מים עילאיים שפירים", אם כי רק מי המעיינות הם מי שתייה ולכן ניתנים לשתייה ולביקבוק, ואילו מי הנחלים משמשים להשקיה. "מי עין גדי מעולם לא שימשו לחקלאות", אומר ד"ר פז. "הטענה כאילו במקום לחקלאות הם משתמשים עכשיו באותם מים למפעל היא פשוט שקר", טוענת גולדברג, "ואני לא מבינה בחשבון של אחד ועוד אחד איך ייתכן שאם קודם הקיבוץ השתמש בכמות מסוימת של מי מעיין עין גדי לשתייה בקיבוץ ובבית ההארחה ולמקלחות ולבית הספר, ועכשיו הוא לוקח עוד 30 אלף קוב, אז במתמטיקה פשוטה אני לא מבינה איך ייתכן שכמות המים שהוא נוטל לא גדלה".
יוסי הראל, מהמחלקה לניטור נחלים ברשות הטבע והגנים ועובד נציבות המים, אומר שכמות המים במעיינות ירדה מאוד. "לא בדקתי היום את מעיין עין גדי, אבל בדיוק עכשיו אני חוזר ממעיין שולמית וכמות המים שיש שם היא רבע ממה שיש בהסכם החלוקה", הוא מעיד. האם גם הוא שותף לתחושה שהקיבוץ נוטל ממעיין עין גדי יותר מים מכפי שהוסכם בהסכם החלוקה? הראל: "אני בהחלט שותף לתחושה, אבל אני לא יכול להוכיח אותה, כי אין בינתיים שום דרך למדוד כמה מים נוטל הקיבוץ, כי לא הותקנו בכלל מדי מים".
אבי דוד נותר חסר מלים כאשר השאלה הזאת מופנית אליו: איך ייתכן שרשות שמורות הטבע, שטרחה לנסח הסכם חלוקה, מעולם לא טרחה להתקין את האמצעים האלמנטריים כדי לוודא שהקיבוץ עומד בכללי ההסכם. "זה באמת לא בסדר שאין שעוני מים", אומר דוד. "לפני שלושה שבועות נערך פה סיור של הרשות ונציבות המים, והוסכם שבקרוב נתקין שעוני מים ומתקני מדידה".
"מה זאת אומרת בקרוב", מתעצבן פז. "למה יש פה מפעל שלוקח מים מהמעיין ואתם, כרשות, מחכים שש שנים לפני שאתם מתחילים בכלל לבדוק?" ודוד משיב: "אני מודה שפה כרשות היינו קצת אטיים מדי".
בלכר, שעל אף ניסיונותיו של דוד להשתיקו משמיע את מחאתו בכל מלה שקיימת בשפת הגוף, מתעקש בנקודה הזאת להתערב בשיחה: "אני רוצה להגיד שזה מאוד לא בסדר שאפשר להכריז על שטח שהוא שמורת טבע ובאותו זמן לשלול ממנו את המים שהופכים אותו לשמורת טבע, ושזה מאוד לא בסדר שקיבוץ עין גדי גם גובה מאתנו תשלום על המים כאילו היינו חקלאים שמפיקים כסף מהשימוש במים, ולא שמורת טבע".
יפתח קרמר, דובר רשות הטבע והגנים, מגיב: "עד שלא היתה הקצאת מים לשמורת הטבע עין גדי סירב הקיבוץ להקים מתקני חלוקה ומדידה של כמות המים הנשאבת. עם חתימת ההסכם ב-1999 הוחלט, בין השאר, כי יוקמו מתקני חלוקה בתכנון של נציבות המים. לצערנו, נושא זה התעכב ארוכות בשל ויכוח בין הקיבוץ לנציבות המים על שיטות המדידה של חלוקת המים. רשות הטבע והגנים, למרות משבר התיירות ומצבה הכספי הקשה, תיקצבה את ביצוע הקמת מתקני החלוקה עד סוף 2001. ברשות רואים את הפתרון הנכון בחיבור הקיבוץ למערכת המים הארצית, והשארת מקורות המים הטבעיים לזרימה בשמורה, לטובת שמירת ערכי הטבע והנוף במקום".
מים זולים מאוד
נציבות המים מנועה מלהתערב. לדידה, קיבוץ עין גדי אינו חורג מההקצאה שאושרה לו ולרוב צורך אף פחות מההקצאה. אין זה עניינה של נציבות המים באיזה אופן מתחלקת ההקצאה בין מקורות המים השונים, כל עוד רשות הטבע והגנים אינה מתנגדת לאופני החלוקה. אין זה גם מעניינה של נציבות המים לקבוע שמי הנחלים והמעיינות שייכים לטבע למשל, ולא לקיבוץ. לשם כך נחוצה החלטה בדרג אחר לגמרי, דרג ממשלתי.
מי שמרוצים לגמרי מהמצב הקיים הם חברי קיבוץ עין גדי. כפי שנראים הדברים כיום, קיבוץ עין גדי הוא אולי היישוב היחיד בישראל שאינו מודע כלל לצורך לחסוך במים. להיפך. הסכנה היחידה האורבת לצמחייה המופלאה של הגן הסוב-טרופי היא השקיית יתר. המים בקיבוץ עין גדי זולים מאוד והסיבה לכך, כפי שמסביר יהודה רוט, היא ש"אנחנו בעצם חברת מים, אנחנו בעצמנו כמו מקורות. אין עלינו היטל הפקה שצריך לשלם למקורות, כי אנחנו בעצמנו מפיקים את המים וזה לא מים רק בשבילנו". ולכך צריך להוסיף שזו הפקה זולה מאוד, משום שבעין גדי היה צורך רק להניח צינורות, לא היתה נחוצה אפילו שאיבה.
כמה מים אתם לוקחים ממעיין עין גדי? רוט: "כל המים מכל המקורות נמדדים על ידי מדי מים שמבוקרים כל הזמן על ידי נציבות המים ואנחנו לא חורגים אפילו במיליליטר ממה שמותר לנו".
זאת אומרת שיש לכם מדי מים שמודדים כמה מים בדיוק אתם לוקחים מכל מקור? "בוודאי, מזה עשרים שנה. הותקנו מדי מים שמפוקחים באדיקות על ידי נציבות המים ורשות שמורות הטבע, יש להם מפתח למדי מים שלנו. יש לנו מד מים נפרד למעיין עין גדי ומד מים נפרד לנחל דוד, מד מים נפרד לנחל ערוגות ולמעיין שולמית. ולרשות שמורות הטבע ולנציבות המים יש מפתחות אל מדי המים האלה".
התשובה הזאת של רוט מעוררת אי נוחות גדולה. ראשית, משום שאפילו מנהל שמורת עין גדי, אבי דוד, אומר שאין מדי מים שמפקחים על כל מקור בנפרד. שנית, משום שדוברת נציבות המים אומרת גם היא ש"אין שום אפשרות לפקח על כמה מים נלקחים מכל מקור מכיוון שלמיטב ידיעתי אין שם מדי מים נפרדים". ושלישית, רוט עצמו פנה לנציבות המים ולרשות הטבע והגנים רק במארס השנה וביקש בכתב "הצעה לתכנון מתקני חלוקה ומדידת מים באזור עין גדי". סביר להניח שלו היו קיימים כבר יותר מעשרים שנה מתקנים למדידת מים בקיבוץ שהוא מנהל ענף המים שלו, לא היה רוט צריך לבקש, למשל, בהקשר של מעיין עין גדי, "תכנון מתקן להפרשת מים ומדידתם לשמורה", או ש"יתוכנן מתקן מדידה למדידת כמות המים הכללית".
רוט גם מתקשה מאוד להשיב על השאלה אם קיבוץ עין גדי משלם בכלל תמורת המים שהוא משתמש בהם, ולאחר מחשבה אומר: "אני מניח שאנחנו משלמים מה שנקבע על ידי החוק, אבל אני רוצה להגיד לך באופן חד וחלק שני דברים: א'. כל מה שאנחנו עושים נעשה אחרי שיש עליו הסכם מסודר עם כל הגורמים, כולל רשות הטבע והגנים; ב'. עצם זה שקיים או לא קיים מפעל מים מינרליים לא שינה כהוא זה את מאזן המים במעיינות. לנו יש התחייבות שאנחנו נעמוד בה, שכמות המים שסוכם עליה בשמורה בכל אחד ממקורות המים, כמות המים הזאת תישמר ויהי מה. אנחנו גם הקמנו צוות משותף של עין גדי, רשות הטבע והגנים ונציבות המים, שאמור ליישם את ההסכם הזה הלכה למעשה, זאת אומרת קיום הזרימה שסוכם עליה".
סליחה, איזו זכות יש לכם לקחת את המים ולמכור אותם בבקבוקים? "איזו זכות היתה לנו לקחת אותם ולגדל בהם מלונים? אנחנו לא גנבנו את המים, אנחנו קיבלנו את המים מהמדינה באמצעות הנציבות. כל עוד המים לא זרמו לבקבוקים, הם זרמו לקיבוץ לצרכים אחרים".
יכול להיות שזה נכון. רוט וקיבוץ עין גדי אינם חייבים להיות מודאגים ממה שלא הדאיג את רשות הטבע והגנים, אם כי כדייריה של נאת המדבר אפשר היה לצפות שהם יהיו הראשונים שישמרו עליה מפני כל פגיעה. אולי באמת כבר הגיע הזמן שמישהו יסגור להם את הברז. השבוע התבקש הדרג הממשלתי לתת דעתו לעניין. ביום ראשון הגישה ח"כ נחמה רונן שאילתא דחופה לשר התשתיות אביגדור ליברמן.
"אין צורך להכביר מלים ומספיק לצאת לשטח ולראות את היובש וההכחדה הכמעט מוחלטת של שמורת עין גדי, כדי להבין שכמות המים האמורה להגיע לשמורה לא מגיעה אליה", כתבה ח"כ רונן. "בנוסף לכך, מזה שנים שהקיבוץ אינו מעבד עשרות דונמים שקיבל לטובת גידולים חקלאיים. האם הנך מוכן להורות לנציבות המים להגדיל באופן מיידי את כמות המים שאמורה להגיע לשמורה, כדי להתחיל בתהליך השיקום? האם הנך מוכן לאפשר לרשות הטבע והגנים לתפוס חלק מהשטחים שנזנחו על ידי הקיבוץ ולאפשר לה להפוך אזור זה לנאת מדבר אמיתית?"
היסטוריה של עימותים
ד"ר עוזי פז מונה בשנת 58' לעמוד בראש המדור לשמירה על הטבע שהוקם אז במשרד החקלאות. "אני מלווה מאז את נאת עין גדי", הוא כתב למערכת "הארץ" לפני שבועות אחדים. "זו היתה נאת מדבר מקסימה בשפע הצמחייה שבה, שהתבלטה למרחקים בצבעה הירוק. כיום לא נותר במדרון שמתחת למעיין עין גדי אלא יער מצבות של עצים ושיחים שמתו מיובש, לאחר שגזלו את מימיהם.
"צר לי לקבוע, כי חוסר התחשבותם של חברי הקיבוץ בטבע, בנוף ובסביבה לא החל עם הקמת המפעל ל'אריזת' המים המינרליים, ולא מצטמצם רק לבעיות המים, אף כי במפעל המים המינרליים שלהם הם הצליחו להתעלות אף על עצמם. בציניות אין קץ הם משתמשים ביעל כסמל מסחרי, וזאת בשעה שהם גוזלים מים מפיו ו'באותה הזדמנות' גם מחסלים את עשבי המרעה שלו.
"הקיבוץ טוען כי קיבל מכסת מים לחקלאות ושואל מה ההבדל אם הוא 'אורז' אותם בקליפה של מלון או פומלה, או בפלסטיק מעוצב כבקבוק. אחד ההבדלים הוא שכתמי הירק של החקלאות משתלבים בנוף ואילו המבנה המפלצתי שהוקם בלב השטחים החקלאיים עומד בסתירה לכל מהותה של השמורה. ואם לא די במבנה לכשעצמו, הרי גם משאיות ענק פולשות לתוך השקט והשלווה שאמורים להיות במקום.
"יתר על כן, הקיבוץ מנסה להשכיח את העובדה כי בינתיים צמח אצלו גם ענף אירוח גדול ומתרחב, וכל תייר צורך מים רבים. גם הקיבוץ שגדל, לרבות גן הנוי היפהפה שלו, צורך מים רבים שלא נצרכו בעבר. מעיין עין גדי היה האחראי העיקרי לעולמה המיוחד של עין גדי וכיום זהו מקור המים לשתייה, לאירוח ולגינון וממנו גם נלקחים המים המינרליים. מעיין זה שופע בממוצע כ-55 קוב לשעה, וכל קוב מים שנלקח ממנו הוא קריטי!
"הייתי מצפה לחרם על מי עין גדי: שסופרמרקטים, צרכניות, חנויות, מסעדות וקיוסקים יסרבו לקבל מהספקים מים אלה, והצרכנים יסרבו לקנות ולשתות אותם. במקביל יש לחשוב על צמצום מספר חדרי האירוח בכל מרחב עין גדי, הן בקיבוץ, הן בבית ספר שדה והן באכסניה, ולחסוך כך עוד עשרות קוב מים מדי יום ביומו. אולי כך ניתן יהיה לשחזר, ולו גם במעט, את תפארת העבר".
<<
